החרדים נטל או נכס לכלכלה? מחקר חדש מנפץ את כל המיתוסים | חשיפה

עולם התורה – נכס ולא נטל, גם במבט מקצועי

לאחרונה התפרסמו מספר מחקרים המציגים את עולם התורה ואת הציבור החרדי כנטל על המשק, זו הנחה המוסכמת על כל העוסקים בתחום. המחקר של הכלכלן יהודה בן אלי, עורך אתר "מסתברא כלכלה עברית" מציג תמונה אחרת לגמרי: מסתבר שגם אם לרגע נתעלם מהערך הרוחני של לימוד התורה וחשיבותו הרבה לקיומנו כעם, הציבור החרדי ועולם התורה  הם מרכיב קריטי בהצלחת הכלכלה הישראלית, וגם נכס חשוב לקופה הציבורית.

נשמע לכם הזוי? מנותק מהמציאות? ובכן ננסה להיכנס לעומק הסוגיה ולהוכיח זאת. ראשית צריך להבדיל בין שני מישורים בהם מתרכזות הטענות כנגד עולם התורה:

כלכלה נטו

במישור הכלכלי הטענה העיקרית היא שהחרדים אינם עובדים, או ליתר דיוק שאברכים אינם עובדים. בנוסף לכך, השכר הממוצע של העובד החרדי נמוך משמעותית מהציבור הכללי. חוקר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה אף העריך לאחרונה את ה"נזק" הנגרם מכך שאברכים אינם עובדים ב-54 מליארד ₪ בשנה.

ראשית, יתכן שיש כאן פער בהכרת המציאות. מבחינה כלכלית, כל פרט שמקבל שכר על פעולתו הוא עובד. כך אברך שמקבל כ-2000 ₪ בחודש מתורמים ועוד כ-5000 ₪ מההורים בתמיכה ישירה ובמימון דירה, הוא עובד מבחינה כלכלית. תרומתו למשק אינה שונה ממלצר בבית קפה שמכניס סכום דומה. שניהם כנראה אינם מגיעים לרף המס. ההבדל הוא הרישום: אברך אינו רשום כעובד מסיבה הלכתית. כלומר הטענה לשיעור השתתפות נמוך בכח העבודה נובעת בעיקר מהבדלי הגדרה.

שנית, יש להבין מדוע שכר העובדים החרדים נמוך מהשכר בציבור הכללי. ובכן, התשובה לרוב השאלות לגבי הציבור החרדי נובעת מהמאפיין הבולט ביותר שלו: הגיל החציוני בציבור החרדי הוא 19, לעומת  גיל 29 בישראל (כולל הציבור הערבי והחרדי, כלומר 30+, וזה עדיין הנמוך במערב). כלומר בהשוואת שכר העובדים החרדים, משווים אוכלוסיה שגילה הממוצע הוא עשרים וקצת (ג'וניור), לאוכלוסיה שגילה הממוצע נושק ל-40 (שיא הקריירה). הבשורה הטובה למודאגים היא שגיל צעיר הוא "מום עובר" זה יסתדר עם השנים…

הגיל מסביר רק חלק מההפרש בשכר, כי בכל הגילאים שכרם של חרדים נמוך יותר. הסיבות האחרות דומות להפליא לסיבות שבגללן נשים מכניסות פחות מגברים, למרות שהן משכילות יותר: משלח יד, ואפליה.

משלח יד: המקצוע השכיח ביותר במגזר החרדי בפער עצום הוא הוראה. עובדי הוראה מרוויחים פחות משאר המקצועות גם בציבור הכללי. כלומר אם החרדים הם מורים, אין כאן הפסד כלכלי. אין הגיון כלכלי בהפניית מורים למקצועות אחרים, יש צורך במורים לפי מספר התלמידים.

אפליה: בתוך תחום ההוראה קיימת אפליה ברורה וממוסדת של מורים חרדים מול מורים שאינם חרדים, בטענה שכאשר אינם מלמדים לימודי ליבה הם פוגעים בכושר ההשתכרות העתידי של התלמידים. הנתונים ברורים, הן בתקצוב לתלמיד, והן בשכר המורים בכל צורת חישוב, מורה חרדי מקבל בין 20% ל40% פחות ממורה שאינו חרדי (לרבות ערבי).

פוגעים בשכר החרדים ואז מתלוננים

למעשה, זה טיעון מעגלי: בתחום הכי שכיח בציבור החרדי, השכר נמוך יותר בגלל אפליה ממוסדת, שההצדקה שלו היא פגיעה בכושר ההשתכרות. חשוב לציין שהאפליה הקיצונית ביותר קיימת דווקא נגד תלמודי התורה הציוניים הלא חרדים, אלו שמובילים בשירות הקרבי בצה"ל וגם הם לא נהנים מתקציב שווה למוסדות הממלכתיים, כך שלא ניתן לטעון שהסיבה היא תרומה למדינה (זו הסיבה שאבי מעוז פרש מהקואליציה). למעשה הנהלת משרד החינוך יוצרת ערך שלילי – הורים מוכנים לשלם יותר כדי לא לקבל את התכנים והפיקוח של משרד החינוך.

מעבר לניתוח הפרטני (מיקרו) ניתוח כלכלי מקצועי חייב לבחון את הדברים "מלמעלה", במבט כללי וארוך טווח (מאקרו). כמו כל גוף עסקי, משק צריך להתמקד בתחומים בהם יש לו יתרון תחרותי. למשל בספרד, נכון להשקיע בכדורגל, שם היתרון התחרותי שלהם. המוני תיירים מגיעים למשחקי כדורגל. בישראל מגיעים עשרות אלפי תיירים, בחורים ובחורות, לשנה שלמה כדי להשתתף בעולם התורה, ללמוד בישיבות ובסמינרים ולבנות עולם רוחני עשיר בארץ ישראל.

זו לא תופעה זמנית ענף התורה הוא הענף היציב ביותר בכלכלה הישראלית מזה כ-400 שנה. הביטוי הכלכלי הוא בתרומות, רכישת נכסים וצריכה יומיומית של עשרות אלפי תיירים. בניגוד לכל ענף אחר, יש לו יציבות של מאות שנים. אם נתבונן על ענפי כלכלה אחרים, היו תחומים שעלו והובילו משך עשור או שניים, אך לאחר מכן ירדו והתכווצו, כמו החקלאות, הטקסטיל והבנקים בשנות ה-80. גם ענף ההייטק המוביל כיום, עלול לדעוך, למשל עם עליית הבינה המלאכותית.

החור שבגרוש – מי לוקח?

עד כאן דיברנו על המבט הכלכלי, מצד הרווחה הכלכלית של המשק. עכשיו נבחן האם משק בית חרדי מקבל יותר ממה שהוא נותן לקופה הציבורית. מטבע הדברים זו שאלה בעלת משמעות פוליטית, בה לשני הצדדים יש טיעונים. הציבור נוטה לעסוק בסעיפים פופוליסטיים כמו התקציב לטיפול בחתולים בממשלה הקודמת, או משרד המורשת של השר עמיחי אליהו בממשלה הזו. אילו סכומים זניחים יחסית.

הסכומים הגדולים נמצאים למשל בחינוך (90 מיליארד בשנה) המחקרים הטוענים שהחרדים מקבלים יותר מהתקציב, מגלמים את עלות חינוך הילדים כהטבה להורים. תקציב החינוך חלקי מספר הילדים. הכלכלן יהודה בן אלי טוען כי זו הנחת תמחור שגויה. לכל פרט יש מחזור חיים, משקיעים בו כילד, מקבלים ממנו עבודה ומיסים בשנות עבודתו, ומטפלים בו בזקנותו. המבט התזרימי המודד רק הכנסות ממסים שוטפים – שגוי ומסוכן.

לדבריו, ילד איננו "נטל על הוריו", אלא השקעה של המדינה. וכפי שכאשר חברת ליסינג קונה רכבים, זו לא הוצאה אלא השקעה, כי חברת ליסינג עם רכבים חדשים שווה יותר – כך גם חברה עם אוכלוסייה צעירה יותר – שווה יותר.

אז איך ניתן לתמחר את הוצאות הממשלה? לפי תקציבים ייעודיים. אם הציבור החרדי מוכן לשלם יותר כדי להימנע מהתכנים והפיקוח של משרד החינוך, אזי הוא תקציב ייעודי ל- לא חרדים.

הציבור היחיד בישראל שמקבל שכר מלא בלי לעבוד הוא מקבלי הפנסיות התקציביות. מדובר על כ-30 מליארד ₪ בשנה והתחייבות המוערכת בטריליון ₪ (1,000,000,000,000 ש"ח). מורים חרדים שעבדו כמו מקביליהם במשרד החינוך אינם זכאים לפנסיה תקציבית. זו הטבה ל- לא חרדים.

לפי ההיגיון שמגלם את קצבאות הילדים על הציבור החרדי, שמהווה 25% מהילדים בישראל, צריך לגלם את הטיפול בזקנים על הציבור הלא חרדי המהווה 96% מהקשישים בישראל. כדי להבין את הפרופורציות, סך קצבאות הילדים מגיע לכ-8 מיליארד בשנה, ואילו קצבאות הזקנה כ-32 מיליארד בשנה. פי 4, לאוכלוסייה קטנה בהרבה. איך מתמחרים את הוצאות הבריאות, כאשר על פי מחקרים, רוב הוצאות הבריאות הן בשנים האחרונות לחיי הפרט, ושיעור החרדים מקרב הזקנים נמוך באופן מובהק משאר האוכלוסיה? (4%)

פערי השכר – מי נותן?

הטענה העיקרית היא שחרדים מכניסים פחות לקופת המדינה. באופן החישוב המקובל זה ודאי נכון: אם מורה לא חרדי מכניס 10,000 בחודש, וחרדי 7,000, אזי החרדי אינו משלם מס הכנסה וה-לא חרדי משלם מס הכנסה.

אולם מסתבר כי המשמעות של אותו הנתון היא הפוכה: המורה שמקבל יותר, עולה יותר לקופה הציבורית גם אם הוא משלם מס הכנסה. המגזר הציבורי הוא הוצאה ולא הכנסה. אם זה היה המצב, ניתן היה לפתור את כל הבעיות בכך שהמדינה תשלם לכל אברך 10,000 ₪ בחודש, כך הוא יחשב עובד, וכך השכר הממוצע של גברים חרדים יעלה.

בהחלט חרדים משלמים פחות מס הכנסה, הטענה הרווחת היא שזה בגלל היעדר השכלה. הנתונים מראים שנשים משכילות יותר מגברים (38% אקדמאיות לעומת 27.5% נתוני 2021) אך שכרן נמוך בכ-30% משל גברים. ההסברים המתאימים יותר הם הגיל הממוצע הנמוך, העיסוק בתחומים פחות מכניסים ואפליה. במקרה של המגזר הציבורי, האפליה הופכת לחלוטין את משמעות הנתונים: עובד ציבור שעולה פחות, הוא תרומה לקופה ולא הוצאה מהקופה. תשלומי מס ההכנסה של עובדי ציבור אינם הכנסה אלא הקטנת ההוצאה.

אחד ה"מוקשים" בדיונים בנושא הזה הוא הטענה שחרדים משלמים יותר מע"מ שמהווה כ24% מהכנסות המדינה. אכן מע"מ הוא מס רגרסיבי, כלומר עניים משלמים יותר ביחס להכנסתם. יהודה טוען כי מדובר בטיעון מסוג "איש קש" שעולה לא מעט, ולפיו החרדים טוענים שהם משלמים יותר מע"מ וזה לא נכון. ואכן, העשירונים התחתונים משלמים פחות מע"מ בסה"כ, אך בפער קטן יחסית.

במחקרים קודמים בחרו החוקרים לגלם אותם על המגזר הכללי מתוך הנחה שהעשירונים העליונים משלמים יותר. לעומת זאת הכלכלן יהודה בן אלי בוחר להתעלם מהפער מאחר והוא נמוך יחסית וקיימות הטבות ייחודיות במע"מ לציבור הלא חרדי כגון פטור באילת.

כ9% מהכנסות המדינה נובעות ממס חברות, ולכן המחקרים הקודמים זקפו את רובם לפלח ה-לא חרדי. רווחי החברות נובעים מכל בעלי העניין בשוק: עובדים, בעלי מניות, נושים ולקוחות, ולכן לא נכון לגלם אותם לפי מגזר. במידה ורוצים לגלם אותם, נדרש לגלם גם חילוצים של המדינה כגון חילוץ הבנקים בשנות ה-80, והסדר הקיבוצים. בסיכום החישוב יוצא שמשק בית חרדי משלם פחות מיסים, אך מקבל הרבה פחות מהקופה הציבורית.

למה אתה עושה את זה?

כששאלנו את הכלכלן יהודה בן אלי מדוע הוא עוסק בתחום הזה של התרומה הכלכלית של החברה החרדית, תשובתו הייתה מורכבת ומרתקת.

"למה אני עוסק בכך? האמת שלא רק בגלל שאני מאמין שזו האמת האקדמית הצרופה", אומר יהודה בן אלי. "מצד אחד חלק ממשפחתי חרדים ומצד שני, חבריי הטובים בעבודתי ובשירות המילואים שלי משתייכים לשמאל המדיני ומובילים את ההפגנות נגד הממשלה. ואני יודע מבפנים, שאלה אוהבים את אלה ומוכנים למסור עליהם את הנפש. רוצים הוכחה? האם אתם רוצים ומאחלים שיהיה טוב ליהודים שאינם חושבים כמוכם? ברור שכן. כך גם הם חושבים. ישבו איתי בנגמ"ש במילואים חסיד חב"ד ופעיל מרצ. כולם רוצים שיהיה טוב גם לאחרים, אבל יש מחלוקת קשה על הדרך. ולאויבינו יש אינטרס מאוד גדול להעצים את המחלוקת הזו".

לדבריו: "כאשר חילוני שומע שוב ושוב בתקשורת שחרדים חיים על חשבונו, ואף אחד לא חולק על כך, זה מחלחל. וכשחרדי יודע שזה מה שחושבים עליו, הוא מרגיש את המבטים, וחושש להיפתח ולהכיר. וכשהוא נסגר, נמנע מאנשים מבחוץ לראות את היופי של עולם התורה, ואולי אפילו להתקרב. כדור שלג של האשמות מחד והסתגרות מאידך. בשירות הצבאי שלי הייתי הדתי היחיד, ובשבתות למדתי לבד בבית המדרש. לאחר השחרור פגשתי חבר שחזר בתשובה, שנזף בי שלא הזמנתי אותו, יש רצון אמיתי משני הצדדים להתקרב, צריך ליצור שפה חדשה שציבורים יוכלו לדבר ביניהם. כאשר הצגתי במקרה למו"ר הרב אלי סדן ראש מוסדות בני דוד – עלי, את הנתונים האלה, הוא אמר לי שאני חייב לפרסם את זה. צריך לעמוד על כבוד התורה".

המטרה ב"מסתברא כלכלה עברית" היא לבנות קומה משותפת של חיבור הקודש והחול: קומה ששואפת לאמיתה של תורה ויוצרות מערכת ישימה מבחינה כלכלית ואף עדיפה על המצב הקיים. כדי ליצור אלטרנטיבה ישימה, צריך לשכנע בכלים מקצועיים, שניתן ליישם את המצוות במשק מודרני. להכין כלים שאור התורה יוכל להיכנס אליהם.

יהודה בן אלי הוא דוקטורנט  באוניברסיטת בן גוריון החוקר בנקאות כשרה. הוא מפעיל את אתר "מסתברא כלכלה עברית" המעודדת כלכלה על פי ההלכה בצורה נכונה. ניתן למצוא מאמרים מרתקים שלו באתר "מסתברא כלכלה עברית"