אחד מידידיי החשובים הוא הרב יוסף אריה לורנץ. הרב לורנץ הוא רב ומחבר ספרים חשוב וראש כולל שמרביץ תורה ברבים.
באחת ההזדמנויות בהן נפגשנו, הוא פנה אליי:
– אני רוצה לתבוע אותך לדין תורה.
– על מה בדיוק?
– אתה מחלק יותר מדי לצדקה.
– ואיך זה נוגע אליך, כבוד הרב?
– עליי לקיים מצוות ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, ובאין ברירה, מה שאסור – אסור, ועליי לתבוע אותך.
תקופה ארוכה ניסיתי להתחמק ממנו, אך ללא הועיל. במשך שבועות טמן לי מארבים ולא הרפה, לא בטלפון ולא פנים אל פנים.
בסופו של דבר החלטתי להיכנע ושאלתי אצל מי ברצונו לתבוע אותי לדין תורה. “אצל רֶבּ חיים”, הייתה התשובה. וזה מה שעשינו…
באחד הימים מצאנו את עצמנו בביתו של הגר”ח קניבסקי.
נכנסנו לחדרו של רֶבּ חיים.
להלן האירוע כפי שהתרחש לפי זיכרוני.
הרב לורנץ פנה לרֶבּ חיים ואמר כשהוא מפנה אליי אצבע (מאשימה): “אני רוצה לתבוע את היהודי הזה לדין תורה”. “מדוע?” שאל רֶבּ חיים.
“משום שהוא מחלק מכספו לצדקה יותר מדי”.
רֶבּ חיים לא שלל את הטענה על הסף ופנה אליי. “נו”, שאל בנועם. “מה אתה אומר?”
“אני אומר שהרב שלי אמר לי שהלוואי תהיה זו העבירה היחידה שלי”.
אתם בוודאי מחייכים בליבכם לנוכח שנינותי הרבה. אך שימו לב לתשובתו של רֶבּ חיים…
“נו”, שואל אותי רֶבּ חיים, “ומי אמר שעבירה אחת מותר לעשות?” שתקתי.
מה אוכל לענות אל מול השאלה הפשוטה הזאת. מסתבר שאני לא חכם כה גדול…
רֶבּ חיים ניצל את דקת הדומייה הזו ואמר לשנינו: “זו שאלה קשה מדי עבורי, תלכו לרֶבּ אהרן לייב (שטיינמן), שהוא יחליט”.
בשלב הזה אני כבר במתח. לא מדובר כאן באיזה שעשוע בין ידידים. אני משתוקק ממש לדעת מה יגיד הרב שטיינמן.
עשינו את דרכנו לרֶבּ אהרן לייב. חיכינו מעט בכניסה, ושוב חזרה על עצמה אותה סיטואציה…
הרב לורנץ מרצה את טענתו, רֶבּ אהרן לייב שואל אותי, ואני עונה את אותה תשובה “חכמה”. הפעם אני מוסיף ואומר שאמרתי זאת לרֶבּ חיים, אך נעניתי כי גם עבירה אחת אסור לעשות…
רב אהרן לייב מביט בשנינו בשתי עיניים טובות ומאירות, הוא נוטל בשתי ידיו את ידי הימנית ואומר לי בחיוך אוהב: “תגידו לרֶבּ חיים שאת העבירה הזו אני מסכים לקחת על הכתפיים שלי…”
