מבלי לכנס וועדות וליצוק טקסים ותוכן ליום חג חדש, ישנם ימים שהופכים להיות לימי מועד מעצם האווירה שהם מכניסים לערינו, לרחובותינו, ולקהילות שומרי התורה בארץ – כאלה הם הימים הראשונים של חופשת בין הזמנים. ישנם אירועים נקודתיים שחורטים בליבנו את הבנת החסד שגמל ה’ יתברך עם מבקשיו – כזה חוויתי השבוע. כשהשניים מצטלבים יחד מילות הפסוק זועקות מכל עבר: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלֹקיו”.
בהמשך חופשת בין הזמנים בכוללים ובישיבות הקדושות עיננו תתרגל למחזה הבלתי נתפס של בחורים צעירים, בשיא מרצם וכוחם, בגיל ההתבגרות בו הנפש דורשת פורקן וחוויות רגעיות, יושבים ושוקדים על לימוד התורה הקדושה. ממיתים עצמם בעולמה, ממיתים את העולם הגשמי שסביבם בעצמם. אך השבוע חווינו את הימים הראשונים, את השינוי המרענן בבתי הכנסת, ולפני שעיננו תתרגל כדאי שנסיק כמה מסקנות.
העובדה שבימי הפגרה רבים מהחיילים בצבא ה’ אינם מסוגלים לעזוב את ספסלי בית המדרש, מעידה כאלף עדים על עומק הדרך בה אנו צועדים, מעידה על סביבתם שבונה את חייה סבוב לימוד תורתם. הדיבורים על “דור אחר” שגדל עם עולם מושגים שונה ומאתגר יותר נכונים רק לחלקים מסוימים בעולם הישיבות, ישנם רבים יותר שעוסקים בתורה ממש כמו לפני העידן הטכנולוגי, הם פשוט לא נראים במשך השנה, עת הם מסתגרים בהיכלי הישיבות. ואז, כמו שדה שנצבע לאחר הפריחה, בתי המדרש מתמלאים בפרחים הנותנים לציבור הנאמן רק להם איתות של עוצמת חיים.
המחזה המפעים הזה אמור להכריע רבים מהשיקולים בחיינו. בחלוקת הכספים והתמיכות שלנו נדע מי הם אותם מלאכים המזכים אותנו באפשרות לתרום לשיפור חייהם, בבחירת מקום המגורים נדע לשלם מחירים גשמיים למען ‘איני דר אלא במקום תורה’, בבחירת הדעות, האינטרסים והשאיפות הפוליטיות נדע שלא משנה דבר מלבד נתינת כוח למפלגות שישימו את לומדי התורה בראש.
***
קשה לבן אנוש, שלא טעם את מתיקות התורה בעצמו, לתפוס בשכלו איך מצליחים לומדי התורה לבטל במשך כל חייהם את ההתעסקות בזוטות העולם הזה ומקדישים את חייהם לחיי נצח. ישנם בודדים בעולם החיצון שחיים סוג של חיי רוחניות, אך הכמות והאיכות מבטלי הגשמיות שקיימים בציבור שומרי התורה אינם מובנים בדרכו של עולם.
כאמור, ישנם אירועים נקודתיים המספרים לכל את סיפורם של תומכי לגיונו של מלך, מאות אלפי יהודים שעומדים כחומה סביב בית המדרש לבל ייפגעו בלומדים, ומשגרים תמיכה אינסופית שתיתן כוח לנושאים בעול החזקת העולם. הלומדים בתורם, יחזקו את התומכים בעצם דרגתם ועוצמתם, בעצם קיומם.
השבוע נקלעתי לשמחת הכנסת ספר תורה לבית מדרש של קהילת עולים מארגנטינה בעיר בני ברק. המראות של יהודים עמלים לפרנסתם לצד נגידים בעלי ממון מקפצים יחד עם אברכי הקהילה ורבניה בשמחת התורה סיפרו את סיפור התומכים – אין בעולמם ערך גדול יותר מהתורה הקדושה.
את דרכי לבית הכנסת שנמצא בקראוון מוצנע פילסתי בין מאות ילדים אוחזים בדגלים שבאו לכבד את התורה. בצד הדרך עמדו עשרות נשים עם ילדיהם הרכים, עסוקות ביצירת דור העתיד של לומדי התורה – בתפילה, ובהחדרת רגש אהבתה בנפש העוללים.
המשותף לכל החוגגים בשמחת התורה היא השמחה הפורצת מהנפש פנימה, משנות עמל של הקרבה – כל אחד ואחת בתחומם. כשיוצאים לרחובה של עיר, מבריקים את פנסי ה’לד’ הצבעוניים ולובשים בגדי חג אנו מפגינים את שמחתנו, אך השמחה וההתרגשות שאופפת את כל משתתפים היא הסיפור האמיתי – לא מדובר בפסטיבל יפה שארגנה הרשות המקומית, אלא בשמחה אמיתית ופנימית השמורה רק לעם הנבחר, אלה שלא הפקירו את נטל שמירתה מאז קבלתה בסיני.
***
עמוס במחשבות על גודל השעה, נכנסתי לשטיבל הסמוך של חסידי ‘סטרופקוב’ כדי להספיק מנחה. שוב נגלה לעיני המחזה הנפלא – עשרות בחורים שמתקשים להיפרד מדף הגמרא. בעודי מנסה לעצור את דמעות השמחה, הגיע בני בן ה-3 שהוקפץ לאירוע בהתרעה קצרה על ידי מי שחפצה למלאות את ליבו באהבת התורה. הנפתי אותו גבוה לכל צלילי שירת “אשרי העם שככה לו וג’ו”, והוא בדרישה: “אני רוצה לנשק את ספר התורה”. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלֹקיו
