זקן ויושב בישיבה
אוצר זכרונות יקרים שנשמעו מפי תלמידי זקן ראשי הישיבות בדורנו
מרן הגאון רבי יצחק דוב קופלמן זצוק"ל ראש ישיבת לוצערן
במלאות 15 שנים להסתלקותו ט"ו בסיון תשע"א-תשפ"ו
הנהגתו התקיפה של זקן ראשי הישיבות בדורנו, מרן הגאון רבי יצחק דוב קופלמן זצוק"ל ראש ישיבת לוצערן, במשנת חינוכם של בני הישיבה היתה בלתי מתפשרת, אך נעטפה באהבה אמיתית מתוך מעמקי הלב.
כמעט מידי סוף זמן, היו כמה בחורים שנאלצו לעזוב את הישיבה לאחר שלא עמדו בתקנון המחמיר של הישיבה, אבל גם פרידתם מכותלי הישיבה היתה מתוך אהבה ורחמנות אין סופיים, כשהבין ראש הישיבה הנערץ ברוחב דעתו שזוהי התועלת לבחורים האלו. המציאות הוכיחה שגם התלמידים האלו נשארו דבוקים בו לאורך ימים ושנים, כשהם זוכרים לו את אהבת נעוריהם.
מתוך אחריותו על הישיבה הכריז רבנו בכל תחילת זמן על איסור גורף על בני הישיבה להיכנס לחדר שאינו שלהם. הוא נהג לומר שמתוקף היותו ראש הישיבה, יש בידו בעלות הלכתית על חדרי הפנימיה ועל כן הוא אוסר בחרם ובקונם לעבור על תקנה זו. כל בחור שהיה 'נתפס' בחדר שאינו שלו, נזרק לאלתר מהישיבה.
לילה אחד, הגיע ראש הישיבה כדרכו ל'ביקור פתע' בישיבה, ולתדהמתו הוא מצא בחור – במקרה היה זה יתום מאב – השוהה בחדר אחר. רבנו פנה אליו בתקיפות ואמר לו: "מחר בשבע בבוקר יש טיסה לאמריקה; אתה לוקח את החבילות שלך ועולה על הטיסה הזו בדרך הביתה".
בני הישיבה ניסו לפעול על ידי הרמי"ם בישיבה, שהבחור לא יצטרך לעזוב את הישיבה. אחד מהם הבטיח לפעול לדחות את ה'גזירה' שלא יצטרך הבחור לנסוע בטיסה הבאה, אבל הוא הדגיש שמכיוון שהוא יודע כמה חמור אצל רבנו שיעמדו על התקנה הזו בכל תוקף, הוא אינו יכול להבטיח שיצליח לפעול שהבחור אכן יוכל להישאר בישיבה.
אחד הבחורים לא היה מסוגל לעמוד בצערו של חברו היתום, ובבוקר לאחר תפילת שחרית ניגש לרבנו ואמר: "ראש ישיבה! מה נענה לאביו של הבחור"?. "הוא יתום הרי, אין לו אבא", הגיב ראש הישיבה. אמר התלמיד: "נכון, התכוונתי לאביו שבשמים, אבי היתומים"…
ראש הישיבה פרץ בבכי סוער. דקות ארוכות עמד ובכה בלי יכולת להירגע, אבל מתוך הבכי הוא המשיך ואמר: "זה נכון, אבל מחר בטיסה הבאה הוא לוקח את החבילות שלו ונוסע הביתה!"…
הבחור אכן הוצרך לעזוב את הישיבה, אבל אותו בכי נורא גרם לו להתקשר לרבנו בעבותות של אהבה עד יומו האחרון!
אב רחום ורב נאמן
הסיפור המטלטל הזה שנשמע מפי תלמיד הישיבה הגה"צ רבי אהרן ברייש שליט"א ראש כולל 'חלקת יעקב' בני ברק, מכניס ושואב אותנו פנימה אל תוך היכל הישיבה הוותיקה והמפורסמת בלוצערן, שם קנו רבבות תלמידים הודם והדרם במחיצתו השגיבה והמרוממת של רבם ומאורם, ראש הישיבה מרן הגרי"ד קופלמן זצוק"ל, שהיה להם הן לרב המלמדם תורה ומביאם לחיי העולם הבא, והן לאב הפורש עליהם את חסותו המלאה ומביאם לחיי העולם הזה.
תלמידיו הרבים הפזורים כיום על פני ארבע כנפות הארץ, ממאנים להתנחם גם בחלוף 15 שנים מפטירתו. דמותו המאירה עומדת לה בהדרה מול עיניהם בכל מפנה דרך בחייהם, בעת שמחה כבעת כאב ח"ו. ברגעים בהם נדרשים הם לשקול את דרכם ולהכריע על החלטה כלשהי בחייהם, חשים הם את עצמם עומדים מול עיניו התקיפות החודרות והתובעניות של ראש הישיבה, בחשש וביראת הכבוד פורשים את משנתם ומנסים לדלות מזכרונות העבר, מה היה מורה להם ראש הישיבה במקרה זה.
"הרב קופלמן היה הישיבה, והישיבה היתה הרב קופלמן" – היטיב להגדירו תלמידו המובהק הגאון רבי יונה רכניצר זצ"ל ראש ישיבת טשערנאביל, כאשר נשאל במה התבטא תפקידו של רבנו בישיבה. לא בכדי רואים בו תלמידיו מחנך ומורה דרך לנתיב של אמת בחיי תורה ויראה, כי אצל רבנו למדו באהבה וביראה יחד.
רבנו קיים בפשטות את מאמר חז"ל, "זרוק מרה בתלמידים", אך הכל היה עטוף באהבת אמת שהורגשה היטב אצל התלמידים, שידעו שגם אם מקבלים גערת חכם בעת הצורך, אין זה כי אם מתוך רצון טהור ונקי להעמידם על דרך האמת ולהביאם לכל מידה נכונה.
תלמידיו מציינים כי הגם שראש הישיבה היה שקוע כל כולו בלימוד סוגיות עמוקות, אך כאשר ישב על מקומו שהיה על יד פתח ההיכל, לא העז אף בחור לצאת מבית המדרש. "היה מפחיד לעבור על ידו", העיד הגר"י רכניצר זצ"ל. כך היה גם בשעה שהיה בוחן את התלמידים, היו כולם יראים לפצות פה במענה התשובה, כי עצם מבטו היוקד היה ממלא את התלמיד ביראה וברתת.
פחד זה שהיה בבחינת יראת הרוממות, היה ניכר גם על בוגרי התלמידים שהיו פוקדים את הישיבה גם אחרי עשרות שנות לימודם בין כותליה. גם כאלו שכבר היו בעלי שיבה, כשניגשו לפני רבנו היו עומדים ברתת ובזיע, כשמורא רבם עליהם כמורא שמים.
"מיותר לציין שהיראה היתה כרוכה באהבה של רועה נאמן ואב רחמן", סיפר הגר"י רכניצר זצ"ל. "רבנו היה מכיר כל תלמיד ותלמיד. היה יודע את כל מעלותיהם וחסרונותיהם של הבחורים. ידע את נבכי לבם ונפשם, וכשהיה משוחח עם תלמידיו, היה משכיל לעמוד על כוחותיו ותכונותיו של כל אחד מהם ועל מצבו המדויק, בהתחשב בכל הגורמים המעורבים בעניינו וידע לכוון כל אחד מהם לבחור בעיסוק ובדרך החיים המתאימה לו ביותר.
"אי אפשר לשכוח מעשה מדהים שהיה בתקופתי, שעבר פעם בחור אחד את פרוזדור הישיבה, כשרבנו ישב שם במקומו ולמד. לפתע שם רבנו לב לכך שהבחור הולך בצליעה קלה ומיד שאל אותו מה קרה לו ברגל? השיב התלמיד שיש לו פצע קטן בכף הרגל. קרא לו ראש הישיבה לפינה וביקש ממנו שיראה לו את מכתו, ומיד הורה לו כיצד לטפל ולאיזה רופא ללכת"…
גדול עומד על גביהם
מעצם תפקידו להיות גם ראש הישיבה וגם משגיח על הבחורים, מילא רבנו את כל כוחו וישותו לחנכם. כמעט בכל יום נכנס באמצע הסדר – והדבר יכל לחזור על עצמו גם כמה פעמים ביום – להיכל הישיבה ולהסתובב בין טור לטור, וכך הביט על כל בחור איך ומה הוא לומד.
לפעמים נעצר ליד בחור זמן מה לעיין בלימודו, כאשר בדרך כלל מרוב פחד הבחור בקושי ידע מה הוא לומד… מספיק היה לו להביט על בחור מבט קצר, כדי להבין שמשהו לא בסדר בלימודו. אם לפעמים מישהו לא ישב בדיוק איך שראוי לשבת ליד הגמרא, הביט עליו רבנו והבחור כבר הבין מה עליו לעשות. לפעמים ראה מרחוק משהו, ובזריזות הגיע לשם והעיר את הערותיו.
כאמור, רוב היום ישב רבנו ליד השולחן לפני היכל הישיבה (בלובי), כך יכול היה להשגיח מי יוצא ונכנס, ולכמה זמן יוצא. התלמידים ידעו שאסור לעלות לפנימיה באמצע הסדר, וכולם פשוט חששו לעבור על התקנה המחמירה הזו, פן ייתפסו על ידי ראש הישיבה. היו גם תקופות כמו סוף זמן שבחורים איחרו להגיע לסדר, ורבנו עלה לפנימייה והורידם להיכל הישיבה.
באחת השנים בחג השבועות אחה"צ, עלה רבנו לפנימיה והחל להוריד בחורים לבית המדרש, באמרו: "הרי ישנו כבר בבוקר (אחרי התפילה כותיקין), כמה צריך לישון? היום חג השבועות וצריך ללמוד תורה"… בכלל סבר רבנו שבחורים צעירים לא צריכים לישון ביום, ומי שהולך לישון ביום זה נובע בדרך כלל מעצלות.
לפעמים עלה לפנימייה להסתכל בארונות של הבחורים אם יש להם איזה דבר שיגרום להם ביטול תורה, וכשמצא דבר מסוים לקחו לחדרו והניח במגירתו עד סוף הזמן, ואז החזירו לבחור באמרו שייקח אותו לביתו כי אין מקומו של דבר זה בישיבה. מרגלא בפומיה לומר שהקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא מיוחדת לעקוב אחר תהלוכות הבחורים ולראות את הדרוש תיקון אצלם.
לפעמים היה עולה לפנימייה בלילה וכיבה אישית את האורות כדי שהבחורים ילכו לישון, היות והקפיד שילכו לישון בזמן ושיקומו בזמן. גם לבית המדרש הגיע לפעמים לכבות את האור כדי שילכו לישון. היו זמנים שהיה רעש גדול בפנימייה והדבר הפריע לבחורים לישון, רבנו לקח סטנדר וכסא ועלה לפנימייה, שם ישב ולמד עד שנהיה שקט, ואוי למי שייתפס על ידו.
בתוך כותלי הישיבה
כיוצא בזה הקפיד מאד רבנו ולא נתן לבחורים לצאת מבניין הישיבה באמצע הסדר, ולכן סגר את כל הדלתות של הבניין. רק הדלת הראשית שנמצאת ליד חדרו ומול הכניסה להיכל הישיבה היתה פתוחה למי שצריך להיכנס ולצאת. ככה היה יכול לראות כל בחור שיצא ונכנס. רק בשנים מאוחרות יותר, כשכבר שהיו גם בניינים מסביב, לא היה שייך לסגור הכל.
לבחור היה אסור ללכת לתוך העיר אפילו לרופא וכדומה בלי רשות מרבנו, ובוודאי שלא לנסוע הביתה. לשבתות לא היה שייך לנסוע בלי סיבה מוצדקת (חוץ משבת חופשית שהרבה נסעו). מי שהתגנב והלך לאיזה מקום ללא רשות ונודע הדבר לרבנו, קיבל ממנו נזיפה חמורה.
כך היה רבנו משגיח על כל פרט בישיבה שיהיה ברוח התורה והמוסר. אחה"צ בין סדר לסדר היו מחלקים בכל יום מזונות, רבנו לא רצה שכל אחד ייקח לעצמו היות ולא יהיה מספיק לכולם, לכן היה אחד ממונה לחלוקת המזונות. הרבה פעמים אף עמד והשגיח אישית שהבחורים לא יתנפלו וידחקו בשביל המזונות. בכך רצה לחנך לא להיות להוט אחר האוכל.
הייתה תקופה שהבחורים וההורים התלוננו על האוכל בישיבה והקימו ועדה לשנות את האוכל, אולם רבנו התנגד בכל תוקף לכך, ובשיחת מוסר דיבר על זה בחריפות שעושים עסק מאוכל שצריך כל יום לחם טרי ואוכלים בשר ועוד באמצע השבוע. הרבה היה משוחח נגד תאוות האוכל ונגד תרבות השתייה המתוקה שהייתה אז דבר מיוחס ושאר כל התאוות הגשמיות, ולא סבל כל זאת.
גם בחדר האוכל השגיח רבנו על הבחורים איך אוכלים ואיך מתנהגים בשעת האוכל. לפעמים רק פתח את הדלת מחדרו שהיה צמוד לחדר אוכל והסתכל, ולפעמים נכנס יותר ואפילו עמד ליד הסירים לראות מקרוב איך מתנהגים.
כמה פעמים דיבר בכאב על כך שהולכים באמצע הסדר לטלפון הציבורי ומתקשרים, באמרו שהוא לא מבין מה יש לבחור לדבר כל-כך הרבה ובפרט עם חברים, הרי זה ממש ביטול תורה. ואכן בחורים חששו לצאת באמצע הסדר ולהתקשר, בחשש שרבנו יראה אותם. לפעמים אף עמד מאחורי הדלת של ביתן הטלפון והקשיב מה הבחור מדבר…
לצד זאת הקפיד רבנו מאוד על ניקיון המקום הראוי לתורה. לא אחת נראה רבנו מתכופף להרים ניירות וכדומה המושלכים על הרצפה. לפעמים גם ראו התלמידים את רבנו בדרך לישיבה מוריד בעצמו את הזבל לפח, כשבכך הוא משמש להם דוגמה אישית שנכנסה להם עמוק ללב, שאפילו ראש הישיבה ואדם גדול וזקן נכבד, מוריד את הזבל כדי לעזור בבית.
בכלל, ניתן לציין שרבנו לא רצה שיעזרו לו בדבריו האישים, אבל מה שהיה קשור לכבוד הישיבה כן שיתף אחרים שיעזרו, בפרט אם היתה זו טרחה יתירה.
תקיפות של אהבה
סיפר הגר"ב סולובייצ'יק שליט"א ראש ישיבת 'תורת זאב':
זכורני שהייתה תקופה ששהיתי בשווייץ וזכיתי ללמוד עם רבנו. פעם ירד לסדר בישיבה והיה עם חום גבוה, ושאלתי אותו: ראש הישיבה חושב שאם יחסיר סדר אחד יקרה משהו? רבנו נשאר רציני כמו תמיד ולא התבדח, ואמר לי: "אתה צודק, אולם יכול להיות שכמה בחורים ינצלו את העובדה שאינני נמצא בישיבה, שווה לי בשביל זה לבוא למרות מצבי הקשה, שלא תהיה הרגשה שאפשר לעשות מה שרוצים"…
"רוב הבחורים למדו אצל רבנו מספר שנים בלבד", היה מספר הגר"י רכניצר זצ"ל. "הסדר היה שבגיל ישיבה קטנה נכנסו ללמוד
בלוצערן, אחר שעברו מבחן קבלה אצל ראש הישיבה, ולמדו שם כמה שנים עד לערך גיל י"ח, שאז עברו ללמוד בדרך כלל בישיבות הגדולות כמו פוניבז', סלבודקא או בארה"ב, אך הקשר היה נותר לעדי עד.
"גם לאחר שיצאתי מהישיבה נשארתי תלמידו בהווה. בתחילה היה זה על ידי קשרי מכתבים, או כאשר הייתי נוסע לארה"ב, הייתי עובר דרך לוצערן, וכך גם כשזכיתי להיות בית אכסניה לראש הישיבה בהגיעו לביקורים בארצנו הקדושה, שהיה שוכן בביתי בעיה"ק ירושלים והיו אלו עבורי ימי אורה נשגבים ביותר".
לא פעם ולא פעמיים היו נראים בישיבה תלמידים בוגרים, שרבנו הרחיקם מהישיבה לפני שנים רבות מחמת סיבות שונות, אבל למרות זאת, הם חזרו לכאן עם בניהם לרשום אותם בישיבה, כי גם אלו שלכאורה היה עליהם להרגיש טינה על רבנו, ידעו והבינו כי רבנו לא היה משגיח שתפקידו לשמור על שקט וסדר, אלא כאשר כל כולו היה התורה והלימוד, על כן גרס שמי שלומד מקומו בישיבה, ומי שלא לומד אין מקומו כאן, ולא שפסל אותו חלילה או שסבר שבחור זה הוא שלילי.
רגש טהור ונקי זה העביר רבנו גם לתלמידים אלו שקיבלו וסברו, וכאשר עברו שנים רבות מאז, חפצו שלכל הפחות בניהם יימנו בין תלמידיו של רבנו, לרכוש במחיצתו קנייני תורה במדע ובחכמה. היתה זו ההוכחה הניצחת ביותר שגם מקרים כמו אלו שהוזכרו בפתח היריעה, נעשו אך ורק מתוך שיקול חינוכי במלוא טהרתו, בפרט שכל מי שהגיע ללמוד בישיבת לוצערן ידע היטב מראש שאין כאן מקום לטעויות.
שבתי בבית ד'
ימי 'בין הזמנים' היו ימי שיעורי מוסר לכל תלמידי הישיבה. ראש הישיבה מעולם לא יצא לחופשה, ואף בחודשי ניסן ותשרי נשאר בהיכל הישיבה השוכנת באוברנאו שע"י העיירה קרינץ, לא רחוק מהעיר לוצערן השווייצרית. כאן, במקום שקט על מרומי ההרים, רחוק מהמולת הכרך, נשאר ראש הישיבה לחגוג את מועדי תשרי וניסן, כשעמו חלק מרבני הישיבה ואנשי הצוות שהתגוררו במקום.
כך היה עד לשנותיו האחרונות ממש, כשראש הישיבה הזקין ועבר את שנתו התשעים, וזוגתו הרבנית ע"ה נחלשה, נסע לעשות את החגים במחיצת בנו וחתניו שליט"א, בציריך או בארה"ב.
על מידותיו התרומיות ועל הרגשותיו הדקים בבין אדם לחברו, מספר תלמידו הגאון רבי ישראל מילר שליט"א חבר בד"ץ וויז'ניץ ב"ב:
פעם אחת בחייו החליט לקחת את מקלו ואת תרמילו ולצאת לחופשה קצרה. היה זה בהגיעו לגיל מאה, ואחד התלמידים הרב מרדכי לוין שליט"א שכנעו רבות לכך כשאמר לו: "פעם במאה שנה מותר לקחת חופשה"… ואכן רבנו קיבל ונסע לארוזה, שם ישב והגה בתורה מול אוויר הנהר.
לימים חיתן אותו תלמיד בן באנטוורפן, ורבנו התעקש לנסוע מהישיבה – מרחק של מינימום 7 שעות נסיעה – לחתונה, כאות הכרת טובה על החופשה. בני הבית ניסו להניעו מכך והפצירו בו שיסתפק בברכת מזל טוב בטלפון, אלא שראש הישיבה התעקש באמרו: "הכרת הטוב אין לה גבול ושיעור".
בנסיעה זו לאנטוורפן, נפגש ראש הישיבה עם כ"ק מרן אדמו"ר מפשעווארסק שליט"א, שעלה לבית אכסנייתו, שם שוחחו בדברי תורה וחסידות. בסיום שיחתם שאלו הרבי מפשעווארסק שליט"א מתי בדעתו לחזור לשווייץ, ורבנו השיבו כי כוונתו לשוב לביתו מיד אחר ברכת מזל טוב לבעלי השמחה, כיון שברצונו להיות כבר מחר בזמנים הקבועים בישיבה.
"סבורני", מטעים הגר"י מילר שליט"א, "שאת תמצית אישיותו של מורי ורבי מרן ראש הישיבה זצוק"ל, ניתן להגדיר באמרה יסודית על הכתוב "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו", ששמעתי ממנו עצמו; ל'כל ימי חיי' – אמר ראש הישיבה – ישנם שני מובנים: האחד – לשבת בבית ד' 'כל הימים', והשני – לשבת בבית ד' 'כל היום'. וזה מה שביקש דוד המלך, לחזות בנועם השם כל היום ובכל הימים.
בקשה נוספת ביקש דוד המלך בפסוק זה, שאף כאשר יזכה למילוי משאלה זו, יישאר תמיד בבחינת 'לבקר בהיכלו', כמו אדם המגיע לביקור למקום חדש ובלתי מוכר, והוא נפעם ומתרגש ממראה עיניו. כמו כן הישיבה בבית ד' לא תהא מתוך רגילות, ולא תיעשה כמצות אנשים מלומדה, אלא מתוך התחדשות יומיומית בחיות וברעננות.
דברים אלו היה אצל ראש הישיבה בבחינת "חכם, מה הוא – מה שהוא עצמו – אומר". כל ימי חייו ישב בהיכלה של תורה, עשרות עשרות שנים ברציפות, ללא הפסק, למן השעה 6 בבוקר עד השעה 12.30 בלילה. שבעה ימים בשבוע, ראינוהו יושב והוגה בתורה, אם במקומו במזרח היכל הישיבה, אם ליד השולחן שלפני הכניסה לביהמ"ד, או בחדרו בישיבה, התנגן קולו הערב בעסק התורה בעיון.
מחזה זה היה לעינינו כל היום וכל הימים. שנתו היתה שנה רצופה של לימוד התורה ועבודת ה'. 'זמן החורף' נמשך מר"ח חשון עד ר"ח ניסן, ו'זמן הקיץ' מר"ח אייר לאורך הקיץ כולו עד מוצאי יום הכיפורים, ללא הפסק. סדר זה התנהל גם אחר שכעבור שנים גברו עליו ההפצרות לקיים ימי 'בין הזמנים' בקיץ. ראש הישיבה הסכים, אבל הוא עצמו – מילא את כל השנה בתורה, ללא הפוגה.
הדאגה ליושבי ארץ הקודש
בשנת תשכ"ז בתחילת זמן הקיץ היה מצב מתוח בארץ הקודש עם הערבים, והיה פחד גדול שעומדת להתחיל מלחמה קשה. רבנו תיקן לומר בישיבה בכל יום פרקי תהילים אחרי התפילה. בתו הבכורה של רבנו חזרה באותה תקופה מארץ הקודש וילדה בן, ושמחת הברית התקיימה בבית המדרש של הישיבה באמצע המלחמה.
באמצע סעודת הברית קם רבנו ואמר: "עד עתה התפללנו באמירת תהילים, כעת נדבר להקב"ה ב'מאמע לשון'"… כך התחיל לבכות ולבקש רחמים על כלל ישראל בארץ ישראל הנמצאים בסכנה, בפרט שכל הארצות של הערבים גם מצפון אפריקה הצטרפו למלחמה, ואמר: "מה עשינו לאלג'יר (ומנה את שאר הארצות) שהצטרפו למלחמה"?… עד שאצל התלמידים היה רושם שרבנו לא מדבר על הברית אלא בוכה על מצב היהודים בארץ ישראל…
כעבור כמה ימים, כאשר נודע שהסכנה חלפה והתעמולה של הציונות היתה שחרבם הושיעה למו, אמר רבנו שיחה בהיכל הישיבה שיש להיזהר לא להיגרר למחשבת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה', בהוסיפו: "אנשים חושבים שניצחו את הערבים וכבר לא תהיה להם תקומה, אבל תדעו שה'וואלקן' (הענן) הזה יישאר עד שהמשיח יבוא, ירחם השם"… (היו אלו אז דברי נבואה לראות את העתיד בבהירות כזו). וכך החדיר בכל זמן ומצב את טוהר השקפת התורה.
כידוע, היה רבנו מסתובב מידי פעם בחדרים. ערב אחד, בתקופה שלאחר שכרון הניצחון וכיבוש הכותל המערבי בחודש אייר תשכ"ז, ראה בחור שוכב ומעיין בגזיר עיתון. הוא שאל אותו: מה זה בידך? והלה אמר שיש כאן תמונה של הכותל. בליל ט' באב מסר רבנו שיחה וסיפר זאת. הוא הגביה את קולו ואמר: "אמרתי לבחור, מה אתה רואה כאן בכותל?! חומת אבנים ישנה ועלובה… אלא מאי אתה מחפש את השכינה שלא זזה ממנה, שכינה לא מוצאים בעיתון"…
הדברים עשו רושם רב אצל הבחורים והיות שאז רווחו הדברים שאמר הרה"ק מסאטמאר זי"ע בעניין ההליכה לכותל, נשאל רבנו האם דבריו כוונו לדברי הרה"ק מסאטמאר שאין ללכת לכותל אחרי כיבושו, ותשובתו היתה שהתכוון לכך שמחפשים את הכותל המערבי בעיתון דווקא… כפי הידוע שבעת ביקורו בארה"ק פקד את הכותל המערבי.
באדיבות ידידי הסופר ברוך הכשרונות רבי יוסף מאיר האס שליט"א- המבשר התורני
