העיניים דומעות, מסרבות לשתף פעולה עם הכתיבה / יעקב מלמד בטור פרידה

העיניים דומעות, הידיים רוטטות, והלב מסרב להאמין. הייתי אז בשיאה של סעודת הפורים בירושלים כאשר לפתע התבשרתי כי מורי ורבי, רבן של כל בני הגולה, עמוד האש שהלך לפני המחנה – איננו. באותו הרגע חשתי כאילו העולם עמד מלכת, ליבי צנח בקרבי, גופי רעד ופרצתי בבכי מר. בכיתי על הרב שהיה לי ואיננו, בכיתי על האדם הענק הזה שזכיתי לראות אותו אלפי פעמים, ובעיקר בכיתי את נשמתי, בכיתי כמו ילד קטן, כמו מישהו שחרב עליו עולמו.

קשה להעלות על הכתב את התחושות, אך תחושת חוסר אונים זוהי התחושה המדויקת. פשוט כך, אין לי מושג כיצד נמשיך מכאן, אין לי מושג כיצד נוכל לשרוד בלי רוח אפינו, כיצד נוכל להמשיך את שגרת החיים בלי המלאך הזה, בלי קודש הקודשים שהיה מגן בתורתו על הדור כולו.

במרוצת השנים זכיתי להיכנס למעונו של רשכבה”ג מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע”א אלפי פעמים. הייתה זו זכות עצומה, לא אשכח את הימים ההם, שפשוט רעדתי לפני שנכנסתי לקודש, ידעתי כי מדובר במלאך ספק אדם, ידעתי כי מולי ניצב ענק שבענקים, גופו מונח ארצה אך ראשו מגיע השמיימה.

אבי הגאון שליט”א הינו אחד מתלמידיו המובהקים של רשכבה”ג זיע”א, כך שזכות זו עמדה לי לזכות  להתבשם אף אני מאורו הבהיר של מרן שר התורה. זכיתי שהוא ישתתף בשמחת הבר מצווה שלי, זכיתי שהוא ישתתף בשמחת חתונתי, וזכיתי גם להתברך ממנו מאות פעמים. אמנם זכיתי, אך לא אזכה יותר.

לא אזכה יותר לראות את פרצופו הקדוש, את האור שקרן ממצחו. לא אזכה ללטיפה שלו, להערה שלו ולברכות שלו. לא אזכה יותר להיות עד למאות ישועות כבירות שהתגלגלו שם על השולחן בלשכת הגזית, ולא אזכה יותר לנשק את ידו הקדושה.

ושוב, העיניים דומעות, מסרבות לשתף פעולה עם כתיבת השורות. הלב כואב, ממש כאב פיזי, תחושת האבל היא תחושה בלתי נתפסת. אך כתלמיד חובה עלי לכתוב עוד מספר מילים על הדמות שהייתה ואיננה, רבים ראו בו כמחולל ישועות, כצדיק יסוד עולם, אך הוא ראה בעצמו אדם שרק רוצה לשבת וללמוד, משחר נערותו ועד יומו האחרון הוא רק רצה דבר אחד: לשבת וללמוד.

שקיעתו בלימוד הייתה פשוט מפחידה, יום ולילה, שעות על גבי שעות הוא פשוט ישב ולמד, היה זה בישיבת לומז’ה, היה זה בכולל חזון איש והיה זה במעונו שברחוב רשב”ם. רבים היו מגיעים מידי שנה בערב חג הפסח אז היו זוכים לראות אותו מסיים את התורה כולה, את הש”ס, ספרי, ספרא, שולחן ערוך, משנה ברורה, ירושלמי, רמב”ם ועוד.

ונדמה כי דווקא בזמן קשה שכזה, בזמן שהמלאך טרם הובא למנוחת עולמים, זהו הזמן שלנו לתפוס מעט מגדלותו הענקית, לנסות להידבק בהנהגותיו בקודש, בהתמדתו הפלאית, לנסות לגעת בשולי גלימתו, בקצוות אדרתו. לא נזכה יותר לראותו, אך לפחות נצעד בדרכו. רבי הקדוש, רבי הטהור, אנחנו מתגעגעים.