"שמי שולמית, את ראשית חיי אני זוכרת כדבר הכי שמח ומאושר בעולם. היה לי את האבא הכי תומך, הכי אוהב, הכי צדיק והכי ירא שמים שבעולם. גם אמא לא נשארה מאחור, היא הייתה עקרת בית, כזו שהשקיעה את כל כוחותיה בחינוך הילדים, בלקיחתן למסגרות הלימוד ובנתינת אהבה וחום ללא סוף". במילים מרגשות אלה פותחת שולמית, כלה יתומה בת עשרים ושלוש את סיפור חייה העגום, סיפור שטרם הגיע לפרקו האחרון.
הייתי אז כבת 15 כאשר הבנתי שמשהו אינו כשורה. זה התחיל משיחות אל תוך הלילה של אמא ואבא בחדרם הסגור, והמשיך בלקיחת תרופות מסתוריות וביקורים תכופים של אבא בין כותלי בתי החולים. הייתי אז יחסית צעירה אך הבנתי שמשהו מפחיד קורה כאן.
לחצו כאן ותעזרו לי להינשא, תעזרו לי להגיע אל החוף לאחר כל-כך הרבה שנים של קושי ומכאוב.
לילה אחד, קצת לאחר חצות שמעתי את אבא נכנס בצעדים איטיים לסלון והחלטתי לקום מן המיטה ולשאול אותו מה קורה כאן בבית. לעולם לא אשכח את הרגע הזה שאבא החזיק בי חזק חזק ואמר: "השם יעזור. צריכים רחמי שמים".
הבטתי בו וראיתי את עיניו ספוגות בדמעות, גם עיניי התמלאו במהירות בדמעות חמות. אבא חיבק אותי חזק חזק ואני החזרתי חיבוק, זה היה חיבוק סתמי, אבל בתוך תוכי הרגשתי שאבא עוד מעט כבר לא יהיה איתי.
הימים עברו בזה אחר זה. בתוך שנה אחת בלבד חיי השתנו מקצה לקצה. אבא היקר נפטר לאחר מחלה ממושכת וקשה, ואמא, כן, זאת שעד לפני לא הרבה זמן הייתה אשה חזקה ומלאת חיים, הפכה לשבר כלי, היא נשארה על המיטה, בקושי דיברה, בקושי תיפקדה. ואני כגדולת הבית הבנתי שאני חייבת לעשות משהו.
הייתי קמה ב-5 לפנות בוקר, מכינה ארוחות לילדים הקטנים, שולחת אותם לתלמודי התורה ולבתי הספר, מעירה את אמא, מכינה לה חביתה, ואז ממשיכה בכביסות, סידור הבית, קניות ומה לא. שכנים טובים היו מידי פעם זורקים לי כמה שטרות, דבר שהצליח לגרום לי לשחרר אנחת רווחה לעוד כמה ימים, עד שאצטרך שוב לבקש כסף, עד ששוב אחשוש שאני קורסת.
בעזרת רבנים ואנשי חסד זכיתי בחודשים האחרונים להתארס. אמא עדיין שבורה ורצוצה, חולנית וכאובה, אך אני בדרך לפתוח דף חדש בחיים, בדרך להקים בית נאמן להשם ולתורתו. בית שאולי יחפה על כל השנים של הצער, על כל השנים של היסורים.
אני כותבת כשעיניי זולגות דמעות. אני מפחדת לכתוב את זה, אבל אין לי שום ברירה אחרת. אני נמצאת במצב איום ונורא. אין לי אגורה להוצאות הנישואין. לא שמלת כלה, לא אולם, לא קייטרינג, לא תזמורת ולא נדוניה. פשוט כלום. אני חוששת מאוד מפני העתיד ומפחדת שלא אוכל להינשא, שלא אוכל להבטיח לעצמי חיים נורמליים.
אני יודעת שזה לא יפה, אבל פשוט אין לי ברירה אחרת. אני פונה ללב שלכם, כן אתה או את שקוראים אותי עכשיו. בבקשה, אל תתעלמו ממני. אין לכם מושג איזה קשה זה להיות בצד של המבקש, בצד האומלל הזה שלא יודע מה יילד יום. עשיתי כברת דרך, כתבתי את מה שיושב על הלב שלי, אנא, אל תשאירו אותי לבד.
לחצו כאן ותעזרו לי להינשא, תעזרו לי להגיע אל החוף לאחר כל-כך הרבה שנים של קושי ומכאוב.
