אל הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא (נלב"ע י"ב אלול תקפ"ז) פנה יהודי ושאל אותו: הלא כתוב בספרים הקדושים שמי שצם ומתענה כך וכך ימים יזכה שיתגלה אליו אליהו הנביא, והנה הוא צם והתענה את מספר הימים הנדרש, אך לא זכה לראות את אליהו.
השיב לו רבי שמחה בונים: הבעל שם טוב הקדוש צריך היה לנסוע לדרך רחוקה, ונסע בעגלה וסוסים. אבל העגלה לא נסעה בכוח הסוסים כי אם בכוחותיו הפלאיים של הבעש"ט, כך ריחפה העגלה במהירות על פני הדרך.
הסוסים, שהיו קשורים לעגלה, היו רגילים לקבל אוכל ושתייה בתחנות שלאורך הדרך. אבל כעת קפצה הדרך תחת פרסותיהם, וחיש קל עברו על פני התחנה הראשונה והשנייה בלי שניתן להם לא אוכל ולא שתייה. ראו הסוסים שהם פורחים ממקום למקום ומעיר לעיר, ומזון לא ניתן להם, וחשבו שכנראה כבר אינם סוסים אלא בני אדם, כשעברו גם על פני פונדקים בהם אוכלים האנשים ועדיין לא ניתן אוכל לפיהם, היה ברור לסוסים שאינם אפילו בני אדם, אלא מלאכים ממש, שאינם זקוקים לא לאכילה ולא לשתיה.
לבסוף הגיע הבעש"ט אל מחוז חפצו, והעגלה נעצרה. את הסוסים הובילו אל האורווה ונתנו לפניהם אוכל. בבת אחת תקעו ראשיהם באבוס ואכלו באכילה גסה, כסוסים גמורים".
הסביר רבי בונים,"יושב אדם בתענית וחושב את עצמו למלאך וכי ראוי שאליהו יתגלה לפניו. אך כשגמר האיש את תעניותיו, כשנתנו לפניו את האוכל, האם לא אכל את האוכל כמו סוס?".
