כאשר הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין (נלב"ע כ"ח אב תרנ"ג) הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים.
בסעודה אמר הנצי"ב: אסביר לכם סעודה זו על שום מה: בילדותי התקשיתי בלימודי, ולמעשה נחשבתי בין התלמידים החלשים. יום אחד שמעתי איך שאבי מסיח את צערו בפני אמי, ואומר לה: "כל ימי קיוויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי היום, יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור– אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיוויתי. אקח אותו לקצב כדי שלפחות ילמד מקצוע בו יוכל לעסוק למחייתו". כאשר שמעתי את הדברים", סיפר הנצי"ב, "נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל ולהתאמץ מאד בלימוד התורה, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. פרצתי אל תוך החדר שבו שוחחו הורי, הודעתי להם את החלטתי, ובאמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כוחי, וב"ה ההצלחה אכן האירה לי פנים".
אני מתאר לעצמי, מה היה קורה אלמלא קיבלתי על עצמי אז עול תורה. הייתי חי כיהודי טוב, חייט או נגר, וכמובן גם הייתי קובע עתים לתורה. כאשר היה מגיע היום בו הייתי מתבקש בבית-דין של מעלה, ונשמתי הייתה עולה לשם, היו שואלים אותי: 'קבעת עתים לתורה?' ואני כמובן הייתי משיב בחיוב ומפרט את סדר יומי. הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ובמעשי חסד שונים, אך בשארית הזמן כמובן קבעתי עתים לתורה ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים: 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', והיה אומר לי: "את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?". אוי לה לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי על שנשאני לבי ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי, העלתה אותי, בזכותה העפלתי במעלות התורה והיא שהביאה אותי עד הלום".
