שום דבר במסלול חייהם של הוריה המסורים של חנה בת השש, לא הכין אותם לסיטואציה הזו. האב מלמד בתלמוד תורה כבר 11 שנה. האם סייעת במשך 15 שנה. עובדים קשה ורואים ברכה בעמלם. בבית ישנם שבעה ילדים, כשהגדול כעת עשה בר-מצווה והקטנה רק בת שנה.
לפני שנתיים, מסלול החיים השגרתי שלהם, קיבל תפנית. חנה, אז בת ארבע בלבד, החלה להתלונן על כאבים חזקים ברגליים. רופא הילדים שלח אותם באופן מידי למיון, ומשם לבית החולים שניידר.
לאחר סידרה של בדיקות, הרופאים איששו את החשש. הילדה חלתה בלוקמיה. במשך 11 חודשים, כמעט קרוב לשנה, הייתה הילדה הקטנה סביב בית החולים, אישפוז, תרופות בית, ביקורות, כשהוריה המסורים עוטפים אותה באהבה אין קץ, כשהם לא בוחלים בשום מאמץ כדי לזכות שהילדה תבריא. וב"ה, המאמצים נשאו פרי. התפילות פעלו את פעולתן והתוצאות שהגיעו מהמעבדה בישרו שהילדה הבריאה.
אבל אז, רגע אחרי השמחה הגדולה, החלו שוב פעם הכאבים ברגליים. ושוב פעם בית חולים, ושוב אישפוזים. ומאז, אין להורים יום ולא לילה.
מי יעמוד לעזרת משפחתה של חנה בת השש, שרק רוצה להיות בריאה?>>>
הם נלחמים את המלחמה של אבא ואמא. הם רוצים להחזיר את הילדה הביתה. לחיים.
הם נאלצו לעזוב את עבודתם. כשהם מתרכזים רק בדבר אחד. בבריאות של חנה הקטנה.
ובכל התקופה הזו, החיים נעצרו. בבית ישנם עוד ששה ילדים רכים, שצריכים את אבא ואת אמא. מתקופת המחלה הקודמת, נותרו חובות רבים, שההורים המסורים קיוו לשלם במרוצת השנים. כרגע הכל נעצר. אפילו את שמחת החלאקה של הילד הקטן שהגיע לגיל 3, הם לא יכולים לחגוג כמו שצריך.
כשהגיע הסיפור לועד הרבנים, הבינו כולם כי חייבים להתעשת במהרה ולסייע למשפחה. הורים שנזרקו ברגע אחד מחייהם השלווים, אל תוך מציאות בלתי אפשרית, חייבים את העזרה של כולנו.
אי אפשר לעצור ליד מקרה כזה, ולא להושיט יד וסיוע. המשפחה כולה, הילדים, ההורים, כולם צריכים את הסיוע שלנו.
כי אם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, לסייע להם לעבור את התקופה הקשה הזו, ושיוכלו להתעסק רק בבריאות של חנה הקטנה, אז מי יהיה שם?
מסייעים עכשיו לחנה בת השש ומצילים את המשפחה מקריסה>>>
