הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נולד בירושלים בשנת תע"ר בשכונת שערי חסד בירושלים. אביו מצאצאי ר' יעקב יוסף מפולנאה. מילדותו ניכרו בו שקדנות וגאונות. בתחילה למד בת"ת 'עץ חיים'. באדר ה'תש"ט התמנה כראש ישיבת 'קול תורה'. תפקיד אותו מילא במשך כ-46 שנים. הוצע לו לשמש כרבה של ירושלים- אך הוא סירב. מחשובי פוסקי ההלכה. עניו. גאון אדיר. הנהגותיו היו מופלאות. היה ידוע בעדינותו הרבה וברגישותו הגדולה כלפי הזולת, ובמאור פניו עם חיוכו המיוחד כלפי כל אחד שפגש בו. נחשב לבר- סמכא בנושאי ההלכתי רפואה והלכה וכן בנושא טכנולוגיית השבת וכל נושא לפני שפסק, למד לעומק כיצד הוא עובד על ידי מהנדס המכיר את התחום. נפטר ב-כ' אדר א' ה'תשנ"א חי כ-85 שנים. ציונו בגבעת שאול. בהלווייתו השתתפו יותר מ-300 אלף אנשים מכל פלגי הציבור. על שמו שכונת 'רמת שלמה', ישיבת 'משכן שלמה' בירושלים, רשת הכוללים 'עטרת שלמה', ת"ת 'חכמת שלמה' בירושלים, ישיבת 'חכמת שלמה' בבני-ברק, רחוב 'מנחת שלמה' בפ"ת, ביתר, בית-שמש ונתיבות.
אביו: ר' חיים יהודה ליב ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים'. אימו: מרת צביה פרוש. מרבותיו: הגאונים ר' אברהם חיים הקלמן, ר' איסר זלמן מלצר, ר' דב בעריש ווידנפלד הגאון מטשיבין', ר' אהרון פולנסקי מטפליק, ר' זליג ראובן בנגיס, ר' לייב הורביץ. ילדיו: ר' שמואל ר"י 'מעלות התורה', ר' עזריאל חתן הרה"ג יוסף שלום אלישיב, ר' מרדכי רב קהילת 'אביר יעקב' בת"א ור"י 'הליכות שלמה', ר' אברהם דב רבה של טבריה. ר' מאיר שמחה ר"י הר"ן בביתר עילית. ר' יעקב רב ביהמ"ד 'דרכי שמואל'. ר' ברוך מהדיר המהרי"ט אלגזי השלם. מרת רחל נישאה לר' זלמן נחמיה גולדברג- חבר ביה"ד הרבני הגדול, מרת מרים נישאה לר' יהודה טרגר, ר"י 'עץ חיים' בווילרייק שבבלגיה, מרת מלכה נישאה לר' יצחק ירוחם בורודיאנסקי משגיח בישיבת 'קול תורה'. מתלמידיו: הגאונים ר' יהושע ישעיה נויבירט, ר' ישראל מאיר לאו, ר' אביגדור
נבנצל, ר' יהודה עדס. מספריו: • מאורי האש- על החשמל •מעדני ארץ- שביעית ותו"מ • מנחת שלמה- שו"ת • שולחן שלמה- פסקי הלכה • מעדני שלמה- על המועדים, שו"ע, חשמל וטכנולוגיה ועוד.
רבינו היה ידוע ברגישותו הרבה לכל אדם ובכל מצב. אשתו של הרב נפטרה בשבת קודש. במוצ"ש מיהר הרב לבית הרפואה 'שערי צדק'. והנה במעלית פגש אותו אברך שבאותה שבת נולד לו בנו בכורו. האב 'הטרי' בישר לרבו הגדול על הולדת בנו, והרב כדרכו בירך אותו בלבביות ודרש בשלום התינוק, בלא שהיה ניכר כלפי חוץ באיזו סערת רגשות היה נתון באותה השעה.
מלווהו, ר' יצחק פריימן, סיפר שאף בשנתו האחרונה עלה ברגל חמש קומות כדי לבקר את קרובת משפחתו החולה. דיירי הבניין הוציאו מביתם כיסאות כדי שבכל קומה יוכל לנוח. הרב הודה להם ואמר לר' יצחק שאע"פ שקל יותר לעלות לקומה החמישית ללא מנוחה באמצע הדרך, כיוון שקשה עליו מאוד הישיבה והקימה מהכיסא, בכל זאת ישב בכל כיסא כדי לא לפגוע במי שטרח בשבילו.
בליל שישי האחרון לחייו אושפז הרב במצב קשה בבית הרפואה. בענוותנותו 'דאג' שלא יופלה לטובה על פני החולים האחרים ולכן ביקש לשהות בחדר המשותף גם לחולים אחרים. הרב שתמיד הקפיד שלא לבזבז את זמנו, הביא עימו שעון מעורר. לפני שהלך לישון כיוון את השעון לשעה 5.50 כדי שיוכל להתפלל שחרית בכוונה כדרכו בקודש. באמצע הלילה התעורר משנתו ולחש בבהלה לנכדו שלייווה אותו "אהרן, היכן השעון?" – "מה קרה" שאל הנכד, והרב ענה: "הרי שוכב כאן חולה בחדר. צריך לבטל את הצלצול של השעון המעורר כדי שחס וחלילה לא יתעורר ממנו החולה".
לאחר פטירת הרבנית, דאגו בני משפחתו לעוזרת בית שתנקה את בית הרב מידי ערב שבת. בזמן שהרב היה עסוק בשיעוריו והלך למקווה הייתה מנקה את ביתו, וכשחזר היה משלם את משכורתה. שבוע אחד חזר וגילה שהעוזרת שסיימה את עבודתה הלכה לביתה מבלי לקבל את התשלום. הרב נבהל מאוד שלא שילם לה את משכורתה, ונרגע רק לאחר שנכדו נסע במיוחד לביתה ושילם את
המגיע לה. מאז נהג להשאיר את התשלום במקום מוסכם, ממנו תוכל לקחת את כספה גם אם בני הבית אינם נמצאים.
סיפר אחד העסקנים, שלווה את רבינו בנסיעותיו: פעם הזדמן הצדיק לבית הרפואה בירושלים לצורך עניין מסוים. בתוך כך שאל את העסקן: "אולי יש כאן מישהו שיהיה תועלת לערוך אצלו ביקור חולים". השיב העסקן, כי הבחין באחד החולים, שאומנם עפ"י מראהו אינו נראה כבן עליה, אך מן הראוי לבקרו. העסקן הבחין בחולה זה באקראי ולא ידע את מקום המחלקה ששם הוא מאושפז ובוודאי לא
את שמו. ואולם רבינו שהיה כבר קרוב לגבורות, לא ויתר על המצווה וטלטל את עצמו בין המחלקות השונות, עד שעלה בידו לברר מיהו האיש. הייתה זו שעת צהריים של ערב שבת וכשהגיעו לחדר החולה התברר כי זמן קצר קודם לכן עזב ל'חופשת שבת'.
משנודעה זהותו של האיש, ידע כבר רבינו במי מדובר. בינתיים העסקן שב לביתו. מספר חודשים לאחר מכן נפגש העסקן באקראי עם אותו חולה, וכדי לעודד אותו סיפר כיצד גדול הדור חיפש אותו בחדרי בית הרפואה ולא מצאו. השיב האיש: "דע לך שבאותו ערב שבת בשעה 16.00 קודם קבלת שבת הוא הופיע בביתי לביקור חולים וברך אותי וב"ה ברכתו הייתה תועלת". ( קובץ זכרון מבקשי תורה)
באחת ההזדמנויות עמד רבינו לסדר קידושין לזוג מהעדה התימנית. לפני החופה לחש באוזנו אחד הנוכחים, כי אחד העדים הוא רב מכת ה'דרדעים' הכופרים בקדושת הזוהר. החופה כבר הייתה מוכנה, החתן והכלה היו מוכנים, הקהל עמד דרוך ומצפה לסידור הקידושין. מה ניתן לעשות ברגעים אלו? מצד אחד אי אפשר להלבין את פני העד ברבים ומצד שני הוא פסול לעדות. רבינו ברוב
פקחותו, מצא מיד פתרון. הוא פנה לעד ואמר לו: "יש לי בקשה ממך. הואיל ומעודי לא הייתי עד בחתונה, ועז רצוני להיות פעם אחת עד, על כן אבקש ממך שאנו נתחלף בתפקידים. אתה תהיה מסדר קידושין במקומי, ואני אהיה העד במקומך". אומנם בתחילה ביקש העד לומר שאין זה לפי כבודו של רבי שלמה זלמן, אך מאחר שהגאון עמד על שלו, לא נותרה לו ברירה, והכל על מקומו בא בשלום.
ר' שלמה זלמן ורעייתו הרבנית חיו כל ימיהם בחיבה עצומה, עד כדי כך שבהלווייתה, בשנת ה'תשד"ם, אמר בהספד: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה . את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על-פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה- הריני מבקש מחילה". לתמיהת אחד השומעים, השיב ר' שלמה זלמן: "ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך מ'שערי חסד' עד הר המנוחות, אם היה בינינו משהו- אך לא נזכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה ביננו משהו שאינני זוכר, ולכן ביקשתי סליחה"…
כשהוציא לאור את ספרו "מנחת שלמה", הציעו לו בני משפחתו הצעות לשם הספר, הכוללות את המילה "שלמה", כמו "חכמת שלמה", "תורת שלמה", אך את כולן דחה בשל צליל הגדולה שהיה בהן. כשהציעו לו השם "מנחת שלמה", אמר באושר: "הלא גם עני יכול להביא מנחה למקדש".
אל רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הגיע תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן לא עלינו, ושאלו במה להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו רבי שלמה זלמן: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה: אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' כראוי, וכן אמירת שם ה' בכוונה הראויה. אם אצליח בזה, הרי זה עבורי החיזוק הגדול ביותר".
אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר, שבשעה שאמר רבי שלמה זלמן את הדברים הנ"ל, נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר, שרבי שלמה זלמן היה אז בשנת חייו האחרונה, ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו, בירך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו, בכל זאת היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו, משום שאין שיעור למדרגות של כוונת המח והלב בברכות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין