כשבנט התחפש לנתניהו: הזדמנויות מדיניות לפתרון משברים פוליטיים / פרשנות

אווירה קשה של ריקנות עצומה ומעיקה, ריחפה בחלל מליאת הכנסת כשהיא ננעלה השבוע וסיימה את דיוניה בפעם האחרונה לחורף זה, לקראת חודשיים של פגרה. אף בדל של שביעות רצון לא נראה על פניו של שום חבר כנסת, מהקואליציה או מהאופוזיציה.

חמשה חודשים רצופים של שגרת כנסת, הסתיימו כמעט מבלי שמישהו יוכל לסמן V על התקדמות ממשית, על הישגים או על עבודה פרלמנטרית יעילה. חמשה חודשים שעברו רובם ככולם במאבקי הישרדות משני הצדדים כשלפני הכל הצליחה הקואליציה לקבוע שיאים חדשים וחסרי תקדים של חוסר משילות ומריחת זמן.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, התנהלה הכנסת במשך כנס שלם, בלי קואליציה מתפקדת שהציבה סדר יום. כבר לא מדובר כאן בקואליציה שסופגת כישלונות פה ושם אלא בקואליציה שכמעט לא קיימת, לא מציבה אתגרים, לא מנהלת את הדיונים וכמעט לא חוזרת הביתה עם הישגים אמיתיים.

כמעט אף אחד מהחוקים המשמעותיים שהקואליציה הציבה בראש סדר העדיפויות שלה, עוד לא הגיע לאישור סופי בקריאה שניה ושלישית. אם זה חוק הדיחוי ומעמד בני הישיבות, אם זה חוק הגבלת כהונת ראש ממשלה לשמונה שנים, חוק הגיור ההרסני, חוק הפנסיות ליוצאי צבא ועוד רשימה ארוכה של חוקים אותם חרטו חברי הקואליציה על דגלם והתחייבו להעביר אותם, אך לא מצליחים לפי שעה להתקדם לכדי הסכמות.

מעולם לא היתה קואליציה כזאת שלא הצליחה לקדם את מה שחשוב לה בכזה סדר גודל. מחלוקות תמיד היו, אבל קואליציה נורמלית מורכבת בדרך כלל מקבוצת מפלגות שחושבות פחות או יותר אותו דבר ולכן המשברים ניתנים לפתרון. בקואליציה הזאת זה פשוט לא קיים.

אפילו חוק האזרחות שהגיע לישורת האחרונה של הליך החקיקה, הגיע לשם רק בזכות הסכמות עם האופוזיציה שהעניקה את תמיכתה בתמורה לשינויים ושיפורים בסעיפי החוק הארוך העוסק במתן אזרחות ישראלית לפלשתינים מעזה ומיו"ש מתוקף נישואין למשפחות ערביי ישראל. החוק הזה לא מקובל על חלקים רחבים בקואליציה ובראשם רע"מ, מרצ והעבודה והוא מתגלגל עוד מכנס הקיץ הקודם וגוזל הרבה משאבים וכאבי ראש מהשרה שקד ומהנהלת הקואליציה.

בכל שבוע ובכל דיון שנפתח במליאה, נדרשו מנהלי הקואליציה להשקיע מחדש מאמצים להשיג רוב להצבעות ואם אין רוב, אז תפקידם היה למשוך את החוקים המשמעותיים מסדר היום ולהפקיר את החוקים הפחות חשובים לנצחונה של האופוזיציה. החורף הזה התאפיין במאמץ קבוע ומתמיד של הקואליציה לנסות לשרוד, לנסות להתנהל בזהירות בין הגלים העיקר לא ליפול.

המאמץ העיקרי הושקע בכיבוי שריפות ומניעת הפסדים בלתי הפיכים. כל חוק שהיה עשוי להפיל את הממשלה הוסר מסדר היום, כל חוק בעל משמעות רחבה יותר על הממשלה לא עלה מלכתחילה לסדר היום והחוקים שכבר עלו, נעשו גם כן אחרי עבודת שטח נרחבת שגם היא לא ממש הביאה תוצאות. בסיומו של כנס חורף כזה מביטים ראשי הקואליציה לאחור ואומרים לעצמם: הצלחנו לא להיכשל, הצלחנו לא ליפול, הצלחנו לשרוד.

עייפות החומר

לדבר כזה אי אפשר לקרוא הצלחה. את הכנס הזה המסיימים רוב חברי הקואליציה עם טעם רע ומר בפה, טעם של ניצול וחוסר יעילות. את סדר היום של החקיקה קבעו השרה שקד ועמה זאב אלקין בשליחותו של גדעון סער, הם העלו קצת חוקים שהיו חשובים להם, אך בעיקר חוקים שהיו חשובים לרע"מ ולא ספרו כמעט את שאר החברים, כולל חברי ימינה שהרגישו כמו גלגל ספייר. הם אלה שהיו צריכים לשבת ולציית למשמעת הקואליציונית בעוד שחברי רע"מ מרצ והעבודה עושים ככל העולה על רוחם.

גם חברי כחול לבן לא יכולים לרשום לעצמם הצלחות, גם הם מרגישים מנוצלים ומקופחים, בובות ראווה שמוצבות כאן רק כדי שהקואליציה תתקיים. גם הם מסיימים את כנס החורף בתחושת החמצה למרות המשבר המלאכותי שהם יצרו לפני שבועיים כדי לשפר עמדות.

באופוזיציה המצב לא שונה בהרבה למרות המספר חסר התקדים של נצחונות שהושגו בהצבעות במליאה. מעולם לא היתה אופוזיציה שהצליחה לנצח כל כך הרבה פעמים אבל בשורה התחתונה, מדובר כאן בהישג מורלי בלבד ולא מעשי, אף חוק מהחוקים שעברו לא יביא משמעות מעשית, רובם ככולם חוקים שעברו בקריאה טרומית וכעת הקואליציה תבלום אותם בוועדות. החוקים שאושר בקריאה שניה ושלישית עברו בגלל הסכמות עם הקואליציה ובתמיכתה וגם החוקים הללו הם לא רבים.

כנס החורף הזה החל כשהאופוזיציה ניהלה חרם חסר פשרות על הקואליציה, חלק גדול מהוועדות לא הוקמו עד היום בגלל חוסר שיתוף הפעולה וגם הנוכחות האופוזיציונית בדיני הוועדות לא היתה קיימת, מה שאיפשר לקואליציה להעביר שם כל חוק שחפצו בו בלי שום הפרעה. השבועות הראשונים של החורף היו מלאים בלילות לבנים ובפיליבסטרים חוזרים ונשנים מצד האופוזיציה שעשתה כל מאמץ לעכב את פעילות הכנסת עד כמה שאפשר, מתוך תקווה שהממשלה לא תחזיק עוד הרבה זמן וככל שחייה יהיו קשים יותר העסק הזה יתמוטט מהר יותר.

אך ככל שחלף הזמן, שני הצדדים התחילו להתעייף והלילות הלבנים הלכו ונעלמו בהדרגה. שני הצדדים איבדו ענין בכנסת לא מתפקדת שחוץ מיצירת בלגן לא מתקדמת לשום מקום, אופוזיציה יכולה להשיג לעצמה הישגים דרך שיתוף פעולה ודילים ממולחים עם הקואליציה אבל ככל שזה לא נעשה, לאף אחד כבר לא היה ענין וחפץ בשגרה פרלמנטרית חלולה כזאת.

אלה היו חייה של הכנסת בחמשת חודשי כנס החורף, בתשעת חודשי קיומה של הממשלה וככל הנראה אלה יהיו חייה גם בקיץ הקרוב ככל שלא יחולו פתאום אי אלו שינויים דרמטיים. המאפיין המרכזי של הכנסת ה-24 הוא אחד: הישרדות. הכנסת קיימת יען כי היא קיימת ותכלית קיומה הוא להתקיים ותו לא. מטרת העל היא פשוט לשמור שהיא לא תתפזר.

עקב האכילס של הקואליציה

הדברים האמיתיים שכן קורים בפועל, מתרחשים בזירה אחרת לגמרי. על המצע הרך של הכנסת הקפואה פועלת הממשלה ופועלים משרדי הממשלה, והם כבר מצליחים להתקדם ולקדם דברים שחשובים להם. רוב הגזירות על השכבות החלשות ועל הציבור החרדי התרחשו בממשלה ולא בכנסת, לחברי הכנסת כמעט ולא היתה יכולת להשפיע על המהלכים שם.

יוקר המחיה מקורו בהתנהלות שר האוצר ופקידיו וכל מה שנדרש מהכנסת זה לכנס את ועדת הכספים כדי לתת לכל זה חותמת גומי. עליות המחירים, גזירת המעונות, עליית המיסוי על הכלים החד פעמיים והשתיה המתוקה, הרפורמה במחירי התחבורה הציבורית, כל הדברים האלה נעשים במשרד האוצר ולא במליאת הכנסת.

חוק הגיור גם הוא נרקח במשרד הדתות וכשהכנסת הקפואה לא מצליחה לקדם אותו, פונה השר כהנא לפתרון הזמני של קידומו כהחלטת ממשלה על ידי השרים, שם הוא יכול לפעול באין מפריע. חוק הגיוס נבנה במסדרונות משרד הביטחון וחוק האזרחות מתנהל במשרד הפנים ואלה באמת החוקים שלא מצליחים להתקדם כי הם כבר תלויי כנסת.

מי שהרגישו זאת על בשרם יותר מכולם, אלה יו"ר הקואליציה עידית סילמן וממלא מקומה בועז טופורובסקי. כשהשניים הללו נדרשו בכל שבוע מחדש לגייס רוב ולנהל את המליאה הבלתי אפשרית, הם חטפו כתף קרה משרי הממשלה ומקודקודי המפלגות, שההתנהלות שלהם היתה חוסר אכפתיות מוחלטת, פס אחד ארוך ומזלזל שגרם לחוק אחרי חוק לרדת מסדר היום מחוסר יכולת לגייס את הרוב, וזאת חרף העובדה שרוב השרים בכלל התפטרו במסגרת החוק הנורבגי והכניסו במקומם ח"כים שכל תפקידם הוא להיות במליאה וללחוץ על כפתורי ההצבעה, אבל גם הם לא התייצבו בהתלהבות.

בסיכומו של חורף כזה מסתבר, שבעוד שהאופוזיציה משתעשעת בתקווה שהנה אוטוטו העסק כולו נופל, הממשלה פיצחה את השיטה ואימצה אותה כדרך חיים. בממשלה הבינו שזירות העשיה והגזירות נמצאת במשרדי הממשלה, וכל מה שנדרש זה שהכנסת תהיה קיימת כדי שהממשלה לא תיפול. אז לא נורא אם הזירה הזאת תופקר, לא נורא אם אין יכולת לנהל את הפעילות הפרלמנטרית בצורה בריאה, העיקר שזה יהיה קיים והממשלה תוכל להמשיך לחיות ולבעוט.

עוד לפי שהתחיל כנס החורף, הממשלה ניתקה את עצמה מהכנסת, היא ויתרה מראש על הזירה שהמאבק בה היה אבוד מראש וכל מה שהיא עשתה זה פשוט לתחזק את העסק רק שלא יפול ותו לא. הממשלה העדיפה להתמקד רק בעצמה, בהישרדותה ובגזרותיה ולא לספור בכלל את בית הנבחרים וחשיבותו הפרלמנטרית.

התוצאה היא שכנס החורף הזה מסתיים עם יותר מידי חברי כנסת דווקא מהקואליציה וממפלגות השלטון, שהולכים הביתה לחוג את פורים ופסח בתחושה נוראה של השפלה איומה. הם מרגישים כאילו היו שחקנים המוצבים על המגרש רק כדי לספק את רצון קומץ האדונים שיושב למעלה וצוחק כל הדרך אל כורסת עור הצבי. אין בקואליציה הזאת לכידות, אין תחושת חיבור קולקטיבית, אף אחד מהם לא חש עצמו חלק ממשהו גדול וחשוב, אף אחד לא מרגיש חלק מקבוצה מנצחת כמו שקורה בכל קואליציה נורמלית.

כשהממשלה ויתרה על הכנסת היא ויתרה גם על כמעט שני שליש מחבריה, כל חבר כנסת שאינו שר או סגן שר ולא נמצא בין אלה שנהנים ממנעמי השלטון, כמעט ולא מצליח להעביר אפילו חוק אחד שחשוב לו, כי או שהחוק הזה לא עולה לדיון או שהוא עולה ומתעופף ונמוג בגלל היעדר רוב, כל ח"כ כזה שואל את עצמו את השאלות המתבקשות. התשובות עדיין אינן בנמצא אבל ככל שהמצב הזה יימשך השטח עלול להתחיל לתסוס כפי שכבר התחיל להתרחש בכחול לבן.

הפגרה בת החודשיים תעניק אמנם פסק זמן במהלכו הח"כים קצת ישכחו וינוחו, אבל עם תחילת כנס הקיץ, ככל שלא יהיה שינוי דרמטי בהתנהלות המצב הזה יחזור על עצמו וזה כבר עלול להיות עקב האכילס של הקואליציה.

סיכוי קלוש במחיר סיכון גבוה

ובעוד שישראל מתמודדת עם חוסר ממשלה וחוסר משילות, ממשיך בנט במסע הדילוגים שלו בין פוטין לזלנסקי כשהוא מנסה ללהטט בזהירות או בחוסר זהירות בין האינטרס האמריקני לאינטרס הישראלי.

ההתנהלות הזאת היתה אופיינית מאוד למנהיגים קודמים שהעלו למרכז סדר היום את הנושא המדיני בכל פעם כשהיה קושי להתמודד עם הצרות בבית. בנט כמו תלמיד מצטיין לוקח את זה צעד אחד קדימה ומכניס את ראשו במריבה בינלאומית ענקית שהסיכון בה עצום מאוד. האינטרס הישראלי צריך להיות שמירה על שקט ולהתרחק כמה שיותר מריב לא לה, ולכן המהלך של בנט מסוכן מאוד.

ישראל צריכה את רוסיה לא פחות ממה שהיא צריכה את ארה"ב, השבוע אישר הקונגרס סיוע צבאי נדיב לישראל וגם רוסיה מדגישה כי התיאום הצבאי בסוריה חשוב לשני הצדדים כך שלפי שעה, בחסדי שמים, ישראל נמצאת עדיין במקום טוב, מה שאומר שהזהירות והעדינות הנדרשת כעת היא כפולה ומכופלת.

למרבה ההפתעה בנט לא נזרק בבוז ממדרגות הקרמלין וגם זלנסקי לא טורק בפרצופו את הטלפון, שניהם משתפים איתו פעולה בדרך זו או אחרת וכך הוא זוכה לתהילה תקשורתית ולתמיכה ציבורית בעיקר מחוגי השמאל.

במקביל, נסע נשיא המדינה הרצוג לטורקיה, בפעם הראשונה מזה 14 שנה שלא ביקר שם מנהיג ישראלי בגלל היחסים הקרים בין המדינות. מהרגע שקמה הממשלה החדשה בישראל, ארדואן הפך את עורו והתחיל לנסות ולחמם בחזרה את היחסים עם ישראל, זאת תוך כדי שהוא עדיין מאפשר למפקדות חמאס לפעול בשטחו באין מפריע ובעידודו הישיר. ובכל זאת הוא מקבל דלת פתוחה ואוזן קשבת בממשלת ישראל.

המגמה הזאת יכולה להיות מבורכת בפני עצמה אם לא העובדה שזה מגיע בחבילה אחת עם החזרת הנושא הפלשתיני לסדר היום וחזרתו של אבו מאזן להיות שחקן משמעותי באזור, אחרי שממשלת נתניהו וגם מדינות ערב החליטו לדלג עליו ולהתקדם הלאה.

מעמדה המדיני של ישראל והמהלכים הנעשים ביחסי החוץ, נמצאים בימים אלה בתקופה חדשה שיכולה להביא עמה בשורה מצד אחד, אבל היא עמוסת סיכונים קשים מאוד מהצד השני. ההתערבות בנושא הרוסי והאוקראיני עלולה לגרור את ישראל לתוך הקלחת שלא בטובתה, והיחסים עם טורקיה עלולים לבוא על חשבון הברית הכלכלית היציבה המתנהלת עם יוון וקפריסין.

קשה לקבוע בשלב זה האם האופק המדיני הולך למקומות חדשים טובים או שחלילה בדיוק ההיפך. אבל מה שברור זה שהממשלה מעדיפה להניח את עיסוקיה וכובד משקלה בנושא הזה, להתקדם איתו לשחר של יום חדש או חלילה אל פי תהום ובלבד שלא לעסוק במשברים הפנימיים ובעובדה שאין בישראל ממשל מתפקד וכנסת פעילה.

הבריחה לחיקה החמים של תהילת העולם התקשורתית היא מפלטו של כל מנהיג, שמבקש לפזר אוויר חם ורושם טוב בעוד שהאזרחים מבקשים תשובות קיומיות לחיי היום יום שלהם. הזירה המדינית העולמית נחשבת מעט מעורפלת, כל מהלך שם חוסה בצילה של הילת צנזורה וחשאיות מתבקשת ואחראית, כך שאפשר גם למכור לאזרחים סיפורי סבתא על מה שהולך שם ועל איך שישראל היא מעצמה עולמית.

הציניקנים היו אומרים שהמלחמה באירופה הגיעה לבנט בדיוק בזמן כשהוא מתמודד עם צניחה מתמידה בסקרים ועם ממשלה בלתי אפשרית. ההסתערות שלו על מאמצי התיווך היא עדות לכך שהאיש שלא מסוגל להשיג לעצמו רוב פשוט במליאה על חוקים שוליים וזניחים, נוקט בשיטה הישנה והטובה ומטיל את כסתו בין שועי עולם ומנהיגי מעצמות המתקוטטים זה עם זה. לכל משבר פוליטי יש ערפל מדיני שאפשר לפזר סביבו כדי להשכיח אותו מלב האזרחים, צריך רק לדעת לנצל את ההזדמנות.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן