היא הייתה אישה מלאת חיים אשר יחד עם בעלה הרה"ג רבי חיים שמחה גרודזיצקי גידלה את עשרת ילדיה במסירות נפש עצומה. לצד חינוך הילדים היא עמדה במסירות לימין בעלה בכדי שיוכל לשקוד על דלתי התורה והיראה, בכדי שיוכל להמשיך במלאכת העמדת תלמידים ובסלילת מסלולם בסולם העולה בית השם.
החיים היו יפים מכדי להיעצר, החיים היו שלווים מכדי להפסיק. היה זה בעוד יום סתמי כאשר בעלה התלונן על כאבים בלתי מוסברים. בתחילה הוא חשב שמדובר בכאב חולף, שמא בשפעת זמנית. אך הימים עברו והכאבים לא ממש. בלית ברירה הוא עבר בדיקות רפואיות שם התברר כי הוא סובל מהמחלה הקשה והנוראה, מחלה שגם את שמה מפחדים להזכיר.
מאז החיים השתנו מקצה לקצה. היא לא ידעה יום ולא ידעה לילה. במשך כל שעות היממה היא עמדה לימין בעלה, מסייעת לו להגיע לביקורים התכופים בבתי החולים, מסייעת לו לשרוד את כאבי הטיפולים הקשים והמורכבים, שלא נבין ושלעולם לא נדע.
הילדים שהתבשרו בבשורה הקשה מיהרו לעטוף את אביהם בעבותות של אהבה. הם ביקרו אותו מידי יום, בטוחים שכוחו יעמוד לצידו, בטוחים שהוא ישרוד את המחלה, שהוא יחיה לעוד שנים רבות. ויזכה להוביל את התאומים הצעירים לחופה. אך את היום הנורא הם לא ישכחו לעולם.
אבא האהוב שכבר נראה היה שהולך לנצח את המחלה שכב על מיטת חוליו כאשר מסביבו עומדים הרופאים חמורי הסבר, ופניהם מבשרים רעות. הם הודיעו לבני המשפחה כי ימיו של האב ספורים, כי חלה הידרדרות של ממש במצבו הרפואי בעקבות סיבוך רפואי נוסף.
הם עמדו שם מסביב למיטתו, מחזיקים חזק חזק בידיו, לוחשים באוזניו מילות עידוד, בוכים ומתחננים: "אבא, בבקשה אל תעזוב אותנו, אבא בבקשה אנחנו צריכים אותך לצידינו", והוא? פניו הלכו והחווירו, נשימותיו נעשו קשות מרגע לרגע, המכשירים ציפצפו ללא הרף, ואז, ואז שקט מוחלט. הוא עלה בסערה השמיימה, הלך לעולם בו צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה.
מאז חלפו להם מספר שבועות המשפחה לא מצליחה לחזור לשגרת החיים. האלמנה שנותרה עם שני ילדים בבית שטרם התחתנו, הולכת וחוטפת ייאוש. בעלה הותיר אחריו הררים של חובות, הרים של דאגות מתקופת ימי מחלתו. היא נותרה שם לבדה, מנסה להילחם כלביאה, מנסה להביא טרף לביתה, אך היא לא ממש מצליחה.
בלילות היא שם לבד, בחדרה החשוך, מורידה דמעות כמים, בוכה את נפשה ביגון. על בעלה האהוב שהלך ואיננו, על מטה לחמה שנשבר, על היתומים שהיא צריכה לחתן ועל הכספים הרבים שהיא צריכה להשיב. ואין לה, גם אם היא ממש ממש רוצה.
ישנם רגעים בהם אנו חייבים לעשות מעשה, בהם אנו חייבים להושיט יד לעזרה, כי בפעמים האלה אם לא נושיט יד לעזרה היא פשוט יכולה לקרוס חלילה, היא פשוט יכולה לטבוע בתהומות היגון והאנחה. כעת זה הרגע שלנו להושיט יד, כעת זה הרגע שלנו לדעת שעשינו את מה שאנחנו חייבים, שלא התעלמנו מאישה אלמנה שאין לה מנחם, מאישה אלמנה שבוכה ללא הפוגה. הקליקו כאן ועכשיו וסייעו לאלמנה,
