הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל נולד בירושלים כ"ט תמוז תרפ"ד יום פטירת רש"י הקדוש, ונימול על ידי רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל.
בילדותו למד בתלמוד תורה 'בני ציון' ולאחר מכן בישיבת 'פורת יוסף' כאשר רבו המובהק היה מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל. הרב למד תורה במסירות נפש ומתוך עוני, ובהגיעו לפרק האיש מקדש נישא לבתו של השקדן של ירושלים ר' יוסף חיים שרבאני בנו של המקובל ר' יהושע שרבאני.
שיטת לימודו היתה בעומק העיון, ופעם אמר לתלמידיו שרש"י יצא לקראתו בעולם האמת כיון שעמל רבות בדבריו. כאשר היה מוסר שיעור היה זה עד כלות הכוחות. פעל רבות שבני התורה ינצלו את זמנם ביום שישי והיה אומר שיעור כל יום שישי במשניות זרעים בעיון. כמו כן פתח כוללים שישי לאברכים ו"מעטרם בזהובים", כלשונו ,כדי שיקנו צרכי שבת בשפע.
גם ביום שבת היה מוסר שיעור מעמיק בהלכה בבית הכנסת 'אהל רחל' ופעם אחת התבטא שלא רבים מבינים עומק כוונתו בשיעור. הרב היה בקי עצום בפרקטיקה מעשית כגון כיצד פועל החשמל, וכן באברי בעלי החיים ותפקידם ועוד מגוון רב של נושאים שלפסיקת הלכה בהם צריך ידע מעשי.
כמו כן שימש כדיין בבית דין לדיני ממונות ומעשיות מופלאות התרחשו בהיותו בבית הדין והרוצה לעיין יראה בספר רבינו האור לציון פרק ל"ח בארוכה. כמו כן פתח רבינו ישיבה ללימוד הקבלה הנקראת 'אמת ושלום'. רבינו קיבל לחשים לרפואה מהגאון רבי בן ציון חזן זצ"ל ופעל הרבה ניסים ונפלאות במשך חייו.
אין הקולמוס יכול לכתוב את כל מעלותיו של רבינו אמנם נראה להזכיר כמה מדרכיו בתורה ובמידות.
תורתו
רבינו למד ולימד והעמיד עשרות תלמידים ומורי הוראה. פעם ניגשו תלמידיו והציעו לו לשבות באתרא קדישא מירון בשב"ק בצוותא חדא כדי להתעלות עם רבם בתורה וביראת שמים, ענה להם רבינו שאינו יכול כיון שביום שבת יש לו שיעור קבוע, כששמעו כך התלמידים אמרו לרבם – מה הבעיה, הרב ימנה ממלא מקום שימסור את השיעור. ענה להם רבינו במשל לאדם שהרוויח מליון דולר בפייס וצריך לקבלם והוא שולח שליח לקבל את הסכום הגדול, והנמשל אני מרגיש בנתינת השיעור כמרוויח מליון דולר ואתם מציעים לי למוכרו לאדם אחר ועל זה נאמר כל חפציך לא ישוו בה.
בהזדמנות אחרת כאשר סיימו מסכת בישיבה ונסעו למירון באמצע השבוע כדי לעשות שם את הסיום, כאשר הגיעו לציון התנא רשב"י חשבו לחלק לכולם ספרי תהילים ולעשות סליחות ולתקוע בשופרות, אמנם רבינו הורה להם שיקראו שני פרקי תהילים בלבד ויעשו מיד סעודת מצווה וירקדו וישמחו כי השמחה מוסיפה בריאות וצלילות הדעת לאדם.
התמדה
מספר מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אשר היה בקשרי ידידות חזקים עם רבינו, וכן תקופה ארוכה גרו בשכנות, ובספרו 'חזון עובדיה' ארבע תעניות ע"מ תצ"ב כותב וז"ל: "אזכרה ימים מקדם כיבימי צעירותי הייתי הולך עם הגרב"צ לישיבת 'פורת יוסף' אשר בעיר העתיקה, והיינו עוברים משכונת בית ישראל לעיר העתיקה דרך שער שכם וכל הדרך היינו חוזרים ולומדים מה שלמדנו בישיבה דף אחד עם תו"ס בהליכתנו ודף אחד בחזרתינו והיה הכל שגור בפיו וקיים בזה ובלכתך בדרך ולא פסיק פומיה מגירסא וכך שקד והתמיד בתורה עד שנעשה גאון עולם כזה ראה וקדש". עכ"ל.
ענוה
מספר מרן שם, שפעם אחת ביום שישי ילדיו היו משחקים עם ילדי השכונה, והנה ילד אחד זרק אבן חדה על בנו ר' אברהם יוסף ונחתכו לו השפתיים והיה צריך לעשות לו תפרים ומרן לא ידע מזה כלל, והגרב"צ ראה שזורם ממנו דם ותיכף לקח אותו על כתיפו ונסע איתו לבית החולים 'ביקור חולים', שם טיפלו בו, וכותב מרן 'ואני לא יודע מכלום והרי זה הבן שלי ואני חייב בו היה צריך לבוא ולומר לי כך אירע לבנך, אבל הוא אמר לי כלום, אלא לקח אותו בעצמו וטיפל בו עד כניסת שבת כאילו הוא בנו, והוצרך לבא אח"כ ברגלו כשהגיע עם הילד בישר לי שהילד מרגיש טוב, איפה יש ענווה כזו, הוא ידע שאני יושב ולומד ולא רצה להפריע לי בלימוד שלי,. עכ"ל של מרן.
יסורים
רבינו היה מוקף בחולאים ויסורים קשים רוב ימיו, אמנם קיים דברי החובת הלבבות שחסיד אבלו בליבו וצהלתו על פניו, ותמיד היה מאיר פניו לכל אחד וכולו היה אומר שמחה וטוב לבב.
ספריו
תשובות אור לציון ד' חלקים. אור לציון על מסכת שביעית וכן על מסכתות יבמות וכתובות וכן 'אור לציון – זכרון הדסה', דברי חכמה ומוסר שאמר בפני תלמידיו.
פטירתו
רבינו נלב"ע בי"ט תמוז תשנ"ח ומנוחתו כבוד בבית החיים סנהדריה בירושלים.
מזהיר שתלמוד תורה ללא דרך ארץ גורם לחילול ה' ואף בביתו.
ולדאבון לב, ישנם שלומדים תורה כראוי, אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים. אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, איך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמרם ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.
[אור לציון- חכמה ומוסר, שער בין אדם לחברו, מאמר ב'- כבוד הזולת, דרך ארץ קדמה לתורה, עמוד ק"ע. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה]
שמנהג אבותיו קודם למנהג רבותיו
הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, כגון מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח שאבותיהם קיבלו על עצמם לנהוג כך, ודאי שאין תלמידיהם צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא הדין לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם…
לכן נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג כמנהג אבותיו.
ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצווה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן
[שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג.]
מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', בכל העדות, ואין הבדל מוצא.
ירחיק האדם את עצמו, מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בעניין זה, אם מדבר על קבוצה של אנשים, ממי יבקש מחילה?! שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא דף פה עמוד ב').
זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא. על כן יש להיבדל מכל סוגי הדיבורים האלו, ולעסוק בתורה ולקדש את עצמנו, וה' יזכנו לשמור פינו ולשוננו ומחשבתנו מכל דבר רע אמן.
[אור לציון- זיכרון הדסה, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ז- שמירת הלשון והמחשבה. עמוד קל"ד. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה]
הגדלות בתורה היא הסתכלות על צלם האדם
הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זו עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים היא 'אשר מחזה שדי יחזה' – ההסתכלות על צלם האדם.
["אור לציון – זכרון הדסה", שער התורה, מאמר י'- רבנות ודיינות, עמודים ע"ט- פ'. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה]
עניין הצדקה הוא אהבה, ושבאהבה אפשר להשיג הכל.
יש לי צער גדול, למה לא מגלים לנו על משפחות או אפילו על בחורים שמצבם קשה, אולי מוטל עלינו לעזור להם. ואין אחד שיוכל לפטור את עצמו, בטענה שאין לו דרך לעזור.
כי דברים אלו נובעים מחוסר אהבה לזולת. שאם יש אהבה אפשר להשיג הכל. וגם טענה שמתבייש לגבות כסף מאחרים – אין זו טענה. כי כשאין הדבר נוגע לו, אלא לאחרים, אין מקום להתבייש כלל, ובושה כגון זו היא בושה פסולה. ואי אפשר לקבוע את מצבו הכלכלי של האדם לפי גובה הכנסתו, כי יתכן שמרוויח יותר מחברו, אבל יש לו הוצאות גדולות, שאינן לחברו.
[ספר "אור לציון- זכרון הדסה", שער בין אדם לחברו, מאמר א'- אהבת הזולת. עמוד קס"ח- קס"ט. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה]
מהי הצורה שניגשים לברך ברכת המזון
מסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שבאחת משבתות החורף המושלגים הלך למסור שיעור, לאחר השיעור חזר לביתו לאכול סעודה שלישית, הדרך היתה מושלגת ורטובה, ונעליו וגרביו נרטבו מאוד, כאשר הגיע הביתה, מיהרה הרבנית להגיש לו גרביים יבשות ונעלי בית, וכך נטל ידיים לסעודה. בסיום הסעודה שאל הרב את הרבנית: "היכן נעלי?" "מדוע צריך אתה את נעליך?" השיבה לו הרבנית בשאלה. "ברכת המזון!" ענה הרב.
"הנעליים רטובות" – השיבה הרבנית, "תברך ברכת המזון בנעלי בית!" הציעו בני הבית הרב נחרד למשמע אזניו והשיב בפליאה: "ברכת המזון בנעלי בית?!" לא היתה ברירה בידם, הם הביאו לרב את הנעליים הרטובות, הוא נעל אותם וברך כך ברכת המזון, ורק לאחר מכן חלץ את הנעליים ושב לנעול את נעלי הבית. בני הבית שנכחו במקום ספרו שהנעליים היו כ"כ ספוגות במים, עד כדי שהגרביים היבשות שלבש הרב, אף הן נרטבו היטב.
