דמותו של מרן גאב"ד ירושלים, הגאון רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל, ממשיכה להאיר את עולם התורה גם לאחר פטירתו.נחשפים רגעים נדירים מחייו מפגשים עם גדולי הדור, סיפורי השגחה פרטית מפעימים והדרכות הלכתיות שחשפו את ליבו הרחום של מי שעמד בראש העדה החרדית בירושלים.
אחד הסיפורים המטלטלים בספר מתרחש לפני כ-35 שנה, בעת שהגאב"ד התגורר באנטוורפן. לאחר שהוסיף מרפסת קטנה לסוכתו, התלונן שכן גוי בפני העירייה על היעדר רישיון. כשפנה הגאב"ד לעצה לאדמו"ר מפשעוורסק זצ"ל, הורה לו האדמו"ר להזמין נכד של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, שיהיה נוכח בבוא המפקח.
התוצאה הייתה לא פחות ממופת: המפקח, שהגיע עם סמכות לאכוף את החוק, השתכנע מיד, התיידד עם הרב ואף הציע את עזרתו בכל בעיה עתידית. "ויהי לפלא", תיאר הגאב"ד.
בסיפור נוסף, מדגיש הגאב"ד את חשיבות ה"שימוש" בתורה ואת ההבנה בפרטי המציאות. כאשר נשאל אודות שליח שאיבד כסף, פסק הגאב"ד כי הדבר תלוי באורך המעיל של אותו שליח האם הוא מכסה את כיס המכנסים (ואז אין זו פשיעה) או לא. באותו יום ממש, ביקר בביתו האדמו"ר מבאבוב זצ"ל, שסיפר סיפור כמעט זהה שהתרחש בבית דינו של בעל "הרי בשמים", וחיזק את פסיקתו של הגאב"ד. "דאס איז א באבוב'ער מופת", העיר הגאב"ד בהתרגשות.
אחד הפרקים המרגשים בספר נוגע להדרכותיו של הגאב"ד בנוגע לצום ביום החופה. בעת שהכין את בנו לחתונתו, הורה לו בנחרצות כי עליו ועל הכלה שלא להתענות. כשהגיע הרב לארץ, התברר כי הכלה סובלת מבעיה רפואית המונעת ממנה לצום.
עבור הגאב"ד, לא היה זה רק צירוף מקרים, אלא מסורה שביקש להנחיל הלאה: לעיתים, גם כשיש הנהגות של חומרה, "מורה הוראה" אמיתי יודע מתי יש להורות על הקלה מתוך חמלה. הוא אף ציין כי נהג כך בעצמו עם חתנים שחשו ברע, מתוך הבנה כי תפקידו של המנהיג הוא לדאוג לנפשם של בני צאן מרעיתו, לא פחות מאשר לשמירה על גדרי ההלכה.
זכות נשמתו תגן עלינו ועל כל ישראל
