רב ירושלמי נכבד כתב צוואה שעל פיה כל נכסיו ורכושו יועברו להקדש דתי מסוים לאחר פטירתו. עשר שנים קודם לכן, לפני שנישא לאשתו בנישואים שניים, הוא ערך עמה הסכם ממון מפורט ובו התחייב לזון ולפרנס אותה וכן שהיא תוכל להמשיך ולהתגורר בדירתו כל ימי חייה.
לאחר פטירתו, פנתה האישה לבית הדין הרבני ותבעה מנאמני ההקדש שזכו ברכושו על פי הצוואה דמי מזונות לכל ימי חייה בסך של 8,500 שקלים וכן את דמי הכתובה ואת תוספת הכתובה עליהם חתם מתחת לחופה.
חברי בית הדין הרבני האזורי בירושלים הרב מנחם האגר, הרב יעקב שטיינהויז והרב חיים וידאל נדרשו לדון ולהכריע בין הסכם הממון והצוואה הסותרים לכאורה זה את זה, וכן להחליט האם האישה זכאית לגבות מההקדש את דמי המזונות כפי שנחתם בהסכם הממון או שהצוואה מפקיעה את זכויותיה. כמו כן עלתה הסוגייה האם האישה זכאית לדרוש מההקדש את דמי הכתובה והתוספת, יחד עם השאלה המשפטית האם תוקף הסכם הממון חל לאחר פטירת האיש או שהצוואה מפקיעה אותו.
הדיין הרב חיים וידאל למד את הסוגייה לעומקה וכתב פסק דין ארוך ומנומק המתבסס על השולחן ערוך, הרמב"ם, הש"ך, עשרות פוסקים ראשונים ואחרונים וכן דיינים בני זמננו בראשם הרב עובדיה יוסף והרבנים הראשיים לירושלים הרב בצלאל ז'ולטי והרב יצחק קוליץ זצ"ל.
בסופו של דבר הגיע הרב וידאל למסקנה בהסכמת שני חבריו להרכב כי "1. האישה זכאית לגבות את דמי הכתובה ותוספת הכתובה מן ההקדש. 2. בית הדין מאשר כי ההתחייבויות בהסכם הממון כוללות גם את זכויות האלמנה במדור ובמזונות לאחר פטירת הבעל והאישה זכאית לקבלם מכספי הרכוש וההקדש. ג. על נאמני ההקדש להשלים לאלמנה בנוסף לכספי קצבת זקנה וקצבת שארים עד לסכום של 8,500 שקלים לכל חודש, עד 120 לחייה".
דין פשוט וגמ' ערוכה מה העסק הגדול מהענין
למען ילמדו וייראו