"אקח טלית חדשה שקניתי ואברך שהחיינו": כך הגיב חבר המועצת על העסקה

מרן הגאון הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה, התבטא על עסקת החטופים ואמר כי ״כשאשמע ששבויים השתחררו, אקח טלית חדשה שקניתי ואברך עליה 'שהחיינו', ואכוון גם על בשורת השחרור", את הדברים פרסם מקורבו הרה"ג ר' משה מיכאל צורן שליט"א בבטאון 'קול ברמה' שיצא לאור הבוקר.

בעיצומו של יום שמחת תורה תשפ"ד, היום בו פרצה המלחמה הנוראה. השמועות כבר דיברו על הגרוע מכל, על מאות טילים המשוגרים מהרצועה, ועל קרבות המתנהלים בישובי העוטף. ניגשו אל מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א, וביקשנו לבשר לו את מה ששמענו שהטילים אמנם נפלו במרכז הארץ, אבל ב"ה לא פגעו באיש. מרן הרב שמע את הדברים, אבל משום-מה הבשורה לא שימחה אותו. בשונה מכל הפעמים שהוא מחייך לכל מי שמשוחח איתו, פניו היו חתומות הפעם במעטה של צער וכאב.

'אבל יש ש-ב-ו-י-י-ם', אמר הרב, ושב אל הסידור שלו, שנספג באגלי הדמעות הרבות על השבויים – – – כבר אז, בשעות הראשונות לפרוץ המלחמה, ראינו והבנו עד כמה עניינם של השבויים נוגע לליבו של הרב. מה שהלך וִהְתַאמת יותר ויותר עם כל יום שעבר, והידיעה המזעזעת על מספרם העצום של ההרוגים, והשבויים שנחטפו לעזה.

ביום ראשון שלאחר שמחת תורה, כשברבים מישובי העוטף עדיין נערכו קרבות פנים אל פנים עם המחבלים הארורים, עמד מרן הגאון שליט"א – מיד לאחר תפילת הנץ – והציג דף מיוחד בו היתה כבר רשימת שבויים לתפילה ולזעקה. הרשימה הועברה אל הרב כבר בשעות הלילה, דהיינו במוצאי שמחת תורה, והמרא דאתרא עמד על הבימה שליד ארון הקודש, ופרץ בבכי נסער, ואמר: 'בגלל הדף הזה לא יכולתי לישון כל הלילה! אנחנו חייבים לשפוך לב כמים על השבויים'

נדמה שרמת אלחנן 'האזינה' במיוחד לזעקת השבויים והיתה שותפה לצערן של המשפחות. כמעט בכל דרשה של מרן הגר"י זילברשטיין הושמעה זעקה זו, שירדה לנבכי הלב ועוררה את כולנו להרבות בתפילה לשלומם של השבויים. עוד זאת; במנין הנץ נאמרת מאז פרוץ המלחמה, מלבד פרקי התהלים גם תפילת 'אבינו מלכנו' לאחר השמונה-עשרה, בהתעוררות רבה.

במהלך כל השנה ורבע האחרונה נפגש מרן הגאון שליט"א עם משפחות השבויים, ועודדם וחיזקם לבטוח בהשם יתברך, תוך שהוא עצמו פורץ בבכי יחד איתם, ומפגין בכך את ההשתתפות בצערם. המשפחות הגיעו למעונו הפרטי, והשתתפו גם בשיעוריו, ורבים מהם אכן התחזקו בגין כך בשמירת התורה והמצוות. בכל פעם שבני המשפחות הגיעו לשיעורים, זעק מרן עמוד ההוראה שליט"א מהמיית-ליבו ואמר: 'אנחנו שותפים לְכאְבכם הנורא, וכולנו עושים את כל מה שניתן על-מנת שבניכם ובנותיכם ישתחררו כבר מהשבי'.

ביום חמישי בבוקר, מיד לאחר שפורסם על ההסכם לשחרור השבויים, הגיע מרן הרב שליט"א לתפילת הנץ, ופניו מאירות יותר מבכל יום. סוף-סוף הגיע היום המיוחל, שהשבויים האומללים מתחילים להשתחרר!

ביקשו ממרן הגאון שליט"א שיאמר כמה מילות חיזוק, ומרן התמקד בנקודה חשובה, שרבים אינם שמים לב אליה. 'יש מי שסבור שהחמאס הסכים להחזיר את השבויים בגלל היחלשותו במלחמה, או בגלל שחיסלו לו את כל מפקדיו הבכירים, או אולי מפני שהוא פוחד מטראמפ שאיים עליהם, או בגלל המדינות המתווכות שהפעילו לחץ, וכו'. והכל שטויות'! – הכריז הרב באוזנינו, והסביר: הרי על אנשי החמאס אומרת התורה במפורש 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו'. ואם התורה אומרת זאת, הרי שהיא האמת הנצחית הישמעאלים הם פראי-אדם, ואיך יתכן שלפתע- פתאום הם מוכנים לזנוח את אופיים הפראי, ולהחזיר שבויים?! ולכן כדאי להכריז באוזני כל העולם ש'מה שקרה כאן הוא נס גדול ועצום! רק ברצונו של השם יתברך התאפשר שחרור השבויים, ולא בגלל שום סיבה אחרת!'.

מרן עמוד ההוראה שליט"א הוסיף: שאופיים הטבעי של בני ישמעאל הוא ה'פרא אדם' שבהם, ושרואים מכך אף מכך שהחות'ים בתימן ממשיכים לשגר טילים לעבר ארץ ישראל, למרות שמפציצים אותם בחזרה, והורסים להם אפילו את ארמון המלכות של הנשיא בצנעא, אחד מסמלי השלטון בתימן. איזו תועלת יש להם בשיגורו של טיל אחד? וכי יש לנו גבול משותף איתם? וכי גזלנו מהם שטחים? והרי לאחר שהם משגרים טילים, מפציצים אותם והורסים להם תשתיות יקרות! הא למדת, שזה ה'פרא אדם' של ישמעאל, שהוא פרא אדם בלי סיבה, ובלי הגיון! – אמר מרן הגרי"ז. ואם אכן בכל זאת נחתם הסכם עם החמאס, אין זאת אלא נס גדול וגלוי שנעשה לנו מן השמים! הכל ביד ה'.

ויש להוסיף עוד נקודה. הנה בתחילת המלחמה חשבו כולם שהולכים למוטט את החמאס, והצהירו על כך בהצהרות רהב, שמיטוט החמאס הוא אחת ממטרות המלחמה. והמציאות בשטח היא, שרואים בבירור שלמרות שהצליחו בס"ד להחליש את כוחם של המחבלים, וחיסלו את כל בכיריהם, עדיין יש לחמאס כוח לעמוד על שלו, ולהתווכח על הפריטים הכי-קטנים בעסקת השבויים, עד כדי מריטת עצביהם של כל המשפחות.

מי היה מאמין שארגון הטרור הזה, שטבח באלפי יהודים בשמחת תורה, ועתה נחלש כוחו באופן כה משמעותי, יצליח לעמוד על שלו, ולהכריח את כולם להמתין עד שהוא ייאות בטובו 'להסכים' לעסקת השבויים, תוך כדי התעקשות על הפרטים הכי קטנים. מה שלומדים מכך הוא, שהכל תלוי ביד השם יתברך, ולא ב'כוחי ועוצם ידי!'

אם השי"ת רוצה, אזי מתרחשים לפנינו אבסורדים שלא היינו מדמיינים גם בדמיונות הכי-מדומיינים. משום-מה, אלה שנמצאים מחוץ לבית המדרש לא רוצים לדעת שהתורה כבר דיברה על כך, שאי אפשר למוטט טרור בדרכים טבעיות. ואי אפשר להביא ל'מיטוט החמאס'. נקודה. כמה מגוחך לשמוע אנשים שמחזיקים את עצמם כמומחים, ומדברים אודות 'מיטוט החמאס', או 'הפעם אנחנו הולכים להביא את הפתרון המיוחל והסופי' וכו' וכו'. מלבד העובדה שמדובר בדברי-רהב, שחץ וגאווה, בבחינת 'כוחי ועוצם ידי', הדברים הללו פשוט לא נכונים. והדברים כתובים על ספר, לפני אלפי שנים, ומפורשים גם בדברי חז"ל.

והעצה היא אחת ויחידה. הגמרא (סנהדרין, צ"ז ע"ב) אומרת: "רבי אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה, נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין. א"ל רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות, כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

סימן טוב לבאות וגם את זה אפשר לראות בבירור, שדווקא הגזירות הנוראיות שהומטו עלינו בשנה האחרונה, החזירו המונים בתשובה, וההתעוררות בעם היהודי נמצאת בשיאה. ת"ח אחד הצביע על פרשת השבוע שבה נחתמה העיסקה, פרשת 'שמות', וצריך לעיין בבעל הטורים הראשון בספר שמות, ולראות מה כתוב שם. וז"ל: 'ואלה שמות בני ישראל הבאים' – ר"ת שביה, שאפילו כשהיו בשביה, "שמות בני ישראל", שלא שינו שמותם. גם בימינו אלה, כשרואים את ההתעוררות הכללית בעם, ובמיוחד בקרב בני משפחות השבויים, שחלקם חזרו ממש בתשובה שלימה, יש בכך סימן טוב לבאות.

מרן הגאון שליט"א הדגיש שצריך להמשיך ולהתפלל, להשתתף בצער המשפחות האמורות לעבור בשבועות הבאים יסורים נוראיים של המתנה מורטת עצבים. הרי כל שבוע ישתחררו רק שבויים בודדים, ועד הרגע האחרון לא יידע אף אחד מהם אם הבן שלו חי או מת, ואם הוא ישתחרר. הכל עלום וסתום. וגם זה חלק מה'פרא אדם' של הישמעאלים. אי אפשר לתאר את הצער שיעבור על המשפחות, ועלינו להשתתף בצערן, ולהתפלל עליהן מקרב לב שלא יסבלו עוד. זו חובתנו כיהודים בני אברהם יצחק ויעקב. אי אפשר להישאר אדישים למול סבל שכזה שאנשים רבים היו נשברים מכך, ולא היו עומדים בזה כלל.