אלי שרעבי חושף את סיפור השבי ומצהיר: "כוח האמונה הוא מטורף"

491 יום שהה אלי שרעבי בשבי מחבלי חמאס ברצועת עזה. רק לאחר ששב לישראל התבשר כי איבד את אשתו ובנותיו בטבח בבארי וכי אחיו יוסי נרצח גם הוא בשבי חמאס. אתמול פורסם ריאיון ראשון איתו כשהוא מתעקש לדבר לעם ישראל ולספר את הסיפור הקשה שלו.

שרעבי מספר שהוא מקיים את הריאיון למען החטופים שנותרו בעזה, ובמיוחד עבור אלון אהל, צעיר שפגש בשבי. "הוא נכנס לי ללב. מבחינתי אימצתי אותו מהרגע הראשון. כל דבר אני יודע עליו, על המשפחה שלו – כל תאריך, כל תחביב של אחותו, של אחיו, של ההורים שלו. איך אפשר להשאיר אותו מאחור?"

על רגע הפרידה מאלון סיפר כי היה קורע לב. "ביום שאני עוזב המחבלים קורעים אותי ממנו, הוא פשוט מסרב לעזוב," מתאר שרעבי. "רגע מאוד קשה. הוא אמר לי שהוא שמח בשבילי, הבטחתי לו שלא אעזוב אותו שם, שאילחם עליו, הבטחתי לו את זה. אמרתי לו שזה עניין של ימים, ממש."

רגעי האימה בקיבוץ בארי

שרעבי משחזר בריאיון לתכנית 'עובדה' את רגע החטיפה הנורא מביתו בקיבוץ בארי ואת הפרידה הטרגית מאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל. "הסצנה היא פשוט נוראית, פחד נוראי שלא דומה לשום דבר. עשרה מחבלים בתוך הבית, שניים מהם תופסים אותי, תופסים את הבנות ועומדים איתן במטבח. וכל הזמן הזה ליאן אומרת להם: 'דרכון בריטי', היא חושבת שזה יגן עליהן. אני יודע שאני הולך להיחטף, זה היה לי ברור," הוא חושף.

"אני צועק לבנות: 'אני אחזור', ומשם אני במוד של הישרדות. לא משנה מה קורה לי עכשיו, לא משנה מה עושים לי, אני חוזר. לא אשכח את המבט בעיניים שלהן, איך הן היו מבועתות, אני מקווה שהן לא סבלו."

מסע הסבל בעזה

אלי מתאר כיצד לאחר חציית הגבול לעזה כמעט עבר לינץ' בידי ההמון המקומי. בחודשיים הראשונים הוחזק בדירה, ולאחר מכן הורד למנהרה תת-קרקעית. שם פגש חטופים נוספים מאזור הנובה: הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו ואלמוג סרוסי. "שלושה ימים שאני איתם, וזה כאילו הכרתי אותם כל החיים," הוא מספר. כששלושתם הופרדו ממנו, האמין שהם משתחררים. רק בסוף השבי גילה למרבה הצער כי השלושה נרצחו ברפיח חודשים לאחר מכן.

הבשורה על אחיו יוסי הגיעה אליו באכזריות: "יומיים לפני השחרור אותו 'מפקד אירוע' נקרא לו, נורא גאה לספר לי, להראות תמונה של יוסי ולהגיד לי שחיל-האוויר הרג אותו. אני אומר לו: 'בסדר' ולא מאמין."

אוהד בן עמי, שכנו מהקיבוץ שהוחזק בשבי בנפרד ונפגש עמו לקראת השחרור, נאלץ לאשר את הבשורה המרה. "הוא לוקח אותי הצידה ואומר לי 'כל מה שנאמר לך נכון'. זה כמו פטיש חמישה קילו על הראש."

תנאי השבי בלתי נתפסים

שרעבי מתאר בפרוטרוט את תנאי השבי הקשים במנהרות בהן היה כלוא עם אור לוי, אלי-ה כהן ואלון אהל. "אתה 50 מטר מתחת לאדמה, התנאים הסניטריים שם פשוט נוראיים. אתה מתקלח בסופו של דבר פעם בחודש עם בקבוק מים, עם חצי דלי של מים קרים. שרשראות על הרגליים לא עוזבות אותי מהיום שאני בעזה ועד היום האחרון. יש כאלה שהיו חלק מהזמן, אני שנה וארבעה חודשים אזוק ברגליים, עם שרשראות שעוטפות אותי, עם מנעולים מאוד מאוד כבדים שקורעים לך את הבשר."

הוא מדגיש שהרעב היה קשה אף יותר מהאלימות הפיזית. "המושג הזה של אדם חופשי שיכול לקחת פרי או מים – על זה אתה חולם כל יום. לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה. אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה. באיזשהו שלב אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך. בתקופות הגרועות אוכלים פעם ביום קערת פסטה, שזה 300-250 קלוריות."

ההשפעה הישירה של התבטאויות פוליטיות

שרעבי טוען בריאיון ל'עובדה' כי התבטאויות של אנשים בקרב ההנהגה הישראלית בכלי התקשורת השפיעו ישירות על יחס החוטפים: "רק מההתנהגות שלהם אתה יכול לדעת מה קרה בחדשות. לכן האחריות אצל ההנהגה. ההתבטאויות שלהם בתקשורת, יש להם המון, המון כוח. הם כל הזמן מקשיבים להם. הם כל הזמן חשופים להם. כל אמירה שהיא חסרת אחריות, הראשונים שחוטפים זה אנחנו."

"הם באים אלינו ואומרים לנו, לא נותנים לאסירים שלנו אוכל, אתם לא תאכלו. מכים את האסירים שלנו, אנחנו נכה אתכם. לא נותנים להם מקלחת, אתם לא תקבלו מקלחת."

"אני בר מזל"

למרות האובדן והסבל הנוראי, שרעבי מפתיע בגישתו המאוזנת: "בניגוד למה שחושבים, אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה, אני בר מזל שהיו לי את הבנות המדהימות האלה במשך שנים. אני בר מזל שלא הרגו אותי. אני בר מזל שאחרי 16 חודשים הצלחתי לחזור למשפחה שלי. אני בר מזל."

"כוח האמונה הוא מטורף"

בראיון סיפר אלי שרעבי מה העניק לו כוחות בתקופת היותו בשבי החמאס: "אני לא בן אדם דתי, אבל שם, מהיום הראשון שנחטפתי, כל בוקר אמרתי 'שמע ישראל', מה שלא אמרתי בחיים. כוח האמונה הוא מטורף. יש משהו שמשגיח עליך".

בראיונות בכלי תקשורת נוספים סיפר אחיו שרון שרעבי כי אחיו אלי שלמרבה הצער לא קיים אורח חיים דתי לפני המלחמה, הקפיד לומר בכל בוקר בשבי "שמע ישראל". בכל ליל שבת היה אומר קידוש על כוס מים דלוחים ושר 'אשת חיל'. בריאיון ל'קול ברמה' אמר שרון: "זה מה שהחזיק אותם. הרוח שלהם החזיקה אותם".