המחשבה הצבאית המודרנית שבויה לעיתים קרובות בקונספציות ישנות. אחת החזקות שבהן היא הקביעה החד-משמעית שלא ניתן להכריע אויב או להפיל שלטון ללא פלישה קרקעית מאסיבית – אותם "מגפיים על הקרקע" המפורסמים. אולם, בחינה מדוקדקת של ההיסטוריה הצבאית ברבע המאה האחרון מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר, שבה הכוח האווירי הופך מהכוח המסייע לכוח המכריע, גם אם לא תמיד לזה שמסיים את הסיפור באופן מוחלט.
כאשר בוחנים את מקרה הבוחן של אפגניסטן בשנת 2001, אנו רואים ניצחון אווירי מזהיר בטווח הקצר. שלטון הטליבן, שנראה היה כנטוע עמוק בשטח, קרס תחת עוצמת האש האמריקאית תוך שבועות ספורים. הממשלה נפלה, וההנהגה נמלטה. הכשל האמריקאי לא היה בשימוש בכוח האווירי, אלא בחוסר ההבנה שהפלת ממשלה אינה שקולה לעקירת אידיאולוגיה או תשתית טרור מבוזרת. הצורך של ארה"ב להישאר בשטח 19 שנה נבע מהרצון בשינוי שורשי, מטרה שאף מטוס קרב לא יכול להשיג לבדו.
המודל הלובי של 2011 הציג אבולוציה של הגישה הזו. שם, המערב הצליח להפיל עריץ ששלט ארבעה עשורים מבלי לסכן כמעט אף חייל שלו על הקרקע. הסוד היה בשילוב: עליונות אווירית מוחלטת של נאט"ו ששימשה כ"מכפיל כוח" עבור כוחות מקומיים. המגפיים היו שם, אך הן לא היו מערביות. זוהי תובנה קריטית – הכוח האווירי יכול לייצר את התנאים שבהם אפילו מיליציות מקומיות חלשות יחסית מסוגלות להכריע צבא סדיר. עם זאת, המחיר הוא חוסר שליטה בתוצאה הסופית וקשיים אדירים בתיאום בין הטייס בשמיים ללוחם בסמטה.
המקרה של יוגוסלביה ב-1999 נותר הדוגמה הטהורה ביותר להכרעה אווירית. שם, מדינה ריבונית עם צבא סדיר נכנעה והסכימה לתנאים מדיניים נוקשים כתוצאה ישירה של כתישה אווירית שנמשכה כחודשיים וחצי. לא היו שם כוחות קרקע ידידותיים משמעותיים, והניצחון הושג דרך שבירת הרצון של ההנהגה והרס התשתיות.
כאשר אנו משליכים את התובנות הללו על האתגר האיראני, אנו נתקלים במשוואה חדשה לגמרי. איראן אינה יוגוסלביה הקטנה ואף לא לוב המפורקת. מדובר במעצמה אזורית עם עומק אסטרטגי עצום, צבא מיומן ותשתיות שנועדו לשרוד בדיוק תרחיש כזה. הפלת השלטון בטהרן מהאוויר היא תיאורטית אפשרית, אך היא תדרוש קמפיין בעצימות שלא נראתה כמותה, נחישות פוליטית ברזל, ונכונות לספוג אבדות של כלי טיס יקרים מול מערכות הגנה מתקדמות.
השורה התחתונה היא שצבאות מנצחים בקרבות, אך נחישות פוליטית מנצחת מלחמות. הכוח האווירי הוא כלי רב-עוצמה שיכול להביא משטרים לנקודת שבירה, אך ללא אסטרטגיה ברורה ליום שאחרי, וללא נכונות לגבות את המהלך האווירי בתמרון קרקעי אם הנסיבות יחייבו זאת, הניצחון עלול להיות זמני בלבד.
במזרח התיכון, כפי שלמדנו שוב ושוב, מי שאינו מוכן להשאיר חותם על הקרקע, עלול למצוא את עצמו נלחם את אותה מלחמה שוב בעוד עשור, כשהאויב חמוש ומוכן הרבה יותר. השקט שמושג מהאוויר הוא לעיתים קרובות רק ההפסקה שבין המערכות.
