אל תדברו על ביבי: כך הימין ינצח בבחירות / ישראל ארנפלד

בנקודת הזמן הזו, כשהשבוע המוטרף הזה הסתיים, נקבע תאריך לבחירות, והקמפיינים מחממים מנועים, אנחנו בציבור החרדי, אבל בעיקר גוש הימין בכללותו, צריכים לחשוב שוב ולחשוב טוב אנה מועדות פנינו. עברנו את הסרט הזה ארבע פעמים. בכל אחת מהן בסוף נדפקנו. מלבד אולי בסיפור הממשלה החלופית הקודמת, שם בעיקר דפקנו אחרים. אבל ארבע פעמים, הצלחנו לחזור שוב ושוב לערבו של יום בשעה 10, מקשיבים למדגמים ומגלים ששוב אנחנו על הקצה. ששוב הרוב הימני במדינה לא בא לידי ביטוי, ושוב לא תהיה ממשלת ימין נורמלית רחבה. כל זה בניגוד מוחלט וקיצוני לאוכלוסיה שחיה כאן. האוכלוסיה שרובה ימנית ומסורתית.

כבר לאחר מערכת הבחירות הראשונה הפקנו את הלקח שנבע מפרישתו של ליברמן. אות קלון הוטבע על איווט שסיכל את ממשלת הימין. באותה הזדמנות הבנו גם שאסור להמר על קולות. בבחירות שלאחר מכן, לא פייגלין ולא בנט זרקו עשרות אלפי קולות ימניים לפח. רק לקח אחד לא למדנו. את הלקח הגדול מכולם. את זה שלצד הלקחים הנזכרים, הוא המשמעותי ביותר, ושתוצאותיו הן שזרקו את הימין לשנת אופוזיציה מרירה.

מה שיכריע את הסיפור הזה הוא – כמה מפתיע – בנימין נתניהו. והכוונה היא לא לנתניהו האיש. הכוונה היא לסוגיה הבוערת הקשורה בו, לסדר היום, לאמוציות הרבות שמעופפות באוויר ומוזנקות למשמע שמו. ולכן זהו הלקח העיקרי שהימין, ובראשו נתניהו, צריכים להפיק ולהפנים. אין הכוונה לנתניהו האיש, מיקומו בראש הליכוד ומועמדותו לראשות הממשלה מטעם הימין היא עובדה מוגמרת. הסיפור הגדול הוא כמה נפח וזמן אוויר יתפוס נתניהו האיש בסדר היום של מערכת הבחירות. וזה מה שעל הימין ליישם.

נתניהו נודע כמי שיודע לשלוט בסדר היום. שוב ושוב עמדו יריביו משתאים נוכח יכולותיו להסיט את השיח לאזורי הנוחות מבחינתו. זו הפעם הראשונה שיוטל עליו לחתור למצב בו פשוט לא ידברו עליו יותר מידי. הוא לא צריך להעלות את עצמותיהם של חיילים נעדרים מסוריה, לא לשחרר בחורות מהכלא הרוסי, הפעם אפילו התפקדות של פוטין לליכוד רק תזיק לו…  תפקידו יהיה לוודא שסדר היום פשוט לא מתמקד בו. זו תהיה המכה האנושה ביותר שיוכל להמיט על גוש השמאל ועל לפיד.

בדרך לניצחון, על הימין יהיה לזכור רק את הדבר הבא: אל תדברו על ביבי. הוא לא מעניין והוא לא הנושא. באופן אירוני, הסטתו ממרכז סדר היום היא גם מה שיביא אותו ללשכה הראשונה. רוב האנשים במדינת ישראל עשויים להזדהות מאוד עם ערכי הליכוד, עם ההוויה של מפלגת הליכוד. רבים מהם רחוקים מלהתחלחל מממשלת ימין-חרדים. מה שהרחיק אותם הוא השנאה המוטרפת חסרת המעצורים לנתניהו האיש. האובססיה שנבעה מתחושת מיאוס שננטעה עמוק בקרב חצי העם ולאו דווקא מסיבות אידיאולוגיות. אלא שרובם לא באמת יודעים ומסוגלים להצביע על החלופה שאותה הם מעדיפים.

כמו בהצעת אי אמון בכנסת, התופעה בה אנשים יודעים מה הם לא רוצים אך מתקשים להגיד את מי יציבו במקום – זקוקה לפתרון. בכנסת הפתרון בא בדמות חוסר היכולת להפיל ממשלה בלי הצבעה על הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, כזו שמציבה ממשלה אחרת במקום זו שתופל. כאן, אל מול העם, הפתרון חייב להיות הצבת אלטרנטיבה של ממשלת ימין רחבה בראשות הליכוד, חלף האנדרלמוסיה ששררה כאן בשנה האחרונה. אסור בשום אופן שהאלטרנטיבה שתוצג תהיה נתניהו במקום לפיד.

אם דמותו תהיה שוב זו שתעמוד בראש החץ, נמצא את עצמנו שוב במצב בו כל ריאיון מתחיל בשאלה של כן או לא תשבו תחת נתניהו, והסיפור הזה חייב לרדת מסדר היום. כשתבוא העת להרכיב ממשלה, נצטרך בסופו של דבר 61 חברי כנסת ימניים שאיש מהם לא צווח את נפשו לדעת והבטיח שלא יישב תחת האיש בעל הבלורית הסגולה. נצטרך לבוא אחרי תקופה נקיה מתצלומי קלוז-אפ של פוליטיקאים שמבקשים שנקרא את תנועות שפתותיהם ונאמין להם שהם ונתניהו כבר לא.

ובשביל זה צריך להסיר את המאבק המוטרף ששמו בנימין נתניהו מעל סדר היום. שיתמודד. שירוץ. אבל תפסיקו לעשות ממנו חזות הכל. זה מה שיוריד את מפלס הלהבות גם בצד שכנגד.