ברבים מבתי ישראל זוכים היום ליום חג מיוחד, יום טוב של חינוך הילדים. עת ילדם המתבגר, ילך לישיבה בפעם הראשונה. ברגש יהודי עמוק, ישלחו אבות ואימהות, ואיתם, אחים ואחיות, סבים וסבתות, את ילדם הצעיר להיכלה של תורה, הלא היא היכלה של חיים.
בלב רוטט, נרגש אך מאופק, לבל יקשה עוד על העמוס גם כך, ימלמלו אלפי האימהות תפילות הודיה ובקשה. פיהם מלא בשירות ותשבחות ליוצר כל, על הזכות לגדל ילד יהודי, לחנכו לתורה ולעטופו באהבת ה'. על סיום פרק השובבות והעליזות הילדותית, על המעבר מ "חנוך לנער.." לזמן שבו "גם כי יזקין לא יסר ממנה".
בתוך תחושת הנוסטלגיה על ימי הילדות המתוקים, מבינה כל אם את גודל השעה, עת בנה הרך עדיין, נכנס לעולם עצום וחדש. מקום בו יוכל להמריא אל על לעולמות השמורים לצדיקים בלבד. ומאידך, מקום המלא באתגרים שונים הבונים ולהפך. ודאי שעם כל הכנה שיבוא הילד ולו הטובה ביותר, המצרך הנדרש ביותר הוא – סייעתא דשמייא.
אב החתן, זוכר כאילו היה זה אתמול, אותו היום בו הוא עצמו הלך לישיבה לראשונה, נזכר הוא בתחושה העילאית אותה הרגיש כשיצא מבית הוריו, את עיניה הדומעות של אמו, את השמחה על פני אביו שרק ברגעים אלה הוא מבין את גודלה. מסתפק האם ביום חופתו, הרגיש את אותה התרוממות, ומבין עוד יותר מבנו שזהו היום הגדול בחייו.
זוכר הוא את הגאווה שחש בדרכו לישיבה, מעל הקושי לסחוב את שקית הגמרות הכבדה. הייתה עוצמה שגרמה לכל דבר, רוחני כגשמי, להיות קל. העוצמה הזו היא אותה הגאווה, גאוות יחידת העילית של הקב"ה בעולם הזה, הקורא לפמליה כולה ואומר להם חזו חזו בבני הרכים המשתכחים מהבלי העולם ועסקין בחדוותא דילי…
צילום: פלאש 90.
הישיבע בוחער הטרי בתחושת התרוממותו מתעלה מעלה מעלה ומנצל את כל נקודות הזכות שיש לילד יהודי להנות מהנאה רוחנית. בשעה שנכנס לבית המדרש, רואה הנער את המקום בו ילמד איך ללמוד את סוגיות הגמ' ודברי הראשונים והאחרונים, רואה הוא את רבותיו וחבריו ומתמלא באושר. רצון עז מתפרץ אל חדרי ליבו, לעשות רצונו בלבב שלם. תווי פניו משתנים ביעף מילד לבחור, ולא סתם בחור, בחור ישיבה… החיוך השובב הופך לחיוך אצילי, עיני הילד התמים מתבגרות ומבינות שכעת גם עליו מוטלת אחריות בעולם הזה.
בנקודה זו, כל רצונותיו ושאיפותיו לתפוס ולחטוף כל דקת לימוד. אך כאן תפקיד הוריו ומחנכיו חשוב ביותר לבל יהיה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. עלינו לזכור, שגודל המעמד והיום יכולים להיות בעוכריו של הנער. עלינו לדעת, שאף שרצונו כעת "לתפוס את העולם" עדין ארוכה הדרך לגביו, עדין צריך הוא לאסוף כלים רבים בכדי לחיות לאורך זמן ולא להישבר במקום בו הוא נמצא כעת.
תורתנו הקדושה, כמוה רוחניות יהודית נקנות רק על ידי עמל, נתבך על גבי חברו. בזמן שגורם אחר ולו הנשגב ביותר מעלה אותנו מעל הכוחות שקנינו בעמלינו, אנו מוכרחים להיות זהירים בנחיתה שבוא תבוא.
צילום: נתי שוחט, פלאש 90.
ברוב המקרים די בידיעת ההורים את המציאות בה בנם נמצא, אין צורך לעשות עניין בשינויים מסוג זה, ועדיף שלא (כל מקרה לגופו), אך ידיעת הדברים חשובה היא מאוד, לה השפעה ישירה על שלוות נפשם של ההורים, הרי היא, שלוות נפשו של הנער.
הנורא מכל יהיה כשנחשוב שהילד מסוגל ליותר, וההוכחה לכך… הרי הוא הצליח! לדרישה מסוג זה יכולות להיות תוצאות בעלות הרס רב.
תפילתינו – היא תקוותינו. שצעירי המחנה המתכנסים בימים אלה בהיכלי השמירה של עם ישראל יוכלו ללמוד את תורת השם בלא טרדות והפרעות כלל, חיצוניות ופנימיות. מתחילים הם מסלול חשוב וארוך, שאין לו שיעור, בו יגנו על כל יהודי העולם, ועל כל העולם בכלל.
