מערכת החינוך, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש / נהוראי מאיר

שנה שמינית שאני עוסק בחינוך ילדי ישראל. כיתה ה'. שנה חדשה. מקום חדש. תקוות חדשות. טרם החלה שנת הלימודים, שאלתי את המחנך של השנה הקודמת, מהו מצב התלמידים, ומהי רמת האמון ושיתוף הפעולה של ההורים. קצת חששתי, כי הבנתי שאני הולך לקבל כיתה מאתגרת. יחד עם זאת, הזכרתי לעצמי שוב ושוב, שאני מביא את הטוב שבי, את הרצון להיטיב, לקדם, לסייע. וכשאני דבק בטוב – אין לי ממה לחשוש. המציאות בשטח הייתה מאתגרת מכפי שחשבתי…

קיבלתי כיתה של 24 תלמידים. כל תלמיד הוא עולם מלא. מלא בטוב אלוקי, אין ספק. יחד עם זאת, רובם (!) של התלמידים עמוסים וגדושים בקשיים משמעותיים. ישנם בכיתתי תלמידים שהקשיים שלהם נובעים מתוך המשפחה: ילדים שההורים שלהם לא פנויים להם, לא מקדישים להם זמן, לא אומרים להם מילים טובות.

ילדים הנתונים בלחץ ומתח תמידי בין אבא לאמא, בין האסור והמותר. ילדים במשפחה בה ההורים נשואים בשלב ב', מה שמונע מההורים הלא ביולוגיים, לתת להם חום ואהבה. ילדים שלא מקבלים חינוך סמכותי וברור מהבית. ילדים שעברו טרגדיה בתוך המשפחה. ישנם תלמידים בכיתתי, שהם בעלי קשיים התנהגותיים, הנובעים מקושי בויסות חושי / קשב וריכוז ברמה קיצונית. קשיים בהבנת מצבים חברתיים, בהתמודדות הנכונה מול קונפליקטים חברתיים. עקשנות.

תלמידים בעלי קשיים לימודיים: פערים לימודיים מבהילים!! ישנם התלמידים שלא החזיקו עיפרון במשך שנה ויותר. לא הביעו את עצמם בכתב ולא פיתחו מיומנויות למידה בסיסיות. יחד עם זאת, לא הקשיים האמורים הבהילו אותי. אינני מרמה את עצמי. לא חשבתי שאגיע לכיתה שבה כל התלמידים "נופת צופים". אנחנו חיים בעולם מטורף, זה ברור. הקושי האמיתי הוא דווקא בעבודה מול ההורים.

בדרכי החינוכית, אני משקיע את הכוחות והזמן, בכדי לבחון ולבדוק מה אפשר לעשות, ואיך אפשר לקדם כל תלמיד. לשם כך, אני מערב את ההורים בקשיים ומנסה לגייס אותם לעבוד יחד. להציב את היעד, ולבנות יחד תכנית בדרך אל היעד. לדוגמה, תכנית של מבצע אישי לעיצוב התנהגות והגברת מוטיבציה ללמידה.

המצב כאן, במוסד החינוכי העכשווי, ובעוד מוסדות חינוך שלימדתי בעבר, שההורים נושאים בלבם סטיגמות שליליות על בית הספר ועל תפקוד המורים, בצדק או שלא. מה שבטוח, שלמרות שאני, כאמור, מלא בנכונות לעזור ולסייע, תגובות ההורים מלאות בוז וציניות מכוערת. הם כבר 'יודעים' מה קרה בכיתה. הם 'יודעים' שאני מחפש איפה להתנגח בילד שלהם. הם 'יודעים' שאני רוצה "ללכת איתו ראש בראש". ההורים עייפים מהילד שלהם, עייפים מלנסות לתת צ'אנס לעצמם ולילד.

כשההורים חווים כך את המערכת, ומשדרים למורה חוסר אמון, גם המורה מבין שלא יוכל לקדם את התלמיד. כי בבית הוא מקבל שדר שלילי על המוסד החינוכי ועל המורה… כך הופך השיח בין המורה להורים ל"שיח משמעתי" של ענישה, ולא "שיח חינוכי" של קידום וצמיחה. מכאן חוסר האמון של ההורים גדל יותר, התגובה המשמעתית של המורה גדלה, וזה כדור שלג שלילי שלא מפסיק להתגלגל ולגדול…

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להחזיר את האמון? בנקודה זו, אני רוצה לעבור לקושי הכללי של מערכת החינוך. מערכת החינוך של היום מוכרחת לשנות גישה! דחוף!! מוכרחת לתת מענה אמיתי לקשיים של תלמידים במוסדות החינוך! אמנם קיימים מענים רגשיים במוסדות החינוך, אך הם טיפה מן הים (ובחינוך החרדי כמעט ולא קיימים כלל…)!!! ההוכחה הפשוטה לזה היא, הנוער של היום, שלא מוצא את עצמו בתוך המערכת, ובורח ממנה, ובז לה, ועוין את כל מה שמסמלת הממסדיות.

נכון להיום, מורה במערכת החינוך (ובפרט במערכת החינוך החרדית), אין לו מענים אמתיים לתלמידים בעלי קשיים בכיתה, והקשיים הם רבים. הכספים של המערכת מושקעים ב"בית החולים שהוקם מתחת לגשר הרעוע" – בניסיון לאסוף את הנוער הנושר ולנסות להציל אותו מעבריינות וסמים. זאת במקום למנוע ממנו את הנפילה!! על מערכת החינוך להשקיע את הכספים למניעת הנשירה ממוסדות החינוך.

כיצד אפשרי הדבר? לדעתי, הדבר אפשרי על ידי הקמת גוף מקצועי, חיצוני למוסדות החינוך, שהוא ישב עם בעלי המקצוע מתוך המוסד החינוכי (היועץ החינוכי והפסיכולוג) והם יערכו יחד עם הצוות החינוכי, חקירות ודרישות על מצב כל תלמיד (לא משהו פרוצדורלי, ארוך מתיש ומייגע שאורך כמה שנים..). כך תתקבל תמונה ברורה על כל סוגי הקשיים הקיימים במוסד החינוכי.

קשיי התלמידים מתחלקים לשתי קבוצות כלליות: קבוצה ראשונה של קשיים הדורשים טיפול מחוץ לבית הספר (כדוגמת הדרכת הורים מבעלי מקצוע, טיפול רגשי ומענים רגשיים שהתלמידים זקוקים להם) וקבוצה אחרת, של קשיים הדורשים טיפול בתוך שטח בית הספר (כדוגמת סיוע לתלמידים בעלי קושי בקשב וריכוז / קשיים בויסות חושי).

לצורך המענה לטיפול החיצוני, ההורים יידרשו על ידי אנשי המקצוע של בית הספר, לתת דיווח על ההדרכה שקיבלו או הסיוע הרגשי שהילד זקוק לו. כך גם ההורים יקבלו את השדר שלא רק מציבים בפניהם את הקשיים של הילד, אלא נותנים להם כלים ומכוונים אותם כיצד לעזור לילד.

ולצורך המענה לטיפול הפנימי בתוך שטח בית הספר, תוקם תכנית בית ספרית שיהיו צוות האחראים עליה. צוות שיוכשר לכך. אנשי הצוות יבנו יחד עם אנשי המקצוע, תכנית אישית לכל תלמיד. תכנית בה הוא משתלב כתלמיד מן המנין בתוך הכיתה, אך גם יוצא בתוך זמן השיעור לשטח הקיים בתוך בית הספר – שטח חוויתי. בשטח הזה, הוא יקבל מהצוות המטפל האמור, תרגילים טיפוליים שיסייעו לו לפי התכנית הטיפולית שלו.

לדוגמה: תלמיד שיש לו קושי בויסות חושי והוא מחפש גירויים כל הזמן. יש תכנית טיפולית של ריפוי בעיסוק, בה הוא מבצע תרגילים המרגיעים אותו. כשהוא יחזור לכיתה אחרי ביצוע התרגילים, הוא ודאי יהיה רגוע יותר, ולא יחטוף מהמורה גערות על התפרצויות אימפולסיביות, ריצות ברחבי הכיתה, או שפיכת מים על השולחן וכדומה.

כך זה גם בנוגע לשאר הקשיים, שיש אפשרות לתת מענה בתוך בית הספר, מענה שירגיע את הילד, ויאפשר לו לחוות את בית הספר כמקום בו הוא נהנה וטוב לו. כך הוא יצליח ויתפתח גם מבחינה לימודית. כך הוא לא יברח לרחוב.

כמחנך, ניסיתי לבנות תכנית כזו לתלמידיי, אך היא לא צלחה במיוחד. והסיבה לכך היא פשוטה: לא הייתה לי האפשרות לוודא שהתכנית נמשכת גם בזמן שלא הייתי בשטח. לכן לדעתי, חייב שיהיה צוות המיוחד לכך ויקבל הכשרה והדרכה, מתי הוא מוציא את התלמידים לשטח החוויתי, ומתי הם נמצאים בכיתה כשאר התלמידים ומבצעים משימות לימודיות ממוקדות.

זוהי הדרך היחידה לדעתי, למנוע את נשירת הנוער, לסייע לתלמידים ולהורים בהליך החינוכי והטיפולי – על ידי הקמת גוף מקצועי שישקיע את הכספים בתכנית טיפולית בתוך בית הספר ומחוצה לו.