למה מנדי שלי בן ה-17 חושב שחברים שלו מבינים יותר טוב ממני מה נכון לו, האם אני כאבא לא רוצה בטובתו?!

כך ניצור אמון בין ההורה לבנו

אחת השאלות החינוכיות המעניינות שהוגשו אל שולחנו של היועץ החינוכי הבכיר הרב אברהם מנחם אייזנבאך עסקה בקשר שבין אב לבנו. כותב השאלה תיאר מערכת יחסים טעונה ונעדרת אמון בינו לבנו.

הרב אייזנבאך התיישב לכתוב תשובה שהפכה למסמך חינוכי מפעים. לפניכם התוצאה: "לכבוד מכון מגדלור, שלום רב! שמי ר' שלמה (השם המלא שמור במערכת). בני בן השש־עשרה בחור חכם ונבון, רציני ערכי ושואף לגדולות. משום־מה, בשנה האחרונה אני חש כי לאט לאט הקשר בינינו הפך להיות טכני בלבד, וכי הוא מסתכם בבקשות יבשות כמו: אבא אני צריך כסף… אני צריך כובע חדש… אני צריך שתסדר לי… תעשה לי… בקיצור, אני צריך ואני צריך ואני צריך… ".

ואני שואל: מה עם קצת לשתף את ההורים במה שקורה איתך בישיבה או בחייך האישיים? כלום, שום דבר… ואפס התייחסות. אם רק העזתי לשאול – אוי ואבוי לי, איזה פרצוף חמוץ וממורמר קיבלתי – רק טענות ובכיות של "שוב חופרים לי כל היום" וכדומה… כעת אני כותב לך הרב אייזנבאך בדמע, לאחר שגמרתי איתו סבב קניות, קניתי לו חליפה פרחונית יוקרתית לשבת, תוך־כדי בחירת הדוגמאות אני מנסה להציע לו דוגמה שלפי דעתי תהיה יפה עליו – הוא לא היה מוכן אפילו לשמוע. לי אסור להציע ולחוות דעה.

בלי שום בושה הוא עוד מבקש ממני את הפלאפון, ומול עיניי הנדהמות הוא מחייג לישיבה, אל אחד החברים שלו, מקיים אתו שיחה ארוכה ומפורטת מה הכי יפה ומה הכי מרשים. ואני עומד שם ומתפלץ: ילד שלי, מי משלם עליך, אני או הוא?! הוא דואג לך יומם ולילה, או שזה מישהו אחר?! איפה קצת כבוד, איפה טיפת רגישות, איפה הדרך ארץ?
והתסכול שלי הוא עד לשמיים. בשביל מה ובשביל מי אני עובד כל היום? אין לי כבר כוחות נפש, אני מרוסק לחלוטין. ההרגשה היא איומה ונוראית. הפנו אותי אליך אנשים גדולים, מתוך תקווה אולי אתה תוכל לעזור לי בעניין. בכאב ובתקווה שלמה ב. – בית שמש.

תשובה:

"לכבוד ר' שלמה", שלום וברכה! הכאב זועק מבין שורותיך, הרבה דם ודמעות מקופלות בין המילים הנוקבות, אני מבין שאינני מבין עד כמה. אך עדיין אני רוצה לאפשר לי להאיר במקצת את הערפל בכל העניין הזה, כמעט ואין אבא שבשלב כלשהו לא מתמודד עם תחושות מן הסוג הזה, כאשר השאלה עולה ובוקעת: בנים שגידלתי ורוממתי, איך הם מתנהגים אלי?

לגופו של עניין, אחלק את תשובתי לכמה נקודות, ארחיב באופן כללי בנושא ולא רק כמענה לשאלה הספציפית הזו, בקיצור האומר. 1. ראשית לכל חשוב להבין שמילת המפתח בנושא הזה הוא אמון. מתוקף ההיררכיה המוטבעת בטבע הבריאה, האב מבוגר מבנו לא רק בשנים אלא גם בניסיון, במבט על החיים ובהבנת הקיום. יש הבדל של דור בין השניים ובפרט בדור הטכנולוגי של היום, בו הילדים מעודכנים לעתים יותר מההורים בחידושים והתמצאות בשדה הטכנולוגי, מה שגורם להם תחושת עליונות שלא הייתה עד ימינו,

במעגל השני הדבר גם גורם, באופן טבעי, לריחוק מסוים שהוא מבורך בבסיסו, אבל הוא עשוי להידרדר בקלות לחוסר אמון. אמון הוא דבר שלא בא בעסקת חבילה, צריך לעבוד בשביל להשיגו, בפרט כשמדובר באמון של ילד במי שדורש ממנו להיות כפוף לדרך חיים ולצורת התנהגות. הכלל הראשון באמון הוא הבנה. הילד צריך להרגיש שמבינים אותו.
הורה חש באופן טבעי אחריות על בנו ויש לו רצון כמעט אינסטינקטיבי להעניק לילד את העולם הרוחני ואת החיים שהוא שואף לחנכו לחיות.

לדוגמה, נניח שבחור בא לאביו ומספר לו שהוא אוהב את השירים של זמר פלוני, נגדיר זאת בעדינות? מקצה הספקטרום ה'חסידי'. האבא המזועזע תיכף יאמר: "הוא"? כשאני שומע את שיריו מתעורר בי רפלקס ההקאה… 'כל־כך רחוק מאתנו'. מה מרגיש הילד למשמע תגובה כזו? הוא מרגיש שהאבא לא מבין אותו. הוא מסיק שהוא עם אביו לא משדרים על אותו גל ואין סיכוי שיבין אותו. עובדה, ממה שהוא מקיא – אני נהנה. כלומר, אנחנו בכלל לא באותו תדר. נוצר ריחוק והבחור הולך לחפש את החברים שכן יבינו אותו ולהם קל יותר, כי אין להם שום אחריות עליו, ואכמ"ל.

אותו רעיון יש גם בסיפורי המעשיות והגדרות השאיפות, כאשר הורים ומחנכים מנסים להכניס בילדים את שאיפותיהם ומספרים על עצמם או על גדולי הדורות איך היו פרושים מכל הבלי העולם, אבל מה יעשה הבן וכל זה אינו מדבר אליו, הוא ממש לא אוחז שם וממילא הוא לא מוצא את עצמו מתרגש מהדברים. כמובן שמושגים נעלים הם חשובים מאוד, אבל חשוב תמיד שהם יהיו בגדר מושגים, ותמיד לחזור 'לעניינו'.

2. הדבר השני הוא דוגמה אישית. הילדים הם מומחים ממדרגה ראשונה לזהות זיוף ממרחקים. כאשר אבא למשל דוחק בבנו להתפלל בהתלהבות והוא עצמו מנמנם מתחת לטלית, או כאשר הוא משדל את בנו לפתוח ספר וללמוד בעוד הוא לוקח את העיתון לקרוא, הילד לא רק שלא ימלא אחר הדרישות אלא יתרחק עשרת מונים משאיפות ההורים.
שוב יש כאן את עניין האמון, כי אם האבא מנסה 'לעבוד' עלי שצריך ללמוד והוא עצמו אינו עושה כן – איזה ערך יש לדברים? הדבר הזה מצריך שינוי יסודי ביחס אל הנער, להבין שהילד או הנער אינו חצי בן־אדם אלא בן־אדם מבוגר "שלם" רק בקטן. צריך להתייחס אליו באמון מלא, במעשים ובחינוך. וכן, אי אפשר לזייף. לכן חשובה כל־כך עד קריטי הדוגמה האישית, שלא תהיה מן השפה ולחוץ. דבר שהאבא אינו אוחז בו, שיבין שאין לו את היכולת 'לדרוש' מבנו. לבקש בוודאי שאפשר, אבל מתוך כנות ופתיחות.
לא לעבוד על הילד.

3. נקודה נוספת וחשובה מאוד הוא המעטפת. הניהול התקין. כלומר, להקפיד – טכנית, לתחזק היטב את הקשר עם הבן. שיקבל את התחושה שהוא מעניין אותך, שהוא חשוב לך, שאינך מתקשר אתו רק כדי לצאת ידי חובה. הדרך היחידה לעשות זאת הוא להיות בקשר רציף, כל הזמן. הסברה וגם הניסיון מוכיחים כי ילד שחש כי מעניין את אביו ממנו ומגורלו וכי הוא מעורה היטב בחייו ולא רק בשעת ביקורת – יגמול לו מצדו ולא יעשה דברים מבלי להתייעץ, לשאול, לבקש, לקבל הסכמה לדברים.

4. לאחר שכל זה נאמר, חשוב מאוד גם לקחת בחשבון כי זו דרכו של עולם. הילד גדל והבגרות עושה את שלו. הילד הולך ומתקדם להיות איש בפני עצמו, ההולך בדרכו ומחליט את ההחלטות בחייו. זה השלב בו הוא מגלה 'מרדנות' טבעית ובריאה בצאתו אל חייו שלו. לא צריך לאבד עשתונות כשזה קורה, זהו חלק מתהליך ההתבגרות של האדם בחייו.

5. למעשה, לפי כל דברינו אלה, העצה שלי היא לקחת את הילד לפגישה 'דוגרית' ולדבר אתו בגובה העיניים ובלי יומרות מיותרות, לומר לו את האמת הפשוטה כי לא נוח לך עם החליפה הזו למשל וכי אתה מתבייש ולא נעים לך מהאנשים בבית הכנסת וכדומה. עצם הדיבור הישיר והבלתי מתיימר להציג את תביעת האבא כדרישת התורה – אלא הוא מדבר ומצהיר מפורשות על הדבר שבאמת מפריע לו, כמו כן לא לפחד להביע את המניע האישי שלך, אזי כמעט ולא ייתכן שהילד יתנגד לזה.

6. בסופו של דבר וגם בתחילתו, חובה לזכור שהכלי הטוב והמועיל ביותר שיש לו להורה בחינוך ילדיו הוא התפילה.לצד כל ההשתדלויות וההשקעות, פשוט לשפוך שיח לפני בורא העולם שילכו בניו בדרכי ישרים בתוך העולם רווי האתגרים בו הם וגם אנחנו חיים. באהבה ובידידות, אברהם מנחם."