צעצוע במחלוקת / שמואל מרקוביץ

ירצו או לא, מי שהזיק יותק מכל לקואליציה ולחוסר ההסברה המשווע שלה בכל הנוגע ל'רפורמה' הוא נשיא המדינה.

בזמן שהעם לא מכיר ולא מבין את פרטי הרפורמה, לא מכיר את ההשוואה למדינות שונות בעולם ולשיטות דמוקרטיות ומשטריות שונות, בזמן בו רוב האזרחים ספק אם שמעו את צמד המילים 'הרשות המחוננת', מי שמנצח, הוא הראשון להבעת המסרים הקלים והקצרים, ולחזרה עליהם בשלל אמצעים ומעל לכל, בהפגנות ובאמצעי התקשורת.

טרם החלה הרפורמה לצאת לדרך, עמדו מארגני המחאות למיניהם מוכנים לקרב. טעונים בטענות, בכסף ובגיבוי תקשורתי.

עת הודיע לוין על מטרתו, נועזים וחדים יצאו הם לקרב. נחושים מאי פעם.

את כל הרעים יש להם, את החרדים, החרד"לים, הכהניסטים וככפה ליד, את הדמות הרגילה, נתניהו.

וכולם ביחד, בממשלה הומוגנית, לכאורה.

ואז הגיע לוין עם הבשורה והם חיככו ידיהם בהנאה, המחאה הזאת תצלח, יותר מאי פעם. כמו מתנה נפסל לו דרעי ושוב כמו תמיד, גולת הכותרת, בנימין נתניהו.

והיא הצליחה. הצליחה ברחוב, הצליחה במגזר העסקי (ההייטק ושאר השביתות), הצליחה בתקשורת ואפילו הגיע למילואים.

ומן הצד השני, ממשלה עסוקה ומעורפלת. שרים השועטים למשרדם, ח"כים חדשים שאינם מכירים את צדדי הוויכוח (עכ"פ חלקם), ח"כים חרדים, שמעולם לא היו בצד של ההסברה, כי כלי תקשורת שאינם דתיים לא עניינו אותם  ובכלל אווירת הניצחון ריחפה עוד באוויר, פחות זאת של הסברה.

אבל לדעתי, כמה שזה ישמע מפתיע, אחד מהאנשים שהזיק יותר מכל לממשלה ולחוסר ההסברה שלה בכל הקשור לרפורמה, הוא יצחק בוז'י הרצוג, נשיא המדינה.

באמת בלב תמים, באמת מתוך כאב לקרע בעם ישראל ולמדינתו, החליט בכל כוחו להשקיע בפשרה או ב'מתווה', כפי שהוא קרא לו.

ידע או לא (לדעתי לא), בעצם הצעת הפשרה ליבה הנשיא את הלהבות בעשרות מונים. דליים! דליים של דלק שפך הוא למדורה.

רפורמה שהייתה אמורה לעבור כביכול, פחות או יותר, כמו קודמתה (קרי, מהפכת ברק עשרים שנה קודם לכן), עוררה רעש וזעם ציבורי שלא היה כמותו, כי מהר לפני שהיא יצאה לדרך הנשיא הכריז והתחנן לא להעביר את החוקים בקריאה ראשונה כלל.

אם לא די בכך הנשיא הכריז מספר פעמיים כי "הרפורמה כפי שהיא מוצעת כעת, מסוכנת ויש להעבירה מן העולם" וכי על הצדדים להגיע במהירות לשיח בפשרה על הנושא.

וכך התרגלו כולם, מבלי משים, ל"שני הצדדים", אלה שבעד ואלה שנגד.

דומה המצב כמו שני תלמידים בכיתה הרבים זה עם, ועל מנת להרגיעם קורא להם המורה להגיע להסכמות על צעצוע יקר, אותו הביא אחד מהם מביתו וכי עליהם לחלוק ביניהם את הצעצוע היקר.

'מדוע שאחלוק חפץ אותו הבאתי מביתי ושייך לי כחוק וכצדק?' שואל התלמיד שנהפך לרגע לאינטליגנט מבוגר.

'לא אסכים לפשרה וחלוקה, על עוד לא תניח את הצעצוע בצד ותפסק לשחק איתו' כועס השני.

'אבל למה שאפסיק? הוא שלי!' בוכה הילד.

והנשיא ממשיך לעמול על פשרות והסכמות בזמן בו הילד בוכה לבד, פשוט כי הפעם הוא שכח להגיד ולהסביר לכולם, הצעצוע הינו שלי כהוגן. לגמרי.

"איפה הייתם כשלפיד חתם על הסכם הגז עם לבנון ולא הסכים להביאו לוועדת חוץ ובטחון?" כעס לוין על התקשורת, אבל לא הנשיא שלא הציע פשרה. כי הוא לא נשמע אשם.

איש לא יבקר את המוסד הנשיאותי הממלכתי, אפילו שזו פעם ראשונה שבה נשיא מציע פשרה לממשלה נבחרת.

הנשיא הרצוג דחק את לוין ורוטמן (ובכלל את כל ממשלת ישראל) לפינה, בעצם נאומו והצעות הפשרות שהביא.

כך עזר ויצמן לא הציע פשרה בהסכם וואי-חברון, לא משה קצב בנסיגת ברק ממלחמת לבנון, לא בתקופת גירוש גוש קטיף (אפשר להשוות ללא הרף, אך אין דומה גירוש לרפורמה), לא רובי ריבלין בחוק בגיוס, לא הרצוג עצמו בהסכם הגז ובכלל שום נשיא בשום רפורמה.

אולי הוא מנסה יפה, אך להועיל, הוא לא הועיל.

לתגובות [email protected]

פורסם לראשונה בעיתון 'שחרית'