יוקר המחיה הוא בעיה כואבת לכלל הציבור הישראלי. רמת המחירים בישראל גבוהה ביחס למדינות מפותחות אחרות, דבר השוחק את כוח הקניה של הישראלים ופוגע ברמת החיים. יוקר המחיה הישראלי בולט בתחומים רבים, בעיקר במוצרי תוצרת חקלאית, ולפי ארגון ה-OECD הישראלים משלמים 14% יותר על מוצרי תוצרת חקלאית.
במדינת ישראל ישנם קרטלים רבים. בולטים במיוחד קרטלים במוצרי יסוד כמו חלב וביצים. למועצות החלב והלול יש יכולת מכוח החוק להגביל את היקף הייצור של מוצרי החלב והביצים, וזאת על מנת לצמצם את כמות התוצרת החקלאית בשוק המקומי וכך להעלות את מחירה. בנוסף, הגבלה זו גורמת לביצים שיכולות להיות באיכות גבוהה להיזרק לפח, במקום לאפשר מכירה שלהן והורדה של המחיר. במקביל, המדינה יוצרת חסמי ייבוא משמעותיים באמצעות מכסים. ייבוא של מוצרי חלב, ביצים, דבש, פירות וירקות מחויב לרוב במכסים גבוהים ברמה שלעתים רבות אינה מאפשרת ייבוא. בכך מדינת ישראל, בשילוב של צמצום כמות הייצור החקלאי המקומי לצד מניעת תחרות בייבוא, מגבירה את יוקר המחיה.
כותב השורות, ניסן אברהם, כלכלן בפורום קהלת לכלכלה
יתרה מכך, מועצת הצמחים יוצרת חסמי ייבוא רבים מחשש ממזיקים, באמצעות החוק להגנת הצומח. חשש זה קיים בכל העולם, אולם ההקפדה היתרה על אי־חדירת מזיקים הפכה את הייבוא לישראל לעסק לא משתלם. הרי גם במדינות אחרות יש חשש מפני ייבוא מזיקים ולכן הן נוקטות באמצעי הגנה שונים – מפסיקות ייבוא ממדינה שיש בה התפרצות של מחלה, או מייבאות רק מאזורים אחרים במדינה. אך כמעט ואין מדינה מפותחת שאוסרת ייבוא פירות כפי שישראל עושה. יבואנים סובלים מבירוקרטיה בלתי אפשרית הדורשת מהם לבצע הליכים מול משרדי הממשלה במשך שנים רבות, ובכך מנגנון זה מוציא שחקנים מהשוק ופוגע בתחרות. משרד מבקר המדינה ביקר את חסמי הייבוא הרבים שמטילה מועצת הצמחים, שמביאים למחירים יקרים בישראל בהשוואה לעולם.
התוצאה של מדיניות ייחודית כזו בישראל היא ששוק התוצרת החקלאית מתנהל במובנים רבים כמשק סגור למסחר בינלאומי – בניגוד למדינות מפותחות אחרות. ישראלים חייבים לקנות מוצרי חלב, ביצים, דבש, פירות וירקות מתוצרת מקומית במחיר גבוה ואיכות שהיא לפעמים ירודה לעומת הנהוג בעולם, במקום להנות ממוצרים איכותיים זולים מיובאים. חסמי הייבוא משרתים קבוצות לחץ במשק וזוכות בדרך זו להגנות מפני התחרות הגלובלית, בניגוד לענפים אחרים במשק.
את עלויות חוסר היעילות, מגוון המוצרים הנמוך, האיכות הירודה והמחיר הגבוה משלמים כלל הצרכנים, ובמיוחד השכבות החלשות כמו האוכלוסייה החרדית, ששיעור ההוצאה שלהן למזון גבוה יותר. לדוגמה, משק בית חרדי ממוצע הוציא בשנת 2022 כ-11 אלף שקל על פירות וירקות, מוצרי חלב, דבש וביצים – מעט יותר מאשר משק בית יהודי לא־חרדי.
