נסיעת הפחד שעברתי / משה לוי בטור הומור נוסף

זו הייתה נסיעה תמימה באוטובוס.

נסיעה הכי שגרתית שיש.

אנוכי התיישבתי במיקום הנוח ביותר מבחינתי, בשורה הראשונה.

הכל היה קלאסי.

ילדים ברברו את שעיניהם חוזות בקולי קולות למורת רוחם של הנוסעים, תינוקות יבבו את נפשם לדעת.

בקיצור, הבנתם? נסיעה קלאסית.

ואז שמעתי את קולו של היושב מאחוריי, שאת פניו לא הספקתי לראות כשעלה.

“די אין לי כוח, אני נגמר!”

אוקיי. מסכן. לא נעים לשמוע מישהו מתבכיין, בפרט כשזה לעצמו.

הנסיעה המשיכה כסדרה.

חטיפים חולקו לילדים המברברים, כך שקול כרסומם הצטרף לקול ברבוריהם וריח החטיפים שלט בסביבה, עוד כמה הקיאו לתוך שקיות מאולתרות שהוריהם שלפו ואף הם לא פסחו על הבכי שהשתלב נפלא בצווחות התינוקות.

בקיצור, כסדרה!

אך אז שוב.

“אני לא יכול! אין לי חיים!”

אויש. המצב מחמיר ומכמיר. התחלתי לפחד אולי הוא יעשה לעצמו משהו… הסתפקתי אם להסתובב לעודדו, אבל החלטתי ש’לא נעים’.

הנהג צרח משהו על הילדים המשתוללים, מישהו הוריד שפכטל על ההורה המבויש, עוד שתיים שלוש הקאות. ו…

“אני מת! אני מת! די!!!!”

זהו. אני לא יכולתי לשמוע כבר את הזוועה הזו. הוא זקוק לעזרה בדחיפות.

עוד לא הספקתי להסתובב.

“שומע משה? שונא את המשחק הזה! מתתי עכשיו, שנייה לפני רמה 17!”