הנאום והנהמה: נתניהו דיבר לאוזניהם של מי שלא היו שם / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
כל הפרעה לטובה:
כשהעיסוק התקשורתי היה בעיקר נגד הנאום, היה לנתניהו את כל הפנאי להתרכז בתוכן ולעשות את זה הכי טוב

רגעים כאלה הם רגעים של חסד עבורו, שעה קלה של נחת רוח, שעה קצרה בה אפשר לשכוח מהצרות מבית ולרחף מכנפי כנף ציון לכנפי התשואות ומחיאות הכפיים באולם הקונגרס.

הרגעים בהם נתניהו עומד מול קהל רפובליקני ידידותי, עדיפים עבורו יותר מכמה וכמה ראיונות ידידותיים בערוץ 14. הרגעים בהם הוא עומד ונושא נאום באנגלית משובחת מעל במה אמריקנית ולאוזני קהל אמריקני, זה המקום בו נתניהו מרגיש בבית יותר מאשר בבנין הכנסת או סביב שולחן הממשלה.

עצם העובדה שראש הממשלה נואם בפני חברי הקונגרס האמריקניים, אינה מובנת מאליה. זה קורה אך ורק כשהבית הלבן מפנה לו כתף קרה ואז הוא עושה שימוש בקונגרס כדי לאתגר את מקבלי ההחלטות בוושינגטון. זה קרה בפעם הקודמת בימי שלטונו של אובמה ובצעד שהיה בהחלט מתריס נגד הממשל ההוא, וזה חוזר שוב בידי ממשיכי דרכו של אובמה או ליתר דיוק בשלטון אותו מנהל אובמה מאחורי הקלעים.

אבל הפעם, יותר מתמיד, התזמון בו נישא הנאום בפני נבחרי הציבור של ארה"ב, הוא ממש לא מובן מאליו וממש לא קל. ובכל זאת, מצליח נתניהו לרכז אליו את כל תשומת הלב ואת כל אור הזרקורים, כאילו העולם כולו יושב משועמם ורק מחכה להצגה אותה יספק ראש ממשלת ישראל.

המצב בישראל לא אמור להיות בנוי לכך שתשומת הלב תהיה נתונה לביקור דיפלומטי מעבר לים. האזרח מן השורה יעדיף שראש הממשלה שלו יהיה עסוק בניהול המלחמה, בהשבת חטופים ובהחזרת מאות אלפי תושבים לבתיהם ביישובי הצפון והדרום. ביקור דיפלומטי עשוי להיות הכרחי אבל הוא בוודאי לא אמור להיות נושא מרכזי לעיסוק תקשורתי באיש ובאיכות תנועות הידיים שלו מול קהל אמריקני.

בארצות הברית בכלל, המצב מורכב כפי שלא היה כבר שנים רבות. מערכת הבחירות שם שרק החלה לצאת לדרך, כבר נתקלת בדרמות עם נשיא מכהן שפורש ברגע שאחרי האחרון, עם נשיא לשעבר שמנסה את מזלו בשנית אבל חוטף ניסיון התנקשות דרמטי והיסטרי, אמריקה שקועה בבעיותיה ולא ממש אמורה להתעסק עם איזה ראש ממשלה מהמזרח התיכון שרוצה לשאת נאום בקונגרס כדי לאתגר את הנשיא המכהן לשעבר ואת הנשיא לשעבר המתיימר לכהן.

ובכל זאת ולמרות הכל, נאומו של נתניהו תפס את רוב סדר היום בתקשורת האמריקנית, לא זו בלבד שהוא שודר בשידור חי ברוב הרשתות המרכזיות אלא שגם הרבה קודם הוא תפס את רוב סדר היום, הדיונים והפרשנויות. גם התקשורת הישראלית כמובן עסקה בכך בהרחבה הראויה, הנושא נדון ולובן מכל צדדיו וכאילו היה הנושא היחיד העומד על סדר יומה של המדינה.

ההסבר לכך נעוץ במכנה המשותף העובר בין הסיקור התקשורתי בארה"ב לסיקור התקשורתי כאן בישראל, והוא שבשני המקומות, אם נקשיב טוב לדיונים ולפרשנויות באולפנים נצליח להבחין שהדיון הוא לא על תוכן הנאום אלא על עצם קיומו. רוב נפח זמן האוויר שהוקדש לנושא בשתי היבשות היה בעיקר סביב הדיון האם הנאום הזה מוצדק והאם הוא ראוי, האם נכון שנתניהו ישא אותו ומה יהיו המשמעויות שלו על הפוליטיקה הישראלית וזו האמריקנית.

ואם נדייק זאת יותר, רוב הדיונים סיפקו הסברים מלומדים מדוע נתניהו עושה נזק בעצם זה שהוא נוסע ובעצם זה שהוא נושא נאום. איש לא ציפה שנתניהו ינצל את הבמה כדי לעשות את ההסברה הישראלית הטובה ביותר וההכרחית ביותר הדרושה, איש לא מחא לו כף באולפנים על תוכן הנאום, הדיון היה בעיקר בהשלכות הפוליטיות של נאום כזה.

וזו אם כן הסיבה היחידה לכך שהנושא הפך להיות המרכזי בסדר היום. אילו היה מדובר רק בביקור דיפלומטי רגיל של אמצע מלחמה עם נאום הסברה כלשהו על מצב החטופים, הנפח התקשורתי היה מתקצץ בשני שליש לפחות. אבל כשהנושא הוא פוליטי, הוא הופך למרכז סדר היום.

התקשורת האמריקנית שיחקה את אותו משחק שמשחק השמאל הישראלי והשיגה עבור נתניהו את אותה תוצאה שמשיגה עבורו מחאת קפלן. היא עסקה בהרחבה בהפגנות הענק הצפויות נגד נתניהו, בכמויות השוטרים הגדולות שהוזעקו ממחוזות אחרים כדי לאבטח את סביבת הקונגרס, באזהרות של דובר הקונגרס לפיהן יהיו מעצרים למי שיעז להפריע ומעל לכל בתוכניותיה של קמלה האריס, האם היא תחרים את הנאום ומי ממפלגתה יעשה כמותה וייעדר מהאולם.

וכרגיל, בדיוק כמו בישראל, העיסוק המופרז בנגטיביות של נתניהו, פועל כבומרנג לטובתו. כמו שכל מחאה בקפלן מחזירה עוד כמה קולות לליכוד, כך כל פעולת מחאה בארה"ב הוסיפה עוד ליטרת שמן למדורת הסיקור התקשורתי הענק. וכך הגיע נתניהו על שטיח מרופד תרתי משמע ישירות אל הפודיום, כשעיני העולם כולו נשואות לאירוע, אותו פרסמו ויח"צנו אויביו באפקטיביות רבה יותר מאיך שעשו זאת תומכיו.

כך הגיע נתניהו לאולם הקונגרס ונשא משם נאום נלהב שסחף מחיאות כפיים מצד כל יושבי האולם, למרות שהתוכן שלו היה מיועד בעיקר לאוזני אלה שלא נכחו שם. הוא דיבר לאוזני הדמוקרטים המחרימים ושכנע אותם שהמלחמה היא לא אינטרס ישראלי אלא אמריקני, שגורלה של מדינת ישראל הוא בעצם גורלם ושהסיפור כולו הוא מעל ומעבר לפוליטיקה.

הוא עמד שם על הדוכן וכיוון הרבה מאוד לאוזן הישראלית, בכל פעם שיושבי האולם נעמדו ומחאו כף בהתלהבות, נתניהו קיבל עוד קצת תמיכה בימין הישראלי. הנאום הזה אולי לא הוסיף קולות לליכוד אבל הוא היטיב להדק ולחזק את חומות התמיכה הקיימות וסיכל כל סיכוי לכך שמישהו יחשוב שוב לפזול החוצה.

אירועים מסוג זה, שווים לנתניהו עשרת מונים מכל מהלך פנים ישראלי אחר ומכל ראיון ידידותי ככל שיהיה לתקשורת הישראלית. ביקור דרמטי אחד כזה בארה"ב שגורר אחריו כל כך הרבה מלל ושעות שידור, שנעשים דווקא לרעתו כביכול ונגדו, דווקא אלה הם הפועלים עבורו את האפקט הפוליטי הטוב ביותר.

נתניהו עמד השבוע על במת הקונגרס ונשא את הנאום הטוב ביותר שיכול היה ראש ממשלה ישראלי לשאת, בשפה מצוחצחת ובמסרים ברורים, קליטים וחדים הוא היטיב להסביר את עמדותיה של ישראל הנתונה בצרה ובשביה, היה לו את כל הפנאי לעשות את תפקידו כראש ממשלה. ואת כל השאר – עשו מתנגדיו, מתנגדיו מישראל ומתנגדיו מארה"ב.

הם אלה שהפכו את הנאום הזה לקמפיין הבחירות הטוב ביותר שנתניהו יכול היה לאחל לעצמו, הם אלה שסייעו לאירוע הזה להפוך לסיפור בקנה מידה עולמי, כזה שהימין יאהב לאהוב והשמאל יאהב לשנוא. זה הפטנט של נתניהו מאז ומעולם וזה פעל כבמטה קסם גם הפעם, למרות הכל ואחרי הכל.

2.
עם הדרג באה האחריות:
אם נתניהו רוצה להעניש את בן גביר, הוא צריך דווקא להכניס אותו לקבינט

שיא חדש במשבר הפנים קואליציוני, הושג השבוע פעם נוספת על ידי אותו אחד ששבר את השיא של עצמו. איתמר בן גביר הצליח להוציא מפיו כמה משפטים בודדים, שגרמו לשר הביטחון לפרסם הודעה חריפה בשפה יוצאת דופן ולנתניהו לפרסם הבהרה מדינית באמצע ביקורו בארה"ב.

בן גביר נשא דברים בבוקר יום רביעי בכינוס שדולה פרטית בכנסת, שם סיפק כמה כותרות וחשף כי נתניהו בוחן אפשרות להקים פורום מצומצם לניהול המלחמה במקום הקבינט הקטן, כשההרכב החדש יכלול גם את בן גביר וסמוטריץ'. כשנשאל על נושא הר הבית ועל כך שהוא עלה לשם לפני שבוע בניגוד להלכה ותוך התגרות מיותרת באומות, השיב בן גביר במשפט שהצית אש תקשורתית.

"אני הדרג המדיני, והדרג המדיני מתיר תפילת יהודים בהר הבית", אמר השר, כשהוא רומז בעצם שיש שינוי בסטטוס קוו ובעמדתה הרשמית של מדינת ישראל. המשפט גרר כצפוי כותרות ענק בכל כלי תקשורת אפשרי, מה שגרם ללשכת ראה"מ להוציא הבהרה בה נאמר כי אין שינוי בעמדותיה של ישראל בנושא זה.

גלנט מיהר לכנות את בן גביר 'פירומן' ואמר כי אסור לצרף אותו לשום קבינט או מוקד קבלת החלטות. בכירים נוספים בליכוד מיהרו גם הם להכחיש את דברי בן גביר ואמרו כי לא יסכימו שבן גביר יהיה שותף להחלטות המלחמה.

באופן פרדוקסלי, אפשר לומר שאם נתניהו רוצה באמת להעניש את בן גביר ולהעמיד אותו על מקומו, הוא צריך דווקא כן להכניס אותו לקבינט ולתת בידיו כמה שיותר סמכויות. לתת לו לעמוד לבד מול בכירי הצבא והמודיעין ולקבל החלטות הרות גורל על גורל המלחמה.

כשזה יקרה, בן גביר יקבל לראשונה ביטוי מוחשי למטבע הלשון של שרון – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כשהוא יצטרך באמת לקבל החלטות וכשהוא יבין באמת איזו משמעות יש לכל אמירה ולכל החלטה, זו תהיה הפעם הראשונה שהוא יחוש עונש על מה שעשה עד היום.

כוחו של בן גביר היה מאז ומעולם רק בפיו, הוא יודע לדבר, לצעוק, להתלהם ולהסביר יפה מאוד למה כל החלטה שהממשלה מקבלת היא לא טובה. כשהוא קיבל לידיו סוף סוף את המשרד לביטחון לאומי והבין פתאום שלקבל החלטות זה דבר קצת יותר מורכב וקשה מאשר לפטפט על כך בתקשורת, הוא למד בדרך הקשה שהוא לא יכול לעשות את מה שהוא מדבר ולכן הוא עבר מיד לעשות את מה שהוא יודע בכל זאת לעשות הכי טוב: להמשיך להעביר ביקורת, אבל הפעם על ניהול המלחמה והחלטותיו של נתניהו וכמובן להאשים את כל מי שאפשר להאשים בכך שידיו כבולות כביכול, מהדרג המדיני ועד מערכת המשפט והתקשורת.

לכן ברגע שנתניהו יתן לו גם את הסמכויות האלה ויגיד לו: בבקשה, קח תעשה את כל מה שאתה מדבר, מחולל התירוצים בפתח לשכתו של בן גביר ייאלץ לעבוד שעות נוספות ולהמציא המצאות מחוץ לקופסה. פתאום הוא יצטרך לתת הסברים למה הוא לא עושה את כל מה שהוא צעק והתלהם עד היום, ואת מי הוא יאשים הפעם? איך הוא אמר ביום רביעי – הדרג המדיני זה אני. אז עם הדרג באה גם האחריות.

הנשק היחיד שיש בידיו של בן גביר זה נשק המילים, נשק ההתלהמות. ברגע שיקחו לו את זה – הוא אבוד. ברגע שיתנו לו קצת סמכויות ואחריות, הוא יאבד את הלשון תרתי משמע. ואם זה לא היה מסוכן מידי והימור חזק מידי, היה שווה לנתניהו לעשות זאת רק כדי להעמיד את האיש על מקומו אחת ולתמיד.

3.
רגע לפני פגרה:
האופוזיציה מנצלת את האסון הלאומי לצורך פוליטי דמגוגי

בשבוע הבא, צפוי להסתיים באופן רשמי כנס הקיץ ומושב הכנסת, חברי הכנסת ייצאו לפגרה ארוכה במיוחד וישובו לעבודה סדירה רק בחודש חשוון תשפ"ה, הרבה אחרי שיסתיים בין הזמנים של חודש תשרי.

עצם המילה פגרה והעובדה שהיא מתארכת זמן רב כל כך, גומרת לריאקציה טבעית אצל הרבה אנשים. התחושה היא כי איך יתכן שדווקא נבחרי הציבור המקבלים משכורת נדיבה מקופת המדינה, לא עובדים כביכול במשך זמן רב כל כך.

והפעם, הביקורת נשמעת חריפה יותר מצד האופוזיציה, שם ניסו להגיש הצעת חוק לביטול הפגרה ושם צועקים שוב ושוב על המחדל בו מדינת ישראל נתונה במלחמה אבל חברי הכנסת יוצאים לפגרה.

למעשה, מדובר בטענה מעט דמגוגית. משמעות הפגרה היא שבזמן הזה לא מקודמת חקיקה משום שהמליאה לא מתכנסת, ומשכך גם פעילות הוועדות מצטמצמת, אך לא מושבתת לחלוטין. בכל נושא דחוף אפשר לעשות כינוס פגרה ואלו מעשים שנעשים כמעט בכל פגרה ופגרה.

יתרה מכך. בכל הקשור למלחמה או לטיפול במשפחות החטופים, העזרה המועטה שחברי הכנסת יכולים לתת היא בהפעלת קשרים פרלמנטריים, בקשר קרוב עם משפחות וסיוע להן במה שאפשר ועוד מהלכים מהסוג הזה. את הדברים האלה ניתן לעשות ואף ביעילות רבה יותר דווקא בימי פגרה, אין לכך שום קשר לעובדה שהמליאה לא מתכנסת והחקיקה השגרתית לא מקודמת.

אפשר בהחלט לכעוס ולקטר על כך שחברי הכנסת נהנים מתנאי עבודה קלים יחסית, הם נדרשים להישאר לפעמים להצבעות ליליות ארוכות או להשקיע זמן רב בחקיקה ודיונים ארוכים, אך באופן כללי העבודה שלהם יחסית רגועה, בוודאי ביחס לרמת השכר.

אפשר להרגיש מנוצלים מכך שהאנשים הפשוטים כביכול עובדים קשה יותר בתנאים קשים יותר ומרוויחים פחות, זה בסדר שאנשים מקטרים על נבחרי ציבור וככה זה בדמוקרטיה, אבל לכרוך את כל זה במלחמה ובחטופים זו כבר דמגוגיה, אם יש לחברי כנסת מה לעשות בנושאים הללו, הם עושים זאת גם בפגרה.

על אחת וכמה וכמה כשהביקורת הזאת מגיעה מצד חברי כנסת מהאופוזיציה, אלה שבעצמם נהנים מתנאים מפליגים אבל חוץ מלצעוק לא שמענו שהם הציעו לוותר על הפגרה שלהם ולעבוד כרגיל. מענין לראות כמה מהמקטרים והצועקים יגיעו ללשכתם בימי הפגרה וימשיכו לעזור משם בכל רגע ורגע בריכוז מלא ובנפש חפצה למשפחות האומללות. הם בקושי עושים זאת בימי פעילות הכנסת, אז למה שיעשו זאת בפגרה. אבל למילים אין מחיר וצעקות לא עולות כסף, וכך קיבלנו רכיבה דמגוגית על אסונן של משפחות חפות מפשע, לצורך ניגוח פוליטי ריק מתוכן בתוך בניין הכנסת.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]