עכשיו כשעסקת החטופים יצאה לדרך, אולי הגיע הזמן לדבר על העוול הכי גדול שנעשה בתקשורת הישראלית בשנה האחרונה: סתימת הפיות לפורום "תקווה", ומשפחות החטופים שלא רצו לדבר באותה הצורה ששאר המשפחות בחרו. (גילוי נאות: עבדתי מעט עם צביקה מור, וסיפורו נגע לליבי)
מרגע שרעם התותחים נשמע בשמחת תורה, נשמע פה רק סיפור אחד, מצד אחד. לא היה ייצוג אמיתי עבור צביקה מור והמשפחות שתמכו בו, והסיפור הפך לפוליטי, בקלות ובמהירות.
שלא יהיה ספק: למשפחות החטופים צריכה להיות לגיטימציה להשמיע את כאבם ולדרוש עסקה כוללת מהממשלה בכל עת. את עינב צנגאוקר צריך לשמוע. את אלי אלבג. וכאב כל המשפחות שקוראות לעסקה כוללת. אך הפיכת הסיפור לפוליטי, למשחק שבו יש קבוצות, השפיל את פורום תקווה, שזכותם לזעוק עבור לחץ צבאי קיימת.
הנה רק כמה דוגמאות: רונן צור (יועץ תקשורת), שלהערכתי ראה הזדמנות פוליטית להשמיע קול נגד נתניהו, לקח אחריות על משפחות החטופים בתחילת המלחמה. רונן, קול ידוע כנגד הביביזם, שלא מתנצל על דעותיו, נקט בקו ברור מההתחלה. "לנתניהו אין יכולת לא נפשית, ולא פוליטית, להשיב אותם". אמר בראיון ב-103 FM, וזה עוד אחרי שפרש מתפקידו כראש המטה.
"יש החלטה להמית את החטופים בשבי. ויתור על העסקה, היא בעצם החלטה להמית אותם בשבי", אמר צור בראיון בחדשות 12. האם רונן באמת חושב שיש החלטה כזאת? האם הוא לא ראה את המורכבות בסיטואציה? האם רונן חשב שנתניהו החליט להמית את החטופים בשבי עבור עתידו הפוליטי? הנה תשובה אלטרנטיבית: רונן צור, שידוע בשנאתו לנתניהו, ניצל הזדמנות פוליטית, כדי להתחבא מאחורי משפחות החטופים, ולתקוף את נתניהו. פשוט וקל.
מה באמת מניע את אותם אנשים שהזדהו עם משפחות החטופים מתחילת המלחמה?
הנה עוד דוגמא: אהוד ברק, שנאם בהפגנות משפחות החטופים, נקט באמירות ברורות מתחילת המלחמה, אמר בראיון לתקשורת זרה שישראל צריכה לשלם כל מחיר עבור החטופים (חוץ מחזרה למדינות מהן באנו). ואפילו לשקול לשחרר את כל האסירים בבתי הכלא הישראלים. אותו ברק שקורא למרי אזרחי מאז תחילת המחאה על הרפורמה המשפטית. מה באמת בוער בו? סיום המלחמה והפלת נתניהו או שחרור החטופים? איך אדם שכל הוויתו היא נתניהו נחשב אובייקטיבי ו"נקי" משיקולים זרים, כדי לדבר על עסקה?
הנה הצעה לכל מתנגדי נתניהו שרוצים להביע את דעתם על העסקה: אין לי בעיה עם דעותיכם האישיות על נתניהו. הביעו אותם בכל עת, ותקראו להפלתו בכל הזדמנות. אבל אל תערבבו בין זה לבין דעתכם על עסקת החטופים. זה לא פייר עבור אזרחי ישראל, וגם לא עבור המשפחות, שמקבלים תחושה שהסיבה היחידה שאתם תומכים בעסקה זה רק בגלל כאבם. זה לא נכון, ולא הוגן.
***
הפיכת מאבק משפחות החטופים לפוליטי התבטא לא רק באותן דמויות שהזכרנו קודם, אלא גם בניצול המאבק ורכישת אהדה בקרב הציבור. הציבור הישראלי חזר לשגרה, פחות או יותר, מאז תחילת המלחמה. אך תופעה שחוזרת על עצמה היא הזכרה של החטופים והנופלים בצורה, לדעתי, ריקנית וחסרת משמעות. כשאתם הולכים ברחובות ורואים סימנים צהובים, או שלטים בסגנון: "6:29/ 7. 10. לא נשכח", או "לא נפסיק עד שכולם יחזרו", בעיניי, ואולי גם בעיני הציבור החרדי, אין לזה משמעות. לפרק התהילים שנאמר כל יום אחרי התפילה בכל בית כנסת בעולם יש משמעות רבה. אני מאמין שזה באמת מקרב את חזרתם של החטופים, ומעלה את נשמותיהם מעלה. דברים אלו לא נכתבים מתוך טענה כנגד אותם אנשים שמייצרים את השלטים, אך מתוך תחושת רחמים עמוקה על חוסר היכולת של הציבור הלא מאמין לקירוב חזרתם של החטופים. הליכה עם סמל החטופים או סימן צהוב, זה סימפטום של חוסר יכולת אמיתית להתחבר עם המשפחות הכואבות בעיניי. ועל כך הצער גדול.
***
אנשים טובים יש בכל מקום בארץ הזו. רק כשמרחיקים לכת אל מדינות זרות, אפשר להבין כמה האחווה הישראלית מיוחדת. רוב האנשים שעזרו והזדהו עם משפחות החטופים עשו זאת בלב שלם. אני מאמין לאנשים שליבם פשוט כואב על אותם משפחות שעולמם חרב עליהם ביום אחד, ודרישתם לעסקה- לגיטימית וראויה להישמע.
דווקא בגלל זה, קולותיהם של צביקה מור ועוד, היו חייבים להישמע בכל מקום, כדי שהציבור הישראלי יבין שיש עוד זוויות לסיפור.
כאב השכול תוקף את הישראלים מכל מקום, ולכן הוא פוגע במשפחות דתיות, ימניות, חילוניות, ושמאלניות. סיפורם חייב להישמע בכל עת, ומכל צדדי המפה הפוליטית.
