נִצּוֹלִים // חיים אלטמן

מְתֵי מְעַט
נִצּוֹלִים
נוֹתְרוּ כְּעֵדִים,
מֵאוֹתָם יָמִים
אֲפֵלִים
כְּשֶׁהָיוּ יְלָדִים.

בָּהֶם הַחֹשֶׁךְ
כִּסָּה
שָׁמַיִם וַאֲדָמָה,
כְּשֶׁהַצּוֹרֵר אָז
נִסָּה
לִזְרֹעַ שְׁמָמָה.

בִּתְקוּפָה קָשָׁה
נוֹרָאָה
שֶׁל חֻרְבָּן וּפְרָעוֹת,
כְּשֶׁאִישׁ לֹא
שָׁעָה
לְקוֹל הַזְּוָעוֹת.

שׂוֹרְדֵי שׁוֹאָה
נִצּוֹלִים
וְהָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם,
כִּי רַק יְהוּדִים
מְסֻגָּלִים
כָּךְ לְהִתְרוֹמֵם.