1.
כניעה כן, ויתור לא: הסקרים הוכיחו שאפשר להקים ממשלה אחרת, אם רק יהיו כמה אנשים שיוותרו על האגו
זה יכול להישמע מעט מגוחך להקדיש תשומת לב רבה כל כך לסקרים שלא נערכים בתקופת בחירות. לסקרים כאלה אין בדרך כלל היתכנות אמיתית ורובם לא צפו את המציאות כפי שהתקיימה בסופו של דבר בקלפי, אבל זה בדיוק מה שמעניין בסקרים שפורסמו השבוע: שהם לא מלמדים בהכרח על הרכב הממשלה הבאה אלא על הלכי הרוח בנקודת הזמן הזאת, בצל ההפגנות, המחאות ואי הוודאות לגבי עזה והחטופים.
שני סקרים מעניינים נערכו השבוע ע"י מכון דיירקט פולס ופורסמו בערוץ "24I" הנחשב לערוץ ימני מתון. סקר אחד מעלה כי רוב ניכר של הציבור בישראל – שישים וחמשה אחוזים מהמשיבים – תומכים באופן חד משמעי בכיבוש העיר עזה והשמדת חמאס, חרף המחירים הלא קלים הצפויים רח"ל. 32 אחוזים אינם תומכים והיתר השיבו כי אין להם עמדה בנושא.
למחרת, פורסם סקר נוסף שנערך ע"י אותו מכון עבור אותו ערוץ, וממנו עולה כי לראשונה מגיעה מפלגת יש עתיד לגבול אחוז החסימה. מסתבר שהמפלגה בראשות האיש שצרח במלוא הגרון "אנחנו הרוווב", לא מצליחה לגייס אפילו תמיכת מיעוט.
על פי הסקר הזה, מפלגת הליכוד מקבלת 30 מנדטים ומפלגתו הדמיונית של בנט מקבלת 20 מנדטים. מפלגה תאורטית נוספת שמצליחה להתמקם בסקר היא מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל, שחרט על דגלו מאבק חסר פשרות בכל מי שלא מתגייס לצבא. הנדל שאינו חובש כיפה אך מגדיר את עצמו כדתי לאומי, גורף בסקר 6 מנדטים שהוא עצמו עדיין אינו יודע את זהותם.
כחול לבן של גנץ נדחקת אל מתחת אחוז החסימה ויאיר לפיד מתנדנד על הגבול עם 4 מנדטים. הסקר בדק גם אפשרות של מפלגה מאוחדת של בנט, ליברמן ואיזנקוט ומפלגה נוספת של יוסי כהן. במקרה כזה המפלגה המשותפת תקבל 33 מנדטים, הליכוד 27 ויוסי כהן 4 מנדטים. מסקנת עורכי הסקר היא כי במצב הנוכחי, לאף גוש אין יכולת להקים ממשלה חוץ מתרחיש בו המפלגה המשותפת של בנט, ליברמן ואיזנקוט באמת מקבלת את המספר הדמיוני הזה ואז מצרפת את רע"מ לקואליציה.
עכשיו ננסה להבין מי הן המפלגות שנסקרו ואשר לכאורה סוחרות ביניהן על כמות גדולה כזו של מנדטים. יש לנו כאן את מפלגת הליכוד שהוכיחה כי היא מקבלת מספרים הגיוניים ביחס לכוחה האמיתי, אבל מולה, שאר המפלגות המתיימרות לטפס למספרים כאלה הן מפלגות שלא באמת קיימות. בנט כבר הוכיח שכוחו גדול בסקרים עד שהוא מתנפץ על סלעי מציאות הקלפי, יועז הנדל עוד לא הכריז על מפלגה וכבר מקבל ששה מנדטים, וכמוהו יוסי כהן שכבר עומד בשורה אחת עם לפיד על גבול אחוז החסימה מלמעלה.
מעל הכל, מופיע כאן החיבור הדמיוני של ליברמן, בנט ואיזנקוט שעל פי הסקר הוא היחיד שיכול להקים ממשלה בסיוע ערביי ישראל. עכשיו נעבור שוב לסקר הקודם ממנו עולה כי 65 אחוז מאזרחי מדינת ישראל תומך בכיבוש עזה באופן מלא ונחוש למרות הכל, כלומר תומך באופן מהותי בעמדה ימנית מובהקת, אג'נדת ימין חזקה שאפילו נתניהו עדיין לא ממהר להוציא אותה לפועל.
המסקנה המתבקשת מהנתונים הללו היא שיש לקחת את כל המנדטים שמקבלים את השם אופוזיציה, כלומר: כל המנדטים התאורטיים של בנט, של ליברמן, של כחול לבן, של איזנקוט, של יוסי כהן, של יש עתיד, של הדמוקרטים וכו', ולהעניק להם שם אחר: המנדטים של רק לא ביבי.
לא מדובר בהכרח באנשי "רל"ב" מובהקים מהסוג שאנחנו רואים בהפגנות קפלן, אלא מנדטים שרוצים שלטון אחר, והם יכולים להיות גם ימניים כפי שמשתקף בסקר על עזה. עורכי הסקרים נותנים להם שמות שונים ומפלגות שונות, מחלקים אותם בין מפלגות קיימות ומפלגות תאורטיות אבל זה נעשה רק למען הסדר הטוב.
אם נתבונן באופן אמיתי יותר, אלה המנדטים שלא רוצים להשתייך לגוש הימין הקיים היום וזה המאפיין היחיד שמגדיר אותם. כל שאר המאפיינים לא רלוונטיים כי מדובר לכאורה במנדטים שהיו ביש עתיד וכחול לבן ז"ל וכעת חונים בדמיונות של בנט וליברמן, וזה כבר אומר הכל. ולכן הם מעבירים את תמיכתם פעם לבנט שלא קיים, פעם ליוסי כהן שעוד לא קיים, פעם להנדל שמנצל את המומנטום ומקדש מאבק בלומדי התורה וכך משיג תמיכה בסקרים, בכל פעם המנדטים הללו נודדים למישהו אחר שהמכנה המשותף לכולם הוא אחד: רק לא גוש הימין הקיים.
גם המספר המופרך של 33 למפלגה משותפת של בנט, ליברמן ואיזנקוט, נחשב למופרך רק מעצם הצגת השאלה אבל אינו מופרך בכלל כשמדברים על המהות. הרי בנט וליברמן לא באמת יצליחו להקים גוף פוליטי שיאחד תחתם תמיכה רחבה כזאת, גם אם הם יסכימו על רוטציה ביניהם, עדיין יש לא מעט טוענים לכתר כמו לפיד, גנץ ואפילו איזנקוט עצמו, כל אחד מהם יטען שהוא זה שמביא את המנדטים והם לא באמת יצליחו להסדיר ביניהם רוטציה או הסכם אחר מניח דעת.
המנדטים שתומכים בהם כעת בסקר, לא באמת תומכים ברעיון של שיתוף פעולה בין האישים הללו, אלא מביעים תמיכה ברעיון שיציב לראשונה אלטרנטיבה לנתניהו. ולכן המספר 33 אינו מופרך בפני עצמו, הוא מבטא את הרצון בקרב עשרות אלפי אנשים המהווים מספר כזה של מנדטים פחות או יותר, אשר רוצים שלטון אחר ומצד שני סביר להניח שלא מעט מהם היו כאלה שתמכו בכיבוש עזה, כלומר – אנשי ימין.
המשמעות המעשית של כל זה היא שביחס למערכות בחירות קודמות, גם לפני המלחמה, המפה הפוליטית במדינת ישראל כמעט לא משתנה. היא עדיין מחולקת לשני גושים שההבדל ביניהם הוא כן נתניהו או לא נתניהו. המשמעות הנוספת היא, שהפוליטיקאים המכהנים בגוש ה'רק לא נתניהו' עדיין לא למדו כלום ולא פיצחו את השיטה איך לקחת את כל המנדטים הללו, הנודדים בין אג'נדה לאג'נדה, הנתונים את קולם בכל פעם לפיקציה אחרת, ולאחד אותם לגוש אחד אמיתי ואפקטיבי. וזה סוד ההצלחה של נתניהו.
הסקרים שפורסמו השבוע מוכיחים שוב באופן מוחשי מאוד באיזה מצב נמצא הגוש המכנה את עצמו אופוזיציה. אין שם עדיין שום היתכנות לחיבור כלשהו, לוויתור כלשהו שיאפשר מוצא מהמבוי הסתום.
בתחילת המלחמה, כשמפגיני קפלן זעקו ברחובות "את כולם, עכשיו, בכל מחיר", התראיין אחד מפעילי המחאה הבולטים ונשאל ע"י המראיין מה דעתו על תרחיש תאורטי, לפיו חמאס מוכן לשחרר את כל החטופים ללא כל תמורה, רק עבור הבטחה שנתניהו נשאר ראש ממשלה בישראל למשל 15 שנה ברציפות ללא בחירות.
הפעיל גמגם ולא השיב תשובה ברורה, הוא לא הסכים להכחיש שכשהוא צועק "בכל מחיר" עבור החטופים, זה לא כולל אפשרות תאורטית כזאת, כלומר – זה מחיר שהוא לא מוכן לשלם. שחרור מחבלים כן, כניעה בקרב כן, אבל נתניהו לא. זה היה הרגע בו הבינו אזרחי מדינת ישראל שמחאת קפלן היא לא בעד חטופים אלא רק נגד הממשלה.
והנה כעת אנחנו רואים שמצד שני, עד כמה שהאנשים הללו רוצים בכל מחיר את הפלת נתניהו, הם לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלצעוק ברחובות ולחולל אנרכיה. הרי במקום להשתולל, יש להם את היכולת לוותר על האגו, לפנות את רוב הנבחרים שלהם מהשורה הראשונה ולבחור מועמד אחד שירכז תחתיו את כולם. התמיכה התאורטית קיימת, צריך רק לאסוף אותה, זה הרי מה שהסקרים מוכיחים. אז למה זה לא קורה?
מפלגות האופוזיציה לא ממהרות להתנער מאנשי המחאה. בנט, ליברמן, לפיד ואפילו גנץ, לא התנערו ולא בידלו את עצמם מהקפלניסטים, כלומר הם עדיין רואים את עצמם כרעיון אחד. אז מה אנחנו צריכים ללמוד מכך? שלאנשים הללו יש כנראה מדרג שהולך כך: מבחינת הקפלניסטים, את נתניהו צריך להפיל במחיר יקר של כניעה בקרב וסיכון ביטחוני למדינת ישראל, אבל מבחינת ראשי המפלגות ההפלה שלו לא שווה את מחיר האגו, היא לא שווה ויתור פוליטי, היא לא שווה ויתור על הובלת מפלגת פיקציה כלשהי שתשרוף קולות ותוביל אותם שוב לשום מקום.
וזה מפליא ומחריד כאחד. הסקרים ראינו השבוע מובילים אותנו בדיוק למסקנה הזאת. וכל עוד שאנחנו לא רואים מישהו בשמאל מתפכח ומסכים לוותר עבור המהפך, זו המסקנה הבלתי נמנעת על האנשים הללו. הם מוכנים לצעוק ולהתפרע ברחובות, אבל הם לא באמת מוכנים לוותר קצת כדי להפיל את נתניהו. אולי, רק אולי, זה בגלל שהם לא באמת רוצים שהוא יילך?.
2.
על סדר (לא) היום: יתכן שישיבת הממשלה על יו"ש מכוונת בכלל ללחימה בעזה
ביום חמישי בערב, אחרי ששורות אלו נכתבות אבל בטרם יגיע העיתון לידיכם, התקיימה ישיבת ממשלה במיוחדת שכינס נתניהו ובה נדון הנושא הבוער של החלת ריבונות בשטחי יו"ש.
בעוד פחות משלושה שבועות מתכנסת עצרת האו"ם כמידי שנה, בכל שנה עולה שם הנושא הפלשתיני אבל השנה צפויות מדינות רבות במערב להכריז על תמיכתן התאורטית במדינה פלשתינית, אירוע קשה עבור מדינת ישראל ועוד בעיצומה של מלחמה. הקמפיין השקרי הפלשתיני נותן את אותותיו ומצליח לסחוף את העולם בסיסמאות שקריות קצרות מול האמת המורכבת יותר של ישראל.
בימין דורשים מנתניהו להכריז על החלת ריבונות לפחות בחלק מהשטחים, סמוטריץ' כבר הכריז על בניה בשטחי E1 והשבוע אף הציג תכנית סדורה יותר להחלת ריבונות ביו"ש, הלחץ על ראה"מ מימין גובר והוא נאלץ לספק תשובות.
מצד שני, יש את העולם. העולם שלא מסביר פנים למדינת ישראל ושואף להכריז על עצמאות פלשתינית, מפעיל לחץ נגדי על ישראל שלא להחיל ריבונות ביו"ש. לישראל אין באמת כלים להתמודד עם זה, אי אפשר ללכת נגד הזרם למרות שהזרם העכור הזה זורם נגדנו.
על פי הדיווחים בשעת כתיבת השורות, מערכת הביטחון העבירה לממשלה חוות דעת לפיה הכרזה על ריבונות תגרום להצתה מיידית של אינתיפאדה קשה בשטחים ובעומק שטח מדינת ישראל. במקביל דווח כי נתניהו החליט – כנראה בלחץ אמריקני – למשוך מסדר היום של ישיבת הממשלה את עצם הדיון על החלת ריבונות ובמקום זאת יעסקו השרים בתרחישים הביטחוניים ובהשלכות של תמיכה באו"ם במדינה פלשתינית.
אין לנו אפשרות לדעת מה באמת קורה בחדרי הדיונים ובשיחות הטרנס אטלנטיות בין ירושלים, וושינגטון ובירות אירופה. בשבועות האחרונים כן יכולנו לראות עקבות לקרב בלימה שמנהלת מגדינת ישראל כאשר כמה מדינות חזרו בהן מהכוונה לתמוך כעת בהכרה בפלשתינים ומן הסתם מדינ ישראל היתה צריכה להבטיח משהו בתמורה.
יתכן בהחלט וסביר להניח, שנושא החלת הריבונות לא עולה סתם כך לסדר היום בדיוק בתקופה הזאת. אנו רואים שוב את אותה מדיניות שכאשר מדינת ישראל עומדת לצאת למהלך קשה בעזה, עולה שוב נושא יו"ש. כל צעד שישראל תעשה בעזה יהיה קשה, או מלחמה או עסקה ולכן היא זקוקה לתמיכת העולם שכבר ממש לא עומד לצידנו.
נושא הריבונות עולה שוב ושוב לסדר היום והוא מעולם לא בוצע. מדינת ישראל לא באמת רוצה ויכולה בקלות כזאת להכריז על צעדים דרמטיים כאלה ביו"ש ואפילו טראמפ שעשה מהלכים מפתיעים נגד כל היגיון עדיין בולם מהלך כזה בעצמו, גם בקדנציה הקודמת וגם היום.
לכן הגיוני להניח שוב כפי שנכתב כאן כבר בעבר, שיתכן ומדינת ישראל תקבל הסכמה עולמית להכבדת הצעדים על עזה למרות הקמפיין הפלשתיני, בתמורה ל"וויתור" על הרצון העז להחיל ריבונות ביו"ש. לא סתם החליט נתניהו למשוך את הנושא מישיבת הממשלה, הוא רוצה שהנושא יהיה מדובר בשיח הציבורי אבל לא באמת לקדם אותו בפועל. הוא צריך את הקלף הזה לצרכי משא ומתן על הנעשה בעזה וההחלטות ביו"ש יתקבלו אך ורק בהתאם להתקדמות המהלכים בלחימה ברצועה.
3.
תגובה חריפה וכוונה נסתרת: מה גרם לנתניהו לבחור בביטוי "פלנגות פשיסטיות"
כשנתניהו מוציא הצהרה מסודרת לתקשורת ומפרסם סרטון שיוצא באופן מסודר מלשכתו, אפשר להניח שהוא בורר היטב את מילותיו ואין לחשוד בו שהוא כשל שם בלשונו בטעות.
ביום רביעי פרסם נתניהו תגובה לאנרכיה שחוללו המפגינים ולהצתות הרבות בירושלים, וכינה את המפגינים "פלנגות פשיסטיות" כשהוא טוען שהם מנסים לרצוח אותו וכמובן מאשים את אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, כלומר מערכת המשפט שאינה נוקטת יד קשה נגד מפירי הסדר.
הדברים עוררו כמובן זעם רב בקרב משפחות חטופים שנעלבו עמוקות מהכינוי "פלנגות פשיסטיות". ולכן בהקשר זה מעניין לשים לב לניסוח אותו בחר נתניהו ואשר עשה בו שימוש בתגובתו החריפה. כשהיסטוריון בן היסטוריון בוחר להשתמש במונח הזה, מענין לנסות ולהבין מדוע.
ובכן, הפלנגות זה כינוי שנתנה לעצמה מפלגה לבנונית נוצרית שפעלה כאופוזיציה נגד השלטון בלבנון וברוב המקרים צידדה דווקא במדינת ישראל. במלחמת לבנון הראשונה תמכה מפלגת הפלנגות בצד הישראלי ובשל כך ירד כוחה הפוליטי. מפלגת הפלנגות, עד כמה שהיתה אלימה וחזקה מצד עצמה נגד השלטון הלבנוני, היתה פעילה באותה עוצמה גם נגד חיזבאללה.
אחרי ה-7 באוקטובר, היו אלה דווקא לוחמי הפלנגות שהזהירו את ממשלת לבנון שלא להיגרר למלחמה עם מדינת ישראל, נציגי המפלגה לוקחים בימים אלה חלק בשיח הלבנוני לפירוק חיזבאללה מנשקו.
הביטוי "פלנגות פשיסטיות" נשמע אמנם חריף מאוד כשהוא מופנה כלפי מפגינים יהודים, אבל בפועל מדובר בהתארגנות צבאית שמנהלת מלחמה פנימית עם חתירה בסופו של דבר לשקט מדיני. אי אפשר לחשוד בנתניהו שהוא הפריח סתם כך ביטוי לאוויר בלי לדעת את משמעותו, ואפשר רק לנסות לנחש מדוע בחר דווקא בביטוי הזה כלפי מפגיני קפלן.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
