58 שנים חלפו מאותו סיפור ייחודי, 58 שנים של עשייה ציבורית וחסד בלתי פוסק. רבים בעם ישראל חשו אתמול כאב מיוחד, צביטה עמוקה בלב. ר' אורי איננו. איש החסד הצנוע שהקים מפעלי חסד אדירים בהיקפם ונאבק בכוחות חזקים לאין שיעור ממנו ויכול להם, נפטר והובא אמש למנוחות.
ר' אורי לופוליאנסקי ז"ל לא נולד במשפחה חרדית, רחוק מזה. ישנם סיפורים מרתקים על דרכו לעולם החרדי, ועל עשייתו הציבורית הענפה. אולם היום בבוקר היום שאחרי, בבוקר בו ר' אורי כבר איננו כאן, ניתן וצריך להאיר במעט את דמותו המיוחדת. דמות של איש ציבור שקשה למצוא בימינו.
וכל העוסקים בצרכי ציבור – באמונה
שמעתי פעם פירוש נחמד שממש מתאים לדמותו של ר' אורי ז"ל, אם רוצים לחפש איש שיעסוק בצרכי ציבור כדאי מאוד לבדוק שהוא "באמונה", כלומר, שבחייו הפרטיים עוד לפני שעלה לגדולה, הוא יודע להתנהל בנקיות ואמונה. כי אל לנו לחשוב שיהפוך כושי עורו ודווקא לאחר עלייתו לגדולה כביכול, לפתע יישמר וייזהר.
אבל ר' אורי היה שונה, הוא לא היה סתם עוד פוליטיקאי מצוי, הוא היה קודם כל תלמיד של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. תלמיד במלוא מובן המילה. קיבל על עצמו את כל הוראותיו, ספג בשתיקה עלבונות וביזיונות מבית ומחוץ, התמודד מול מערכות שלטון מושחתות בגבורה, והכל כדי לעמוד ולקיים את הוראות רבו המובהק.
בשנותיו האחרונות סבל ר' אורי מהמחלה הארורה, אולם דבר לא עצר אותו מלהמשיך וליצור חסד בכל יום. ר' אורי היה טיפוס כזה שבכל בעיה בה נתקל, היה מיד חושב איך ניתן להעניק לה פתרון רחב לכל הזקוקים למענה במסגרת הארגון שהקים "יד שרה".
שלושה חודשים חינם ברכבת ישראל
נחזור 58 שנים בזמן, השנה היא 1968, היום הוא ה' באייר, יום העצמאות של המדינה היהודית הצעירה, אורי לופוליאנסקי הצעיר כבן 17 יחד עם חברו אברהם וינברג, עלו יחד עם המוני יהודים על הרכבת מחיפה לבירה ירושלים שרק שנה קודם לכן אוחדה וחוברה לה יחדיו.
עם כיפה סרוגה לראשו, התרגשות רבה בלבבו, הגיע אורי הצעיר לירושלים כדי להשתתף בחגיגות העצמאות. לאחר סיבוב מרגש בירושלים שכלל כנראה גם ביקור מיוחד בכותל המערבי, הוא שם את פניו חזרה לביתו בקריית שמואל הסמוכה לחיפה.
רבבות גדשו את רציפי הרכבת בירושלים, ההמונים שעלו לעיר לחגוג את אירועי היום סיימו את החגיגות ושמו פניהם איש איש לביתו. קרונות הרכבת היו עמוסים עד להתפקע. אנשים ישבו בכל מקום אפשרי, נדחקו בכל פינה ונערמו בדוחק רב. המבקר שהיה אמור לגבות את תשלום דמי הנסיעה לא הצליח לעבור בין הקרונות וההמונים אפילו לא חשבו על כך לרגע.
יום של חגיגות הוא היום, היה מצעד יפה בבירה, מה פתאום להעסיק את הראש בסוגיית התשלום לרכבת. "כנראה היום נוסעים בחינם", הרהרו בלבם. בכל זאת המדינה כולה חגגה אז.
אבל שניים מנוסעי הרכבת היו חריגים. אורי ואברהם חברו, צעירים בני 17, לא ראו סיבה שלא לשלם על נסיעתם ברכבת. אולם השניים לא הסתפקו בכך, סבורים היו שכיוון שנסעו בפועל ללא תשלום, הם מחויבים גם בקנס כספי על כך.
עם הגעתם לביתם, שיגרו מכתב להנהלת הרכב וצירפו אליו שטר של 10 לירות ישראליות וכתבו: "רואים אנו חובה לשלם בדרך זו את דמי הנסיעה ואת הקנס המוטל על נוסע שאינו קונה כרטיס בקופת התחנה".
בכתבה מאותם הימים בעיתון מעריב, מובאת התייחסותו של המנהל הכללי של הרכבת. לא רק שהוא ויתר להם על הקנס. מר א. צווניק, מנכ"ל הרכבת באותם ימים החליט להעניק לשניים כרטיסי חינם לנסיעה בכל קווי הרכבת למשך שלושה חודשים, "על שהוכיחו אזרחות טובה למופת".
המחנך של השניים באותם ימים הרב צבי קליימן, הציע להנהלת הרכבת למסגר את הכרטיסים בהם זכו השניים ולתלותם לעיני כל "למען יראו ולא ייראו".
תגובתם של אורי הצעיר וחברו הייתה: "לא עשינו שום דבר מיוחד". עם זאת הם הודו כמובן להנהלת הרכבת על הפרס המיוחד שהגיע בעיתוי מעולה – ערב החופש הגדול. כך יכלו השניים לטייל לאורכה ולרחבה של הארץ ללא תשלום.
"לא עשינו שום דבר מיוחד", אולי זה משפט שיכול לסכם את דמותו של ר' אורי. האיש שפעל גדולות ונצורות בכל רחבי הארץ ולטובת כל אזרחי ישראל, לא חשב שהוא עושה משהו מיוחד. הוא המשיך לכל אורך חייו בתמימות וענווה. קיים אורח חיים רגיל לחלוטין ולא התרפק על מנעמי השלטון ועמדות הכוח בהם החזיק.
הבו לנו עוד אישי ציבור כמו ר' אורי ז"ל.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
וואוווו סיפור יפה וניכר לפי הסיפור שהוא הי אז עם כיפה סרוגה ןד’’ל
בטוח שאתה איש צדיק?
לא מפרגן!!!