הריטלין לא אשם: למה הבן שלך שונא ללמוד איתך גמרא – חלק א'

לימוד דרך קשר – המפתח להצלחה

כל אבא מכיר את המשאלה הזו. ליל שבת או מוצאי שבת, אתה מתיישב ללמוד עם ה'תכשיט' – הבן יקיר. אתה פותח את הגמרא, והלב מלא בציפייה ללימוד משותף ועמוק. אבל אחרי כמה דקות הוא כבר מניח את הראש על היד, מנדנד את הרגל, או זורק תשובה שאין לה קשר להבנת הסוגיא.

קשה לתאר כמה זה עלול להיות מתסכל כשהחברותא עם הילד לא מתקיימת, או נראית אחרת לגמרי מהציפייה הגדולה. במקום רגעים של נחת, אנחנו מקבלים מלחמת התשה.

הילד מפהק, מנחש את התשובות, קם לשירותים כל חמש דקות, ואתה, האבא, מרגיש את התסכול עולה במעלה הגרון. האינסטינקט הראשון הוא לכעוס, למה הוא לא משקיע? למה זה הולך קשה כל כך? מה לא אכפת לו להצליח?

אבא יקר! לפני שאתה מתייאש (או מתפרץ), עצור.

בוא נתעמק רגע בשאלה: איך יוצרים 'טעם בלימוד' בחברותא עם ילד שרק רוצה ללכת לשחק ולהשתובב?

הטעות הנפוצה היא לחשוב שהילד פשוט לא אוהב ללמוד או שהוא סתם עצלן. בעוד האמת המקצועית היא אחרת: ילדים לא לומדים את החומר, הם לומדים דרך הקשר!

ילדים לומדים באופן המיטבי ביותר דווקא בחברת מי שנעים להם. ידוע ומפורסם שבשנים בהן לילד יש קשר טוב עם הרב'ה בכיתה, הוא מצליח בלימוד הרבה יותר מאשר בשנים אחרות שהקשר פחות טוב. הנאה ונעימות בקשר הם הבסיס ליצירת חיבור וטעם בלימוד.

לכן, כאשר אתה מתיישב ללמוד עם הבן שלך, תדאג שיש ביניכם עוד הרבה קודם – קשר של קירבה. שהבן ירגיש שאתה רואה בעין טובה את הצדדים החיוביים שלו, שירגיש שאתה יודע ללמד עליו כף זכות, בבחינת 'על כל פשעים תכסה אהבה'.

האתגר הכפול עם ילדי קש"ב

הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילדים עם הפרעת קשב, איתם לרוב קיימים חיכוכים רבים יותר מול בעלי הסמכות וההורים. הסביבה נוטה להגיב כלפיהם בכעס ובתוקפנות יתר. כתוצאה מכך, נוצרת בלב ההורה חוויה מצטברת של אכזבה ותסכול, המעיבה על הלימוד המשותף. מועקה שבהכרח זולגת אל הילד, במודע או שלא במודע.

הילד קולט הכל בתדרים שקטים, והלימוד הופך לזירת קרב מייאשת ומרחיקה. כי ילדים קמלים כשהם מרגישים שיפוטיות.
השינוי הנדרש הוא להחליף את המטרה מלהספיק את החומר ליצירת חוויה של 'נעים לי עם אבא'. במובן הזה, הלימוד צריך להיות 'כביכול' רק התירוץ להעמקת הקשר. אם יהיה חיוך ונעימות, בהמשך אולי יהיה גם לימוד.

בהקשר זה, חשוב לציין כי לפעמים דווקא בגלל שהפרעת קשב נתפסת כבעיה שכיחה וכמעט שגרתית, לא נותנים לה את המשקל הנכון.

הניסיון מלמד כי ללא הדרכת הורים מעמיקה – לא כזו של 'טיפים ועצות', אלא תהליך לפיתוח יכולת ההכלה ועיבוד הפער מול 'הילד האידיאלי' וקבלת הילד הממשי כפי שהוא, קשה מאוד לצלוח את האתגר ולבנות קשר בריא.

הילד כ"מראה" של האבא

הורים, לרוב באופן לא מודע, חווים את הילד כהרחבה של העצמי שלהם.

אבא למשל, עלול לצפות שהבן יהיה כפי שהיה בעצמו או כפי ששאף להיות, או כמו דמות שהוא מעריך מאד. אנו שואפים שהילד יגדל להיות הגרסה המשופרת שלנו, ת"ח יותר, מתמיד יותר, מוצלח יותר. שהוא יסב לנו א סאך יידישע נחת. יגשים את כל מה שאנחנו ויתרנו עליו.

בציפיה הזו טמונה הסכנה, כי המשמעות היא שהכאב שלנו מול ילד שלא לומד אינו נובע רק מביטול תורה, אלא מכך שכשהבן לא תואם את הציפייה המושלכת עליו ומגלה חוסר עניין או חוסר הבנה בלימוד, הרגע הזה נחווה כעלבון צורב לערך העצמי ההורי. הכעס המתפרץ על הבן אינו באמת על חוסר הריכוז שלו, אלא על הסדק שנפער בפנטזיה שלנו. אנחנו כועסים כי הבן לא מספק לנו את אישור הערך שהיינו זקוקים לו, מה שגורם לנו לאבד את העשתונות.

יתרה מזאת, כשאנחנו יושבים מול הילד שלנו ורואים אותו מתקשה, אנחנו לא פוגשים רק ילד בן 10 עם הפרעת קשב. אנחנו פוגשים, ברובד הלא מודע, את הילד שאנחנו היינו.

כהורים אנו נוטים להעמיס על הילדים את ההיסטוריה הלא מודעת שלנו. לכן ייתכן שבתוך תוכנו, הכישלון של הבן להתרכז מהדהד פצע ישן שלנו, המקומות שבהם הרגשנו לא מוצלחים, לא אהובים או לא מספיק 'טובים' מול ההורים שלנו.

אולי גדלנו בבית שבו ההישגיות הייתה חזות הכול, וכעת, כשהילד שלנו לא מספק את הסחורה, זה מפעיל אצלנו חרדה קיומית ישנה. הילד, בחושיו הדקים, קולט שהוא לא יושב רק מול אבא ומול גמרא, אלא מול "תיק" כבד של ציפיות, אכזבות ופחדים של אבא, שהוא נדרש לשאת על כתפיו הקטנות.

לכן אבא יקר! כשאתה מרגיש את הכעס עולה, שאל את עצמך: על מי אני באמת כועס עכשיו? על הבן שלי שקשה לו, או אולי על הילד שאני הייתי ושלא ויתרו לו? ההכרה הזו מפחיתה את הכעס ומאפשרת לראות את הילד כמות שהוא.

איבוד הסמכות והלופ האינסופי

מתוך המקום הפגוע הזה, אנחנו נסחפים לדינמיקה של מאבק וכוח. אנחנו דורשים ציות ('תקשיב לי עכשיו!'), אבל מאבדים את הסמכות.

סמכות הורית אמיתית נבנית כשהילד מרגיש שיש מולו הורה יציב ועקבי, ש'רואה' אותו במובן העמוק של המילה, ושאפשר לסמוך עליו. אבל כשההורה יוצא מדעתו מול הגמרא, צועק או מעניש בחוסר פרופורציה, הוא משדר לילד מצוקה וחוסר אונים. הילד קולט שההורה מנוהל על ידי החרדות שלו, ולכן הוא לא יכול באמת לכבד את הסמכות, שלא לדבר על 'להתחבר' ללימוד דרכו.

באופן פרדוקסלי, הורים רבים מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב על אותו לופ ועל אותו 'תסריט', נכנסים לריקוד קבוע של מריבה סביב הלימוד. הבן 'מעצבן', האב 'מתפוצץ'. לכאורה כולם סובלים, אבל הדרמה הזו היא הדבר היחיד המוכר להם, דרכה הם הורגלו לשמר איזשהו קשר, גם אם שלילי.

למשל, הילד למד שרק כשהוא 'עושה צרות' בלימוד, הוא מקבל את מלוא תשומת הלב והרגש של אבא. כשבעצם מתחת לפני השטח זו דינמיקה שמשחזרת תבניות עומק הוריות, מוכרות אך לא מודעות.

איך יוצאים מהלופ?

כדי לצאת מהלופ הזה, עלינו בראש ובראשונה להפנים שהילד שלנו לא בא לעולם כדי לתקן את הילדות שלנו, לא כדי לשמש 'כרטיס ביקור' להורות שלנו, ולא כדי לפצות אותנו על מה שלא קיבלנו מהורינו.

לילד יש מוח משלו (שבמקרה של ADHD עובד גם באופן ייחודי לגמרי), נשמה טהורה משלו, ומסלול חיים וייעוד אלוקי משלו, והאהבה שלו ללימוד תצמח רק כשהוא ירגיש שהוא לא שם כדי לספק את האגו ההורי, אלא כדי לגדול בעצמו לפי כוחותיו.

כשאנחנו מצליחים, ולו לרגע, להניח בצד את הציפיות, הפחדים והפנטזיות ההוריות – אנחנו יכולים פתאום 'לראות' את הילד שיושב מולנו באמת. לראות את הקושי האמיתי שלו להתרכז, בלי להיעלב מזה אישית. לראות את הרצון שלו בקרבה אלינו, שמסתתר מאחורי ה'הפרעות' שלו.

כשהאבא מצליח להפריד בין החרדות שלו (מה יהיה איתו בישיבה?) לבין הילד שיושב מולו כעת, נפתח 'מרחב פוטנציאלי' שבו יכול להתרחש לימוד יצירתי עם גישמאק ועריבות התורה.

אם נצליח להשתחרר מנקודת המבט המתייחסת לילד מהזווית של 'מה רצינו שיהיה', או 'למה הוא לא כמו פלוני', או 'איך להפוך אותו להיות כמו כולם' – נוכל להיות שם כ'דמות מגדלת' וכמיכל מווסת את הקושי של הבן ומחבב עליו את סוגית הגמרא הקדושה.

אבל איך עושים את המעבר הזה מתיאוריה למעשה? איך מחזירים את הניצוץ לעיניים של הילד מול הגמרא הפתוחה? על העקרונות והכלים הפרקטיים – במאמרים הבאים.

כותב המאמר: חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי, מקבל בירושלים ובמודיעין עילית. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]