חכמי ישראל העניקו לחג הפסח את השם "זמן חרותנו", חג החירות. ה"חירות" היא שאיפה וערך אוניברסאלי מוכר, אך מה היא בעצם מבטאת?
באחד ממכתביו של הרבי מליובאוויטש העוסקים בחג הפסח, מסביר הרבי כי הגדרת המושג "חירות" היא משתנה ויחסית: אם נספק לצמח מים, אויר ושמש, הרי הוא משוחרר וחופשי מכל דאגה, אף שכמובן יישאר לעמוד כל חייו במקום אחד. מבחינתו הוא הגיע לחירות ולפסגת שאיפותיו. לעומת זאת לו נעניק לבעלי החיים מזון, משקה, אור ואויר ככל שיחפצו, אך נמנע מהם לנוע ממקום למקום, הרי שעבורם ייחשב הדבר כעינוי וכמאסר.
כמובן, גם חופש התנועה אין ביכולתו לסמל את החירות האמיתית, שהרי עבור האדם, גם אם יינתן לו חופש תנועה מוחלט, אך נשלול ממנו את חופש המחשבה וחיי הרוח – אין ספק שרחוק הוא מלהיות בן-חורין. הוא כלוא, מוגבל ומשועבד, ללא חופש להשתמש כרצונו בכוח המחשבה והשכל שחנן אותו הבורא.
הרבי הטעים יותר מכך: גם אדם המסוגל בכוח שכלו ומחשבתו להגיע לתובנות מעמיקות וחשובות, אך הוא 'מבזבז' את כוחו זה ומגביל את השימוש בשכלו רק לצרכים מסוימים – כמו לצורך השגת פרנסה בלבד, נמצא אף הוא במאסר מר. עצם הימצאותם של יכולת ופוטנציאל, שאינם ניתנים לצאת אל הפועל ולמלא את תכליתם – זוהי עבדות ומגבלה קשה ביותר.
אצל יהודי, גם חירות המחשבה המלאה, עדיין איננה החירות המושלמת. לכל יהודי יש "נפש אלוקית", אותה מגדירה תורת החסידות – "חלק א-לוה ממעל ממש", חלק מהא-ל עצמו השוכן בתוך כל יהודי. נפש זו שואפת תמיד לחירות רוחנית אמיתית, ליציאת מצרים-מיצרים – תמידית ואינסופית. נפש זו אינה יכולה להישאר במקום אחד. בכל יום היא חשה בעומק פנימיותה כי ההישגים וההתקדמות של אתמול נחשבת היום ל"מצרים"-מיצרים, למאסר שיש לצאת ממנו. שכן עוד הדרך ארוכה להתחברות מלאה עם מקורה – אור ה' האינסופי.
לא לחינם גדולי המהפכנים ולוחמי-החופש הידועים בעולם היו ממוצא יהודי. משהו בתוככי נשמתם לא הניח להם להישאר במקום אחד, להסכים ולהסכין עם המגבלות והמציאות הקיימת. נשמת היהודי תמיד שואפת ומנסה להגיע למקום אחר לגמרי, לשבור מוסכמות וחסמים, גם אם לא תמיד היהודי עצמו מבין לאן בדיוק חותרת נשמתו.
בתאריך י"א ניסן תרס"ב, לפני 124 שנה, נולד הרבי מליובאוויטש, לוחם החופש הגדול ביותר של העם היהודי בדורות האחרונים.
בעדות אישית נדירה כתב הרבי במכתב-תשובה לנשיא השני יצחק בן-צבי, ביום-הולדתו ה-54: "מיום הלכי ל'חדר' ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרונה – גאולה כזו באופן כזה, שעל-ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזרות והשמדות…"
הרבי ראה כל העת בעיני רוחו, כבר מימי ינקותו, את עם ישראל כבן-חורין מוחלט. לא רק חירות וגאולה מהצרות והגזירות של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", שהרי אם-כך – לשם מה היה צורך מלכתחילה בקושי ובכאב? אלא כל אלו מהוות הכנה לגאולה אחרת לגמרי, חירות אמיתית, גשמית וגם רוחנית. חירות מוחלטת המהווה מימוש מלא של הפונציאל הנשמתי האדיר הטמון בכל אחד בעם ישראל.
הרבי הקדיש כל רגע וכל נשימה בחייו למשימה הענקית, שאליה רתם לא רק את חסידיו, אלא את כל מי שבא עימו במגע – להעניק לכל יהודי את חירות נשמתו וחייו. כל מוסכמות העולם המודרני, האופנות המתחלפות, השאיפה לחומרניות, האלהת הנהנתנות ואפילו ההתפתחות הטכנולוגית, גם הם חלק מהכבלים המונעים מיהודי להיות חופשי באמת לחייו הרוחניים ולקיום המצוות המחברות אותו עם בוראו ומקורו. הרבי נאבק להתיר כבלים אלו על-ידי הפצת האור ובשורת הגאולה והחירות בכל מקום בעולם, ויכול להם.
שלוחיו של הרבי מגיעים עד קצה העולם וקצה היכולת, ומעבר להם, כדי לתת לעוד יהודי את האפשרות והחירות לקיים עוד מצוה. הרבי חולל מהפכה בכל ההסתכלות על קיומו של העם היהודי בעולם בימינו. עם ישראל לא התרחק חלילה מהתורה, והתורה לא התרחקה ממנו. הגלות פשוט המציאה את עצמה מחדש, כשאת המשעבדים והנוגשים מחליפים עתה מגבלות ומעבידים אחרים. באפשרותו וחובתו של כל אחד מאיתנו להשתחרר מכבלים אלו, ולשחרר גם את זולתנו.
המהפכה הזו, אותה חזה הרבי כבר משנולד, הולכת וגדלה ומתעצמת. זוהי מהפכה שאיננה נעשית בהכרזות בומבסטיות ובעצרות-ענק, אלא בעוד מצוה אחת, בעוד עזרה של יהודי אחד לרעהו. יהודי נוסף שיקיים את ליל הסדר כהלכתו, אשה שתדליק גם היא נר שבת וחג, עוד ילד שישאל את ה"מה נשתנה" ויקבל כמענה מאביו את ה"והגדת לבנך" – חינוך המעביר את המורשת הנצחית.
בהגדה נאמר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". תורת החסידות מוסיפה כי יציאת מצרים היא הליך המתבצע לא רק בכל דור אלא בכל יום ויום. כאשר אנו מתגברים על חששותינו וגבולותינו, ועושים עוד מצוה שאתמול לא הצלחנו לעשות, או לעיתים אפילו חששנו לנסות, אנו יוצאים ממצרים.
(הכותב הינו השליח הראשי של חב"ד לתל אביב-יפו)
