תלמידו חביבו של הרמב"ן היה אבנר, עד שיצא לתרבות רעה. איש לא הצליח להבין מדוע עזב התלמיד הכישרוני את כתלי בית המדרש, עד שהשתמד לחלוטין. בכל זאת הוא היה עם ראש טוב, חכם ונעים הליכות – וכך הפך אבנר לבכיר בבית המלוכה.
שנה אחת, ביום כיפור שחל להיות בשבת, קרא אבנר לרמב"ן לבוא להתייצב לפניו. את ההוראה על כך מסר בידי נוגשי המלך, ולרמב"ן לא נותרה ברירה כי אם לעזוב במהלך היום הקדוש את בית הכנסת, וללכת לראות את תלמידו לשעבר.
בעזות מצח, שלף אבנר מול עיני הרמב"ן את חרבו, הרג איתה 'דבר אחר' שהביאו לפניו, הצית אש, צלה את בשר הבהמה הטריפה, ואכלה לתיאבון בעיצומו של היום הקדוש.
בלעג, פנה אל הרמב"ן ושאל אותו: "על כמה איסורי כריתות עברתי כעת?".
ענה לו מורו ורבו: "ארבע".
התווכח אבנר: "לא, חמש".
והחלו השניים להתפלפל בהלכה, כפי שהיו נוהגים בימים הטובים בבית המדרש – אך הפעם, להורות הלכה למעשה על מעשיו הנלוזים של התלמיד ששנה ופירש.
בסופו של דבר, הסכים הרמב"ן עם דעת אבנר. בשלב זה, לא יכול היה להתאפק וישאל את תלמידו חביביו לשעבר: "אם אתה עדיין יודע ספר, וניכר עליך שאתה נהנה מהלימוד, מדוע אם כן עזבת מקור מים חיים, לחצוב בורות נשברים?".
השיב אבנר: "דבר שלימדת אותי, גרם לי לפקפק בהכל ולעזוב".
"ומהו", תהה הרמב"ן? – ואבנר עונה לו: "שמעתי ממך כי כל המאורעות מבריאת העולם ועד ביאת המשיח, כולל הדברים הפרטיים שיעברו על כל איש ישראל, מרומזים כולם בשירת האזינו. זה היה נשמע לי לא אפשרי וגרם לי לפקפק בכל מה שלמדתי ממך".
התעקש הרמב"ן, "למרות זאת, זה נכון. הנה, שאל ממני על כל נושא שתרצה, ואוכיח לך".
ביקש אבנר לדעת היכן מרומז מה שיעבור עליו בשירת האזינו. מיד ענה לו הרמב"ן כי בפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם", האות השלישית של כל מילה, מייצרת את שמו – אבנר.
מיד נפלו הרהורי תשובה בליבו של אבנר והוא ביקש מהרמב"ן דרך תשובה, אך רבו סירב באומרו לו: "הרי שמעת היכן מרומז שמך בשירת האזינו".
מסופר כי מיד במוצאי יום כיפור נטל אבנר סירה ללא משוטים, ויצא להפלגה ארוכה בים – הפלגה ממנה לא שב מעולם, ולא נודע מה עלה בגורלו.
***
השבוע, נקרא בשבת בבית הכנסת את פרשת האזינו, פרשה שנראה כי היא קצת נעלמת לה במרוצת הימים בהם אנו עסוקים, בשיא הלחץ בין עבודת התשובה עד ליום הכיפורים, לענייני השמחה בחג הסוכות הקרב ובא, כאשר כולם עסוקים במצוות היום.
מידי יום בתפילה, אנו נוהגים להגיד את 'שירת הים' לפני ישתבח, אך הרמב"ם מביא דבר מעניין, כי יש שהיו אומרים דווקא את 'שירת האזינו' בתפילת השחר.
בהלכות תפילה, פרק י"ז כותב כך הרמב"ם: "יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע ויש מקומות שקורין שירת האזינו ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג".
למעשה, אנו לא נוהגים כך היום, אך בספרי החסידות אנו מוצאים התייחסות נרחבת לשירת האזינו, וחשיבות הלימוד הקבוע בפסוקים המהווים את רוב פרשתינו. כך למשל, מקובל כי המגיד ממעזריטש זיע"א היה מורה לחסידיו ללמוד את שירת האזינו בעל פה.
הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, בספרו 'אגרא דפרקא' כותב כי יש ללמוד בכל יום שירת האזינו, והדבר מהווה סגולה, על פי תורה, להינצל מאפיקורסות ודעות כוזבות. כך כותב גם הרבי הריי"צ מליובאוויטש בשם המהר"ל, לומר כל יום לפני התפילה את פרשת האזינו, והוא סגולה לטהרת המח והלב.
בכלל, בחב"ד ראו עניין גדול באמירת שירת האזינו, ומקובל כי הוא סגולה לפרנסה. הרבי הריי"צ אמר כי בעלי עסקים צריכים לומר פרשת האזינו מספר פעמים ביום כי הדבר מהווה סגולה להצלחה, והוסיף בשם המהר"ל כי הוא גם סגולה לאריכות ימים.
מהו החשיבות בלימוד פרשת האזינו? מדוע ציווה המגיד לחסידיו ללמוד את שירת האזינו בעל פה?
הרבי מליובאוויטש הסביר זאת על פי דברי רש"י על הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כי הוא לא מדובר על כל התורה כפי שאנו לומדים בדרך כלל, אלא על "האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו".
מכיוון ומפסוק זה לומדים גם את חיוב כתיבת ספר התורה בשלמותו, אומר הרבי מחב"ד כי "בהכרח שיש קשר מיוחד בין שירת האזינו לכל התורה כולה". הוא מוסיף: "ולפי זה מובן גודל מעלת פרשת האזינו – הכוללת את כל התורה כולה (מאחר שממנה נלמד החיוב של כתיבת ספר תורה). ועל-פי מאמר רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מובן שפרשת האזינו כוללת את כל ענייני העולם כולו, כי כל ענייני העולם כלולים בתורה, והתורה כלולה בפרשת האזינו".
***
מובן איפה, כי אם התורה מקצה חשיבות כה גדולה ללימוד שירת האזינו, יש כאן הוראה לחיי היהודים הלומדים זאת.
התבוננות קלה בפסוקי השירה, מעלה מיד את השאלה: מה השירה בדיוק בפסוקים, שרובם מהווים תוכחת מוסר לעם ישראל, ציון החטאים שיבואו והעונשים שייגרמו כתוצאה מכך?
יתירה מזו: הגמרא בראש השנה אומרת כי במוסף של שבת קודש, היו הלוויים שרים בבית המקדש את שירת האזינו, בחלוקה לפי "הזי"ו ל"ך". הרמב"ם מפרש כי מידי שבוע היו קוראים קטע אחר, ואחת לשש שבתות היו מסיימים את כל השירה. מכאן, שהיו שבתות שהיו קוראים רק פסוקי תוכחה, בשירה, בעת הקרבת קרבן מוסף. מדוע?
הרבי מליובאוויטש מבאר, כי שירת האזינו מהווה מכלול שלם של דרך חיים. החל מחסדי ה' איתנו, דרך הפניית עורף מצידנו, התוצאה שנגרמת ממעשינו – ועד לגאולה העתידית. חלק התוכחה הם גם כן חלק מהשירה הכללית, ולא ניתן להתעלם, כאשר בוחנים את מסלול החיים המלא, מהקטעים הפחות נעימים. גם בהם, בגאולה העתידה, יתגלה כי הכל היה לטובה.
בסופו של דבר, השירה כולה מלמדת אותנו כי 'הצור תמים פעלו'. גם כאשר ישנם מאורעות שאיננו מבינים, מדובר בתהליך שעלינו לעבור עד לגאולה העתידית, אז נגלה כי הכל היה לטובה. "א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא".
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו דובר צדק, מפרש את המילה 'שיר' של שירת האזינו, על שם 'וכל בעלי השיר יוצאין בשיר'. מדובר בהלכה בהלכות שבת, כי בעלי חיים קשורים – יוצאים עם הרצועה הקשורה ומקיפה אותם.
"ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה. וכל התורה כולה כוללות סדר היקף כל החיים אשר על פני האדמה סדר חיותם של כל פרטי הנבראים על כן נקרא שירה".
מסביר רבי צדוק את הציווי לכתוב את שירת האזינו, ומכאן את התורה כולה. "ועתה כתבו לכם" – כמו בהלכות סוכה, "לכם – משלכם". כותב רבי צדוק הכהן, מה הכוונה לכם, "מחלק חיותו אשר חלק לו השם יבחר ויגלה כל חלקי החיות של כל הברואים שיהיה מבורר ונגלה לעין שיש מחיה חיים שממנו חיותם וקיומם".
"ולכך זה מצוה אחרונה בתורה שזה אי אפשר אלא אחר שכבר השלים נפשו בכל השערים הקודמים ונשתלם בכל מיני שלימות הנברא שהוא כל התורה כולה הכוללות חיים עולם. ואחר שנשתלם נפשו בזה אז יכול לכתוב ולגלות ולברר לכל".
***
כעת, ובתוספת הביאורים הרבים בספרי החסידות השונים בעומק עניין שירת האזינו, ניתן להתחיל להבין מדוע הפסוקים של פרשתינו הם יסוד כה גדול בתורה כולה, וסגולה לנושאים כה רבים וחשובים, כמו טהרת הלב והמח, אריכות ימים ועשירות.
מדהים
ממש יפה!
תודה רבה!