יסוד כל התורה זה האמונה. לכאורה, כשרוצים לדבר על אמונה, בפרט לציבור של אנשים שהם נקראים בלשון העולם 'דתיים', אז לכאורה בשביל מה לדבר על אמונה? אפילו אנשים חילונים אומרים שיש להם אמונה, קל וחומר אנשים דתיים בוודאי שיש להם אמונה. אנחנו נקראים מאמינים בני מאמינים.
אבל הגמרא אומרת שיסוד כל התורה כולה זה האמונה, כמו שהגמרא אומרת בא חבקוק והעמיד את כל התורה על אחת – "וצדיק באמונתו יחיה".
העולם באמת לא יודעים מה זה אמונה. בגלל זה חושבים שיש להם מספיק אמונה, חושבים שהאמונה שלהם כבר שלמה. אבל באמת האמונה היא יסוד של כל המידות. כל זמן שאדם יש לו מידות רעות זה פירושו שיש לו עדיין חוסר באמונה. אם אדם יש לו מידת הגאווה אז ודאי שאין לו אמונה, אם היה מאמין ש'אין עוד מלבדו' לא הייתה לא מידת הגאווה. אם אדם יש לו מידת הכעס, פירושו שעדיין חסר לו אמונה. כי אם אדם היה מאמין שכל מה שקורה הכל בהשגחה פרטית, ודאי שהוא לא היה כועס. אם אדם יש לו מידת האכזריות אז ודאי זה מראה שאין לו אמונה, חסר לו באמונה. שאומרים 'אין לו אמונה' זה לא פירושו שאין לו אמונה אלא פירושו שחסר לו באמונה וצריך להשלים את המידה של האמונה. וככה כל המידות, כל התאווה, כל תאווה ותאווה שיש לאדם, אם אדם הייתה לו אמונה בשלמות, היה זוכה שלא הייתה לו שום תאווה.
למשל אדם שיש לו תאוות ממון, אז פירושו שחסר לו באמונה. אם היה מאמין בה', בהשגחה של הקב"ה, שה' זן ומפרנס לכל, אז לא הייתה לו שום תאוות ממון. וככה כל התאוות. אם זה תאוות אכילה, אם היה מאמין שה' מחיה ולא האוכל מחיה, אז כבר היה יוצא מתאוות אכילה. אבל אדם מאמין שהאוכל מחיה, כל היום חושב שאם הוא יאכל יותר, אולי יאכל את זה ויהיה יותר בריא, וזה הכל דמיונות! ה' מחיה! ה' עושה את האדם בריא. ואם אדם יעשה עבירות הוא יכול לאכול את המאכלים הכי טובים, ויהיה מגיע לו בגלל העבירות האלו עונש אז לא יעזור לו שום מאכל, שום מאכל טוב לא יעזור לו.
וככה בכל התאוות, אם זה תאוות ניאוף, אם אדם הייתה לו אמונה בה' אז לא הייתה לו תאוות ניאוף. אם אדם היה מסתפק במה שה' נותן לו, והיה שמח במה שה' נותן לו, ודאי שהיה לו יותר קל.
כי מידת ההסתפקות היא גם כן אמונה, שאדם צריך להאמין שהכל בהשגחה פרטית, וה' משגיח על כל אחד ואחד, נותן לו מה שהוא צריך, בדיוק מה שהוא צריך, אז ודאי שהייתה לו מידת ההסתפקות, והוא היה שמח – זה מה שה' נתן לי? זה פירושו שזה מה שאני צריך לקבל, זה בדיוק! אם יהיה לי יותר זה כבר לא טוב בשבילי. הוא מאמין בהשגחה פרטית, שהכל זה השגחה פרטית.
כל המידות הרעות השורש שלהם זה כפירה, וכן כל התאוות הרעות. ז"א שאם אדם יש לו עדיין מידות או תאוות רעות זה פירושו שיש לו כפירה עדיין בתוכו.
וכל המידות הטובות היסוד שלהם זה אמונה, אם אדם היה זוכה שיש לו אמונה בשלמות אז באופן אוטומטי הייתה לו ענווה בשלמות! לא הייתה לו שום הרגשה של 'אני' בכלל! כל זמן שיש לאדם הרגשה של אני, והוא משתבח בעצמו והוא חושב שהוא משהו, פירושו שעדיין אין לו אמונה בשלמות. כי אם הייתה לו אמונה בשלמות הוא היה מלא שמחה! כי העצבות, כותב הזוהר הקדוש, שעצבות זה סטרא אחרא והקב"ה שונא את העצבות. ושמחה זה אמונה! אם אדם, ודאי אם הייתה לו אמונה בשלמות היה מלא שמחה תמיד!
למה אנשים עצובים?
אמונה פירושו מה שכתוב בגמרא, ונפסק להלכה בשולחן ערוך שאדם צריך תמיד להיות רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אם אדם הייתה לו אמונה כזו שהכל זה טוב היה תמיד מלא שמחה! אין רע בעולם!
למה אדם עצוב, שבור? כי הוא חושב שיש רע בעולם! אם כן, לפי ההקדמה הזו הקצרה, כל אחד יראה כמה שהוא רחוק מאמונה. וכל אחד, אפילו שהוא דתי, והוא דתי מלידה, הוא יכול לראות כמה הוא רחוק רחוק מאמונה. וכמה שיש לו להשלים את האמונה.
ואת האמת שאם אדם הייתה לו אמונה הוא לא היה חוטא. כי אם אדם הייתה לו אמונה שה' רואה אותו ו'שוויתי השם לנגדי תמיד', היה מפחד לחטוא. כי האמונה היא אין סוף מדרגות, והמדרגה השלמה של האמונה זה שאדם זוכה, אמונה זה ראשי תיבות נפתחו השמיים ואראה מראות אלוקים! שאדם אם הייתה לו כזו אמונה שלמה היה רואה את ה' 24 שעות, וממש רואה מראות אלוקים, שוויתי ה' לנגדי תמיד. אם כן, מה שאדם חסר לו בהרגשה והוא שוכח רגע אחד את ה' זה פירושו חוסר אמונה. אדם חוטא לפני ה' ודאי שזו סיבה של חוסר אמונה. אדם עושה את המצוות לא בהתלהבות, לא בשמחה, זה פירושו שחסר לו באמונה. אם היה מאמין בה' היה עושה את הכל בשמחה.
אם כן, לפי המודד הזה אדם יכול לראות כמה הוא רחוק מאמונה.
אבל המודד העיקרי של האמונה זה התפילה. זה המד, אם אדם רוצה לראות כמה יש לו אמונה – יראה את התפילה שלו. יראה איך שהוא בכלל לא אומר שום מילה בכוונה. אם אדם היה מאמין שה' עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור מתפילתו, אז ודאי היה מכוון כל מילה ומילה. אם אדם היה מאמין שכל מה שיש לו בעיות בחיים הכל תלוי בתפילה. והוא יכול על ידי תפילה להשלים את כל החסרונות שלו. אם אדם היה מרבה בתפילה, ותפילה זה לא פירושו רק התפילה הכתובה, התפילה הכתובה זה תפילה, ודאי, שאדם בתפילה כתובה גם יכול לראות כמה אמונה יש לו. כי אדם שיש לו אמונה בשלמות הוא מתפלל בכוונה, כל מילה הוא אומר אותה בהתלהבות, בהתעוררות, כי הוא מדבר עם ה'! הוא פשוט מדבר עם ה'! אז ודאי שהוא אומר כל מילה בהתלהבות, והתעוררות. אבל גם, חוץ מזה יש גם את העניין של התפילה האישית. זה מה שעסקו בו אבותינו וכל הצדיקים שעסקו בתפילה האישית, שהתפללו תמיד, ופנו לקב"ה בפניה אישית. אם אתה אומר שיש לך אמונה למה אתה לא מדבר עם הקב"ה? למה אתה לא מדבר עם הקב"ה?! מה, אין לך כבר מה להודות לו? אין לך מה כבר לא לבקש ממנו? אין לך כבר שום דבר לעשות, אין לך שום קשר איתו?! אם אתה אומר שאתה מאמין בקב"ה, אז למה אתה לא מדבר איתו? אתה הרי אומר שאתה מאמין!
