הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • מרן החזון איש זי”ע

רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ”ל הידוע בכינויו “החזון אי”ש”: נולד בשנת ה’תרל”ח בקוטוב שבליטא. בילדותו לא התבלט בכשרונותיו. כשהגיע למצוות, בדרשת הבר מצווה עלה על הבימה ואמר שמעכשיו מקבל על עצמו ללמוד אך ורק לשם שמים וירד מן הבימה. ובאמת היה לומד שעות רבות כל יום עד אפיסת כוחות. הרב היה נרדם על הסטנדר בבגדיו. ‘כשנשאל מדוע לא יחליף לבגדי שינה?’ אמר, כי אם היה לו כח להחליף אזי היה לומד עוד דף גמרא! ומאז החל להתבלט.

אשתו פתחה חנות לאריגים ופירנסה את המשפחה, כך שהרב התפנה אך ורק ללימוד תורה. בשנת ה’תרע”א פרסם את הראשון בסדרת ספרי “חזון אי”ש”. הרב לא חתם את שמו על הספר בשל צניעותו וחוסר רצונו להתפרסם. הספר הרשים מאוד את הרב חיים עוזר גרודז’ינסקי רבה של וילנה, אחד מגדולי התורה הנודעים של אותו זמן, שקירבו אליו. בשנת ה’תרצ”ג עלה לארץ. שם פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. בסוף ימיו עלה על הדוכן ואמר: “כל מה שהגעתי אליו- בזכות אשתי, שהסתפקה במועט והייתה עזר כנגדי. גם בתקופות הקשות ביותר בהם לחם לא היה בבית. ולכן שכרה בעולם הבא גדול משלי”. נפטר מהתקף לב בשבת ט”ו בחשוון ה’תשי”ד  .נקבר בבני-ברק. חי כ-75 שנים.

רבותיו: אביו, ר’ שמריהו יוסף שימש כרב בעיר קוסובה שבליטא.

אשתו: מרת בתיה. לא זכה לזש”ק אך גיסו רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסטייפלר זצ”ל שהיה נשוי לאחותו, הפקיד בידיו את חינוך ילדיו.

מספריו: • חזון אי”ש- 22 כרכים על הלכה, ענייני אמונה וביטחון, ואגרות החזון אי”ש הכוללות הערות על התלמוד ועל השו”ע.

מורה דרך

החזון איש, גדול הדור הקודם, היווה מאור גדול לכל בני הדור. בספר ‘שלמים מציון’ מובאת הדרכה נפלאה שהדריך החזון איש את הרב בן ציון פלמן זצ”ל, בהיותו נער צעיר.

המגיד הידוע הרב מנחם שטיין מספר את אשר שמע בעצמו מהרב בן ציון פלמן זצ”ל:

החזון איש זצ”ל היה יוצא בכל יום לטייל זמן קצוב כפי מה שנצרך לו לבריאותו. בדרך כלל היה יוצא לטייל כאשר מתלווה אליו אחד מהבחורים שהיו קרובים אליו, או אחד מבני המשפחה. הרבה פעמים זכה הרב פלמן, בהיותו נער צעיר, להתלוות אליו בטיולו זה, כאשר כמעט מידי יום ביומו היה הנער שוטח את שאלותיו בלימוד עם החזון איש תוך כדי טיול.

באחת הפעמים התייעץ הנער הצעיר עם גדול הדור בנושא הבא: בבית הוריו של הרב פלמן התגוררה לעת זקנתה הסבתא, אמו של אביו ר’ שמואל. מטבע הדברים הקשר בין הסבתא לנכדים שהתגוררו עימה יחד היה מאוד חזק, והסבתא נהנתה רבות מחברת נכדה ונכדותיה. בתקופה מסוימת הסבתא לא חשה בטוב, והוצרכה להתאשפז בבית החולים לרפואתה, המשפחה דאגה כל הזמן לשהות לצידה ולעזור לה לעבור בקלות ובמהירות את ימי ההחלמה.

הנער בן ציון למד באותה עת בישיבה, ומפעם לפעם היה מגיע לביקור קצר כדי לשמחה ולדרוש בשלומה, ומיד היה שב לישיבה לתורתו ולעבודתו. הסבתא, שנהנתה במיוחד מביקוריו של הנכד המיוחד, ביקשה ממנו שוב ושוב שיואיל לבוא לעיתים יותר קרובות, ולזמן יותר ממושך.

הנער הצעיר נקלע להתלבטות: מצד אחד עתה הינו בחור ישיבה, ותפקידו ללמוד בכל עת, ואם ילך לבקר הרבה את הסבתא לא יוכל לשבת וללמוד כל היום, הוא יצטרך הרבה זמן לבטל בשביל לשהות לצידה כמו שהיא רוצה. ומצד שני, אולי עתה זהו תפקידו לשמח את הסבתא במחלתה, וזהו כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, וחייב ללכת לבקרה אפילו שזה יבוא על חשבון הלימוד. ומצד שלישי, הוא לא היה היחידי מבין בני המשפחה ששהו לצידה. בני המשפחה היו כל הזמן לידה, וממילא מי אומר שזה נחשב כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי יש אחרים שעושים כבר את המצווה הזו. אלא שבכל זאת הסבתא מבקשת שדווקא הוא יבוא, ואולי על זה אינו מחויב לבטל מתלמודו.

את כל הספק הזה עם כל צדדיו שטח הנער לפני החזון איש, בעת הזו שהתלווה עימו בטיולו הקבוע, ועתה המתין לשמוע את דבריו – דברי אלוקים חיים – מה עליו לעשות בעת הזו ובמצב הזה.

החזון איש הקשיב לכל השאלה בתשומת לב מרובה, ולא הסתפק בשמיעה בלבד, אלא תוך כדי ההליכה המשיך לדרוש ולחקור את העלם הצעיר בכל הפרטים ופרטי הפרטים, “למה היא רוצה דווקא שהוא ישהה לצידה? האם לא טוב לה כשאחרים שוהים לצידה?”, כאשר הוא מקבל תשובות מפורטות על הכל, עד שהתמונה במלואה היתה ברורה לו לכל צדדיה.

לאחר מכן, המשיך החזון איש ללכת במשך כמה דקות בשתיקה, כשהוא חושב ושוקל כדת מה לעשות, ומה לייעץ על השאלה הזו. לאחר כמה דקות פתח החזון איש את פיו ואמר: “תלך לבקרה ותשהה לצידה כמה שהיא רוצה, ותדע לך שאתה לא מקיים כאן רק מצוות חסד וביקור חולים, אלא גם מצוות תלמוד תורה!!!”

“כל רגע שאתה שוהה במחיצתה – אתה עושה פעולה של תורה”

הנער שומע את התשובה ומתפלא מאוד: האם ביקור הסבתא נחשב מצוות לימוד תורה?! ואת תמיהתו זו שטח בפני גדול הדור.

החזון איש השיב ואמר את המילים הבאות, שעשויות לשמש הדרכה ברורה ומאירה לכל מי שחפץ שיהיה חלקו בתורה: “אני יודע שאתה מתמיד ועמל בתורה, ולמה אתה כל כך עמל בתורה? כדי לזכות לקנות את התורה, שהתורה תהיה אצלך ‘תורה דיליה’, ולזכות להגיע לבחינה כזו של ‘תורתך בתוך מעי’. אבל באמת איך יתכן שיהיה לאדם חיבור עם התורה, הרי התורה היא מציאות רוחנית, ואילו האדם הוא יצור גשמי, ואלו שני דברים שאינם מתחברים זה בזה?

“התשובה לזה היא”, ממשיך החזון איש במתק שפתיו, “לפי הכלל ש’אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה’. כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות עדינות הנפש, והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות.

כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו.

“ועתה”, המשיך החזון איש בדבריו החוצבים, “אתה לא צריך לסגור את הגמרא כדי לחפש היכן לעשות חסד, אבל כאשר מזדמן לך לעשות חסד ולוותר על הרצונות שלך, אז זה הזמן שאתה יוצר לך בנפש קנין של עדינות, שהוא כלי הקיבול של התורה.

“ועכשיו, כשמזדמן לך לעשות חסד בבחינה כזו שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כי הסבתא נהנית דווקא כשאתה נמצא בקרבתה, אז תדע לך שכל רגע שאתה שוהה במחיצתה, וכל תרופה שאתה נותן לה, וכל השגחה שאתה משגיח עליה לרפואתה, אתה עושה פעולה של תורה. משום שאתה יוצר עדינות בנפשך, והעדינות הזאת גורמת לחיבור יותר טוב של קדושת התורה שתוכל להדבק בנפשך. ולכן זה לא נחשב שאתה רק מקיים מצוות גמילות חסדים, אלא גם מצוות תלמוד תורה, שאתה עוסק בפעולה של תורה”, סיים החזון איש את דבריו הנפלאים, המוכיחים על עדינות נפשם של גדולי ישראל.  מתוך ‘שלמים מציון’,

בנים צדיקים

זכות נדירה הזדמנה לה למשפחת קופשיץ, דומה ואין עוד משפחה שלמה שזכתה לכך. מגורים בבית מרן ה’חזון איש’ במשך שבוע שלם. במשך שבוע זה ראתה אם המשפחה את בית מרן ה’חזון איש’ במיטבו. הדלת סובבת על צירה מבוקר ועד ערב. יהודים נכסים ויוצאים, נכנסים כשמועקה על פניהם או שהספק מנקר באין פתרון, ויוצאים שמחים ומרוצים, לאחר שזכו להתברך מפי גדול הדור.

אם המשפחה החליטה אף היא להתברך מפי גדול הדור. פנתה אל מרן החזון איש ונפשה בשאלתה: ‘ברכני נא גם אני’. ‘במה תחפצי להתברך?’, ביקש מרן ה’חזון איש’ לברר. ‘יברכני נא שילדיי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד’, ביקשה האם במילים ספורות את שאיפת חייה.

אמר לה מרן ה’חזון איש’: ‘שיבינו את הלימוד הריני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק… ‘שימו לב’, מדגיש הרב קופשיץ, ‘החשק תלוי באמא. אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה’.

מדוע עזב החזון איש את דירתו?

כשהגיע רבינו ה”חזון איש” זצ”ל לראשונה לבני ברק, היה גר בשכירות בדירה ברחוב הרב שר פינת רחוב בן פתחיה. לאחר תקופה הודיע החזון איש לבעל הדירה שהחליט לעזוב את הדירה יען כי שמע ששכר הדירה התייקר ואין באפשרותו לשלם את השכר הגבוה. אמר לו בעל הבית: “לא ביקשתי כלל להעלות את דמי השכירות, וברצוני שהרב ישאר לגור בדירה…”

אמר לו רבינו: “אינני רוצה להשאר, אינני חפץ שלא תעלה את המחיר בגלל שאינך רוצה לקחת ממני, ומכיון שלשלם את תוספת ההעלאה אין באפשרותי, לכן החלטתי לעזוב את המקום”.

ובאמת רבינו עזב את הדירה ועבר לגור במקום אחר, בדירה ליד ישיבת “בית יוסף”.

ספר “מעשה איש” חלק ג’, עמ’, ר”ה

עמלות התורה

“אילו היו בני אדם מכירים בערך התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה”כתב בעל האור החיים הקדוש ואין כמו הסיפור הבא כדי להמחיש את ה “שיגעון” שבכוחו של בן אנוש לחוות באהבתו את התורה:

היה זה לפני כשישים שנה בעיר בני ברק שבמרכז הארץ.  בשולי העיר, בצריף קטן, התגורר אדם צנום ושתקן, שלא היה לו דבר בחייו מלבד עיסוק תמידי ובלתי פוסק בלימוד התורה הקדושה. ספריו הרבים שחוברו כתוצאה מלימוד זה נקראו על ידו “חזון איש” והם שהדביקו בו את השם בו הוא יכונה לדורות “החזון איש”.

לילה אחד, נשמעה חבטה עזה מתוככי הצריף, קול נפילת אדם ארצה. עובר אורח, מתלמידי החזון איש, ששמע את החבטה, נחפז בבהילות אל הצריף לראות אם דבר מה ארע חלילה לפוסק הדור. עם כניסתו הוא חזה ברבנו החזון איש שוכב על הרצפה, כמו מעולף, באפיסת כוחות. הוא ניגש אליו וסייע בידו לקום ולשבת חזרה על כסאו. “מה קרה”? הוא שאל את מרן בעל החזון איש. “לא חישבתי נכון את השעה” ענה לו החזון איש. “בכל יום ויום” המשיך רבנו והסביר “אני מחשב במדויק את הכוח הנדרש ממני כדי ללכת את הדרך מחדר הלימוד ועד מיטתי, כך שאוכל לעסוק בתורה ולנצל את כל כוחותיי, עד שלא יישאר בי עוד כוח מלבד לצעוד כמה צעדים ספורים עד מיטתי”. ומה קרה היום? שאל התלמיד. “היום, לא הערכתי נכון את הכוח הנדרש ממני, וכשסיימתי את לימודי לא נותר בי עוד כוח לצעוד עד המיטה וצנחתי באפיסת כוחות כמה מטרים לפניה” סיים החזון איש.

עד לרמה כזו של השקעת כל הכוחות בלימוד ועיון התורה הגיע מרן בעל החזון איש ברוב אהבתו את התורה ושיגעונו אחריה.

דאגה לזולת

פעם פגש הגה”ק ה”חזון איש” זיע”א אדם עצוב ומר נפש שישב בדד בפינת בית המדרש , הצדיק הבחין בו שהוא ממורמר מאד וביקש לשמחו, וביקש מאותו אדם שישיר לו איזה ניגון, אותו אדם פתח מיד בניגון , וה”חזון איש ” רקד לפניו לפי הקצב במנגינתו , ולאחר שסיים האיש לנגן, אמר לו החזון איש במאור פנים יישר כחך על שהחיית אותי היום בניגונך הנעים. ידועים דברי החיד”א, שמפרש בפסוק בדרך רמז: “לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה”, שכל מי ששומר את כח הדיבור שלו שלא יתחלל, ונזהר מדיבורים אסורים וכיוצא בזה, הרי הוא זוכה שיתקיים בו “ככל היוצא מפיו – יעשה”, שהקב”ה ישמע לתפילותיו ולבקשותיו, וכל מה שיבקש-הקב”ה יעשה.

כח הגזירה

סיפר הגרב”צ פלמן זצ”ל: “היתה בבני ברק משפחה שעלו ארצה מהונגריה, והיו מאד קשורים למרן החזון איש זצ”ל, כל דבריו היו אצלם ‘קודש קודשים’, וכמעט בכל מעשה היו מתייעצים עמו, וכפי שאמר להם לעשות כך עשו, לא זזו מדבריו ימין ושמאל, וקיימו את כל דבריו באש ובמים. פעם אחת ביום שישי סמוך לכניסת השבת, התפוצץ בביתם הצינור של המים, וכל הבית התמלא במים. השעה היתה כבר דחוקה, ולא היה אפשרי במציאות לקרוא לאינסטלטור לפני הדלקת נרות. היהודי בעל הבית לא ידע מה לעשות, לא היתה שום אפשרות לסגור את הברז של המים, ומרגע לרגע הבית מתמלא בעוד ועוד מים, עד כי באו מים עד נפש. ועוד מעט כבר צריך להדליק נרות שבת, ובמצב כזה אי אפשר לעשות כלום.

“כשראה את חומרת המצב רץ מיד בבהלה אל החזון איש, בביטחון שהוא בוודאי ידע איך להושיעו. הגיע לבית, נכנס אל חדרו במהירות והתחיל לבכות על הצרה של צינור המים שהתפוצץ להם בתוך הבית, כשהוא מחכה לתשובתו של החזון איש שתושיעו. החזון איש שמע את הסיפור, והבין שגם לו אין מה לעשות בשעה כזו, ושאל אותו ‘אז מה אתה רוצה שאני אעשה?’. היהודי השיב לו בתמימות ובביטחון: ‘אני רוצה שהרב יגיד שהמים יפסיקו לזרום בצינור’. החזון איש עשה כמבוקשו ואמר: ‘אני אומר שהמים יפסיקו לזרום בצינור’. היהודי חזר לבית, ודבריו של החזון איש אכן התממשו, המים הפסיקו לזרום בצינור. ובמהירות הוציאו את כל מים שהיו בבית, והתכוננו לקראת שבת בשמחה ובטוב לבב, על הנס הגדול שקרה להם.

“במוצאי שבת חזר שוב היהודי הזה אל החזון איש, וסיפר שבאמת המים הפסיקו לזרום בצינור ביום שישי, אלא שכיון שהפסיקו המים לזרום, שוב לא היו להם מים בכל הבית, כי המים בבית הגיעו דרך הצינור הזה. החזו”א שואלו: ‘ומה אתה רוצה שאני אעשה?’ והיהודי משיב באותה תמימות ואמונה: ‘אני רוצה שהרב יגיד שהמים יתחילו לזרום בצינור’, והחזון איש עושה כדבריו ואומר: ‘שהמים יתחילו לזרום בצינור’. וכך הווה, באותו הרגע שוב חזרו המים לצינור, ומיד הביאו אינסטלטור שתיקן את הנזילה של המים”…

סיים הגרב”צ ואמר: “זה הכח של אמונת חכמים, היהודי הזה האמין בתמימות בדבריו של החוז”א, בלא לדרוש ובלא לחקור אחריו, וקבל את כל דבריו באמונה שלמה כתורה מסיני, לכן זכה לראות המופתים הללו. והחוז”א בעצמו לא היה אומר כך לכל אחד, ורק אצלו, שידע שלבבו שלם באמונה שלמה, לכן אמר את דבריו, והקב”ה  קיים את דבריו “ככל היוצא מפיו יעשה”.

סיפור זה היה מספר הגרב”צ, והוסיף שהכיר את היהודי הזה, ובאמת אמונתו בחכמים היתה בשלמות ובתמימות

“אל תאבד זמנך לריק – תאמר תהילים”.

כמה פעמים בטיולו היה מגיע מחוץ לעיר בני ברק דאז- לכיוון רמת גן.

פעם אחת כפי שמספרת ביתו של רבי יהודה בויאר ששמעה מביתו של המלווה, כאשר פסע בשולי העיר, הגיע מולם יהודי תושב אותו רחוב, פנסיונר שומר מצוות שראה לפניו יהודי זקן המטייל במקום מידי יום, וחשב לעצמו: “חוצפה כזו, מה הוא מסתובב ומבזבז את הזמן שלו באמצע היום? וכי אינו עובד? אז מה אם הוא לא עובד?

ענוה

פנסיונר אחד נגש אל ה”חזון איש”, לקיים “מצוות” ‘הוכח תוכיח’, אתם מבינים… ואמר לו: “מדוע אתה מסתובב סתם ככה ברחובות? אם אין לך מה לעשות? זו לא הדרך, לא ראוי לאדם להסתובב סתם ככה”.

למחרת ה”חזון איש” הגיע שוב, והיהודי, שהתגורר במקום, המתין במרפסת ביתו לראות אם הזקן יבוא שוב. והנה באמת הוא רואה אותו שוב.

ירד מביתו לרחוב, והתחיל לדבר בקול צעקה: “אמרתי לך כבר אתמול, ומדוע אתה לא שומע? אמרתי לך שאין זו הדרך הישרה לטייל סתם ככה באמצע היום, האם אין לך מה לעשות בחיים?!”

ה”חזון איש” הקשיב ואמר לו: “ר’ איד, תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? מה רצונך שאעשה? תסביר לי מה כוונתך?”

“מה אני רוצה? שתשב ותגיד תהילים במקום לטייל סתם!”…

הם נפרדו. ה”חזון איש” שב לביתו. למחרת, כמובן, כבר לא הלך באותו כיוון…

אחרי תקופה קצרה אותו יהודי היה זקוק לישועה, ושמע כי לא רחוק – ב”בני ברק”, נמצא ה”חזון איש” שנהנים ממנו עצה ותושייה. אמרו לו כי כדאי ללכת אליו…

הלך, הגיע, המתין בתור. כשהגיע תורו ונכנס – חשכו עיניו. הוא נזכר מיד שזה היהודי שלפני כמה חודשים צעק עליו ברחוב….

הוא כבר שכח לחלוטין לשם מה הגיע, והתחיל רק לבקש רחמים: “רב’ה, שהרבי יסלח לי, לא ידעתי שזה הרב, חשבתי שאני פוגש סתם יהודי המסתובב לו, אני מבקש מחילה, סליחה וכפרה, רבי, ברחמנות, תסלח לי! לא ידעתי!”.

התחנן על נפשו… מתוך ‘יחי ראובן’ יתרו

כותב את הספרים לעצמו או לדורות הבאים

ידוע שהיה ביתו פתוח לרווחה לאורחים, כמדתו של אברהם אבינו ע“ה. מדה זו היתה מובנת לעם יותר מספריו העמוקים עד מאד, ופעם אחת שאל אותו הסטייפלער זצוק“ל: ’עבור מי אתם כותבים את הספרים‘, שבימיו לא היו הרבה לומדי תורה שיוכלו להבין עומק דבריו, והשיב לו החזון איש: שהוא מחבר את הספרים לו לעצמו, כי קשה לו מאד לקרוא מתוך הכתב יד, וכיון שכבר מכינים פלטות, הוא מדפיס עוד כמה מאות עותקים, אך עיקר ההדפסה הוא לו לעצמו. לאחר שהדפיס את הכרך השני והשלישי, שאל אותו שוב הסטייפלער ’עבור מי אתם מדפיסים את הספרים?‘ והשיב: ’אכן אינו בשביל הדור הזה, אך הוא לצורך הדורות הבאים‘. וב“ה בימינו יש הרבה לומדי תורה בארץ ישראל ההוגים בדבה“ק לעומק ולרוחב, יש הרבה כוללים על קדשים, טהרות, זרעים, שלא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לולא דברי החזון איש. מלבד כל זה היה ביתו פתוח לרווחה לכל מיני אנשים, ופעם אחת בא לביתו ’עולה חדש‘ מחוץ לארץ, והחל לדבר איתו, והטריד אותו זמן רב, לאחר שסיים את דבריו, הוציא מטבע מכובדת והניח על השלחן. החזון איש דחה את המטבע בשתי ידיו והחזירו לו. שאל אותו האיש: ’אם הרבי דוחה את הפדיונות, א“כ ממה הרבי חי?‘ השיב מרן החזו“א: ’אני חי מגמילות חסדים לבני ישראל, זה החיים שלי‘.

עיניים צופיות

הראש ישיבה הגרב“ד פוברסקי שליט“א מספר מעשה שהיה עמו בצעירותו. בערב ראש השנה תש“ח התנפח לו פצע גדול בסנטר, מתחת לשפתיים, היסורים היו קשים וגם החום עלה. אביו הג“מ רבי דוד זצ“ל הלך עמו לבקר את הרופא, והרופא לא היה בביתו שנסע לחופשה, בצר לו ניגש אל רופאת הילדים, היא משחה לו איזה משחה פשוטה. בליל ראש השנה אחר התפילה ראה רבי דוד שהמצב לא הוטב כלל, והחום עלה עוד ועוד, וצוה על בנו רבי בערל שמחר ישכב כל היום במטתו, הוא יביא לו שופר ויתקע לפניו. אחד מחבריו של רבי בערל התפלל במניינו של החזון איש, וסיפר לו שבערל בן רבי דוד חולה ושוכב במטה. רבי דוד היה גר אז ברחוב ראב“ד בב“ב, בראש השנה אחר הצהריים הוא ישב במרפסת וראה את מרן החזון איש מתקרב לביתו, ואחר כמה דקות שמעו דפיקה בדלת, והנה החזון איש בעצמו בא לבקר את החולה. ויהי לפלא. החזון איש שאל את רבי בערל איך הוא מרגיש, ורבי בערל הראה לו את הפצע המוגלתי בפניו. החזו“א כבר היה לעת זקנה וראייתו קשתה עליו במאד, כדי לראות את הפצה הוצרך להתקרב מאד בעיניו הקדושים עד למקום הפצע ממש. לאחר שבדק את הפצע שאל ’האם כבר הייתם אצל רופא?‘ השיבו לו שהיו אצל רופאת הילדים, כי הרופא הגדול בחופשה, אמר החזון איש, אה, זה לא נקרא רופא. עליך לנסוע בדחיפות לדוקטור וישורסקי לתל אביב אף שיש רופאים מומחים יותר ממנו, אך הרפואה תבא על ידו עוד כמה שעות יהיה מוצאי יום טוב ראשון של ראש השנה, וכבר יהיה רק איסור מדרבנן, בלילה תקחו מונית ותסעו מהר לתל אביב לבית הרופא הנ“ל. אח“כ אמר שבאמת היו צריכים לנסוע תיכף מיד ביום הראשון, עד כדי כך היתה הסכנה גדולה, אלא שלא רצה להבהיל את אמו שעמדה בצד מודאגת ביותר, ואילו היה מתיר לנסוע ביום ראשון היה נופל עליה פחד ואימה. וכך עשו, תיכף בלילה לקחו מונית ונסעו לתל אביב, בהגיעם לבית דוקטור וישורסקי, ראו אותו חוזר מתפילת מעריב דליל שני דראש השנה, וספרו לו שהחזון איש שלח אליו לבדוק את המצב. הרופא פתח את הקליניקה ובדק את הפצע, ואמר ’יש לבנך 12 שעות בלבד לחיות, כל הדם הזדהם ע“י הפצע הזה‘. ומכיון שאז גילו את הפניצילין ברחמי ה‘, אמר הרופא, אנסה להזריק לו פניצילין ונראה איך יפול דבר. אתם תלכו לנוח, ותחזרו אלי אחרי שש שעות. רבי דוד ובנו סרו לאחד הידידים בתל אביב, לאחר שש שעות חזרו אל הרופא ושמח שמחה גדולה בראותו שהמצב השתנה לטובה. במוצאי יום ב‘ דר“ה חזרו לב“ב, ותיכף באו אל החזון איש וספרו לו הכל, החזון איש שמע וחייך את חיוכו הפנימי, הלבבי, הנצחי. השמועה הכתה גלים, איך שהחזון איש הציל את חייו של רבי בערל ממש ברגע האחרון. כשמע מרן הגרי“ז מבריסק זצוק“ל את המעשה, ביקש מרבי בערל שישב ויספר לו כל המעשה מתחילה ועד כלה.