הרב חיים לייב שמואלביץ זצ"ל נולד ב-ב' תשרי ה'תרס"ב עוד בצעירותו נחשב כעילוי ונשלח ללמוד בישיבת ישיבת שער התורה שבעיר גרודנה. בהמשך עבר לישיבת מיר, ושם התפרסם בכינוי "העילוי מסטוצ'ין". בשנת ה'תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה והחל למסור שעורים. בשנים ה'תש"א-ה'תש"ו בעקבות המלחמה הוביל את הישיבה לווילנא לשאנחאי דרך רוסיה. לאחר המלחמה העביר את
הישיבה לארה"ב. כחצי שנה מאוחר יותר עלה לארץ וייסד עם חמיו את ישיבת מיר.
גאון. בעל זיכרון פנומנלי. מסופר כי הכתיב ספרים שלמים מזכרונו בתקופת שאנגחאי. ממנהיגי הציבור הליטאי. שימש כנשיא מועצת גדולי התורה ביחד עם ר' אלעזר מנחם מן שך. מתמיד עצום. היה הולך לישון פעם ביומיים ובכל שעות היממה היה לומד עם חברותות. מקובל שלרב היה גילוי אליהו. נפטר ב-ג' טבת ה'תשל"ט חי כ-77 שנים. ציונו בהר המנוחות בירושלים.
אביו: ר' רפאל אלתר ר"י בעיירה סטוצ'ין שבפולין אמו: הרבנית אטל בתו של ר' יוסף יוזל הורוביץ – הסבא מנובהרדוק אשתו: הרבנית חנה מרים פינקל בתו של ר' אליעזר יהודה פינקל. מרבותיו: ר' שמעון שקופ.
מתלמידיו: ר' שמואל יעקב בורנשטיין ר"י קרית מלך, בני ברק ר' חיים וואלקין, ר' שבתי רפפורט, ר' ישראל גרוסמן ר"י פינסק קרלין ר' יוסף חיים בלוי רב העיר אשקלון ר' אליהו ברוך פינקל מראשי ישיבת מיר ר' אליעזר סילבר ר"י דרך חכמה. מספריו: נערכו ע"י תלמידיו ומשפחתו • שערי חיים- על הש"ס. שיחות מוסר • מח לב- מתאר את חייו.
לרבי חיים שמואלביץ היה קרוב משפחה זקן שהתגורר בבית אבות. האיש היה תלמיד חכם ור' חיים הקפיד לבקרו מפעם לפעם, ולשוחח עמו בדברי תורה ולעודד את רוחו. בין ביקור לביקור היה גם שולח לו מכתבים. באחד הימים ביקש מבן ביתו שישלח עבורו את המכתב. הלה נטל את המכתב ולהפתעתו, הבחין, שעל צידה השני של המעטפה רשם ר' חיים את שמו: "הרב ח. שמואלביץ".
הדבר עורר פליאה בעיניו. הוא ידע היטב, כי ר' חיים מקפיד שלא להתהדר בתארים כלשהם, הוא לא התאפק ושאלו לפשר רישומו החריג. "האיש תלמיד חכם וזקן, ובבית האבות בודאי שאינו זוכה לכבוד ולתשומת הלב הראויים לו. מי יודע? אולי יראה מישהו, שהוא מקבל מכתב מ'רב', וייקרו בשל כך".
בהושענא רבה, הגיע אדם לבקר את ר' חיים שמואלביץ. כשיצא, ביקש ר' חיים ממקורביו שיביאו לו את בגדיו. הללו נחרדו, שכן באותה עת החמיר מצבו ללא נשוא, וייסוריו הקשים גברו והלכו. המחשבה, שברצונו להתהלך על רגליו, עוררה חלחלה. אולם ר' חיים עמד בתוקף על דרישתו, התלבש וביקש מיד שיזמינו עבורו מונית והורה להסיעו לכותל. בהגיעו, שלף מכיסו פתק עליו רשום היה שם של חולה, שבעדו נתבקש להתפלל. בשארית כוחותיו כילה את תפילתו ושב אל מיטת חוליו.
בשכבו על מיטת חוליו, ממנה לא קם, שמע ר' חיים שמואלביץ על תלמיד חכם ידוע, השוכב במחלקה האחרת וחייו תלויים על בלימה. דרש ר' חיים שיבואוהו אל החולה, מקורביו ניסו להניאו שכן כל תזוזה עלתה לו בייסורים נוראים. אך הצדיק לא ויתר והובל על כסא גלגלים אל חדרו של האיש. בהגיעו לשם נשא הוא תפילה רווית דמעות למראשותיו של החולה.
ביום סוער וגשום במיוחד, הגיע רבי חיים שמואלביץ לבר-מצווה! כשנשאל ע"י מאן דהו: "מדוע הטרחתם את עצמכם לבוא, במזג אוויר כה סוער?" השיב רבי חיים: "יש לי הכרת טובה לאבי הבן, הוא בא לשיחות שאני מוסר…". הלה הביע את תמיהתו: "מה המיוחד בכך? והרי בשיחות של הרב דחוס וצפוף ביותר! בקושי יש מקום עמידה?!" השיב רבי חיים: "אמת ונכון הדבר! אך אם הוא לא היה בא לשיחות, ולא מישהו אחר, למי הייתי מוסר שיחות? הרי הייתי נאלץ לבטל את השיעור ולא הייתי זוכה למסור את השיחות, על כן חייב אני לו את הכרת הטוב, ולכן הטרחתי את עצמי להגיע במזג אוויר סוער".
באחד מהימים פנה ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל לבני ביתו בעת שסעד בארוחת צהרים, באומרו 'שנינו באיוב " מי יתנֵנִי כיַרחי קֶדם איוב כט,ב" אין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים, שהאדם שרוי במעי אמו, אוכל ממה שאמו אוכלת שותה ממה שאמו שותה ומלמדין אותו התורה כולה', כך אמרו חז"ל". "לי לוקחת ארוחה שלוש דקות, עובר במעי אמו אף לזאת אינו צריך, הוא לומד תורה בלי כל הפסקה כל העת, ועל זה אמר איוב: 'מי יתנני כירחי קדם', הכוונה שבאותם חודשים בהם שורה העובר במעי אמו יכול הוא לעסוק בתורה כל העת ללא הפרעה כלל אף לדבר מאכל קיומי!". כך רבינו ניצל כל רגע ורגע ללימוד התורה. וכן בני הבית מספרים שבליל שבת אחר התפילה היה לו לראש הישיבה חברותא קבוע ללימוד מעמיק, למשך פרק הזמן עד שהיו באים כל בני הבית ומתכנסים לאכול את סעודת השבת, ורק כשכולם הסבו סביב השולחן היה ניגש לשולחן השבת.
ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות".
רבינו נתן צבי פינקל היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה היתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.
היה רבינו אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.
פעם כשהיה רבי חיים בקבר רחל עמד סמוך למחיצה והגיע לאזניו קולה של אשה שעמדה סמוך למחיצה מעבר השני, ומתחננת לפני הקב"ה. היא היתה חשוכת ילדים, וכבר עברו כמה וכמה שנים מהחתונה ועדיין לא נתברכה בילדים, וצערה היה נורא ואיום. פתאום פתחה ואמרה כך: 'רחל אמנו, הלא גם את היית חשוכת ילדים, ואת יודעת היטב את גודל הצער והעגמת נפש הכרוך במצב כזה, תהיי את מליצת יושר שאזכה גם אנוכי לבן כמו שזכית את'.
כאשר רבי חיים שמע מלים אלו, נתמלא התרגשות מתפילתה התמימה של אותה אשה, ופנה אליה באמרו: 'מובטחני שתפילתך נתקבלה, ובודאי תזכי לשנה הבאה לבן, ואני אהיה סנדק', ואכן כך היה.
