האדמו"ר הרב ברוך הלברשטאם מגארליץ זצ"ל- נולד בשנת ה'תקפ"ט ברודניק בנו החמישי של אביו. נקרא על שם הגה"ק רבי ברוך פרנקל זי"ע הידוע ע"ש ספרו ה'ברוך טעם' אבי אמו, שנסתלק כשנה קודם לידתו. כבר בעודו צעיר לימים נתפרסם בחכמתו ובצדקתו. בשנת ה'תרמ"ג עלה על כס הרבנות ברודניק, ושמו יצא ברבים כגאון וצדיק מובהק, מקים עולה של תורה. בשנת ה'תר"נ שנה לאחר פטירת דודו ר' שמואל טייטלבוים, חזר לכהן בגורליץ כאשר את מקומו ברודניק מילא בנו הגה"ק רבי צבי הירש.
גאון בנגלה ובנסתר. מלומד בניסים. רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח-הקודש. ענוותן. הסתיר את מדרגותיו ובהצנע מעשיו המופלאים. סגפן. האדמו"ר הראשון מגארליץ. במשך שלושים שנה לא בא לפיו טעם בשר! העיד עליו אביו, כי יש לו נשמה, שלא היתה בעולם הזה ארבע מאות שנה, והוא כולו אמת. וכן העיד פעם הרה"ק מקאלאשיץ זצ"ל, כי כל שיחותיו של הרב מגארליץ היו ברוח הקודש. מבאר הצדיקים, דברי חנה ח"ב. וכן אמר עליו הגאון ר' יהושע מבעלז, כי שליש מהעולם עומד עליו וקראו בשם 'חכם העולם'. ידע את זמן פטירתו מן העולם. נפטר ב-א' אדר ה'תרס"ו ציונו במעלה ההר בגורליץ, שכן ביקש הרב להגן על כל יושבי העיר מלמטה. חי כ-77 שנים.
אביו: האדמו"ר הרב חיים מצאנז בעל ה'דברי חיים'. אמו: מרת רחל פייגא בת ר' ברוך תאומים-פרנקל, ה'ברוך טעם'. אשתו: מרת פסיל זיווג ראשון- בתו ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים בעל ה"ייטב לב" מסיגט, מרת לאה זיווג שני- בת ר' שמואל שפירא מלאנצהוט בנו של ה'בני יששכר' זי"ע. מרבותיו: אביו, ר' חיים. בניו: ר' משה מבארדיוב, ר' צבי הירש מרודניק, ר' שלום מניסקא, ר' אלישע מגורליץ, ר' סיני מז'מיגראד. בנותיו: מרת חנה נישאה לר' משה יהודה לייב שפירא מסטריז'וב, מרת יוכבד רבקה נישאה לר' אריה לייבוש טייטלבוים מקרטשוב, נינו של ה"אריה דבי עילאי, מרת רייזיל נישאה לר' משה אייכנשטיין- מזידיטשוב בנו של רבי סנדר ליפא האדמו"ר מזידיטשוב, ובשנית נישאה לר' פנחס חודורוב מזביא נכדו של רבי חיים הגר מקוסוב ובשלישית נישאה לר' יהודה אריה לייב אלתר ה"שפת אמת" הידוע כאדמו"ר מגור. מספריו: •דברי ברוך-ברוך שאמר- ערך ר' ליפא זילברמן.
סיפר החסיד הישיש ר' מוטל ה ציטרננבוים ז"ל, יליד העיר יאסלא, שזכור לו מאורע מעניין מימיי ילדותו, כאשר רבי מאנדל בארון זצ"ל מיאסלא נתקף במחלה מסוכנת והיה מרותק למיטתו ימים רבים והגיע עד לשערי מוות ל"ע.
יום אחד בא לבקרו דודו הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע, ויהי בצאתו מעל פניו, וכבר עמד בחוץ לעלות אל המרכבה שהסיעה אותו, באה במרוצה אשתו של החולה, היא הדודה פרימיטל ע"ה בתו של הרב מיאסלא, והפצירה בו בבכיות שיפעל רפו"ש לרבי מאנדל. נענה הצדיק ואמר לה בלשון זו: "אל תדאגי פרימיט'ל, הוא יתרפא מחולי זה, ותבוא לו הרפואה על ידי שועל…", סתם ולא פירש כוונתו.
והנה אירע לימים לא רבים, שמישהו פתח את דלת הבית, ובאותו רגע ראו כולם, שנמלט החוצה בעל חיים שזינק מתחת למיטת החולה – ויהי לפלא! המספר ר' מוטל'ה למד אז בחידר לתשב"ר, שנמצא סמוך למעונו של ר' מאנדל, והילדים בראותם את השועל בורח פתחו במרדף אחריו, גם הוא עצמו רץ עמהם וראה במו עיניו את השועל, שצבעו היה צהוב, מאותה שעה ואילך הוטב מצבו של רבי מאנדל והתאושש לאיטו.
רבינו אמר על עצמו שהוא "מבין" דהיינו, שמכיר פנימיות האדם אם תוכו כברו בהבטתו עליו. ומסופר שבהיותו סמוך לשולחן חותנו הגאון ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים שבת שם אדם שפלפל עם חותנו רבות בדברי תורה, כשראה חותנו את חילו הגדול בתורה העריכו כאדם המעלה והראה לו אותות קירבה, אבל רבינו החזיר את פניו מאותו אדם, ואף לא נתן לו שלום. כשהוכיחו חותנו על כך, השיב לו שהאיש אינו מוצא חן בעיניו, ביום ראשון שלח חותנו אברכים מחסידיו לאסוף כספים עבור האורח החשוב, אך רבינו יצא אחריהם ומנע מהם מלמלא אחר
הוראת חותנו, כשנסע משם האיש והגיע לצאנז עקבו אחריו, ומצאו, כי הוא משומד ולוכד נפשות ברשתו.
מעשה שהיה אצל הרה"ק מגארליץ שנכנסו אצלו שני בחורים, אחד מהם היה ירא שמים ואילו רעהו היה ל"ע בור וריקא. הבחור השני רצה לנסות את רבינו האם יש לו רוח-הקודש וסיפר לחברו הראשון בטרם נכנסו לקודש פנימה שהוא עשה איזה חטא גדול והתערב עמו שהרה"ק לא ירגיש בחטא. לאחר מכן נכנסו שניהם, וכשהבחור הירא שמים הושיט ידו להרה"ק קיבל אותו בסבר פנים יפות וכו', ואילו כשהבחור השני הושיט את ידו, צעק הרה"ק מגארליץ עליו: "מחוצף. האיך אתה מעיז פנים להקב"ה וכו' ". ואז נוכחו הכל לדעת, כי הרה"ק מגארליץ זי"ע ראה הכל ברוח קדשו.
רבי ברוך מגארליץ היה בנו של ה"דברי חיים" מצאנז. הוא היה הצעיר בין הבנים, ואחיו, רבי יחזקאל משינאווה, היה הבכור. הוא מאד כיבד את אחיו, אבל יחד עם זה היו לו הרבה חילוקי דעות איתו. הם לא הסכימו על כל דבר בעבודת ה', היו להם דרכים קצת שונות, ואף- על- פי-כן מאד דאג לכבדו. פעם שאלו אותו מה ההבדל בינך, רבי ברוך, לאחיך הגדול, רבי יחזקאל? הוא ענה במשל: אחי הגדול, רבי יחזקאל, אם הוא יבוא ויראה הר מאד גדול, שכולו רע, אבל הוא יבחין שבתוך ההר יש איזה אבן או נקודה טובה, אז הוא יעשה כל מאמץ שבעולם, במסירות-נפש, להגיע לנקודה הטובה ולהוציא אותה מההר. אבל אני, אם אני רואה הר שכולו טוב, אבל יש שם אבן אחת של רע, אז 'אני עושה כפרות עם כל ההר' – אני זורק את כל ההר הזה לפח.
צריך להבין – מדתו של אחיו מובנת, הוא רואה שהכל רע אבל יש נקודה טובה, אז צריך להצילה, אך איך אפשר להבין את מדתו של רבי ברוך, שזורק דבר שכולו טוב בגלל שיש בפנים משהו רע. הוא זורק את הטוב?
יש כמה סוגי צדיקים – וזה כתוב גם בתניא – שאחד הדברים שזה מבחן לגבי צדיק הכי גדול וגמור זה שהוא שונא את הרע בתכלית. זה שהוא רואה שהכל טוב, אבל יש שם קצת רע – זה סימן שהטוב הזה לא טוב אמיתי, לא טוב מוחלט. זה בדיוק כמו שכתוב בתניא ש"צדיק שאינו גמור" עדיין יש לו משהו רע – "צדיק ורע לו" – ואז 'זה לא זה'. הוא רוצה לומר, שאם יש עדיין קצת רע 'זה לא זה' – זה לא מה שה' רוצה.
ניתן דוגמה מלימוד מדעים – יש כל מיני תאוריות. יכולה להיות תאוריה שמסבירה כל מה שקורה בעולם נכון, חוץ מתופעה אחת. מה עושה פיזיקאי גדול עם תאוריה כזו? זורק את כל התאוריה לפח, כי אם זה לא מסביר הכל מאה אחוז נכון, סימן שהכל לא נכון, אפילו אם נדמה כנכון וטוב. אם משהו אחד לא בסדר – סימן שהכל לא בסדר, וצריך לחפש משהו הרבה יותר אמיתי.
דוגמה נוספת: יש סיפורים רבים מהם עולה כי כאשר מתגלה לאדם 'מגיד' מן השמים, ההבחנה אם הוא שייך לצד הקדושה או חלילה לסטרא- אחרא נעשית באותו אופן: גם אם הוא מגלה לאדם סודות רבים ונפלאים, סודות אמיתיים, הרי שאם יש נקודה אחת בה מתברר שיש שקר או רוע (גילוי שקרי או הוראה נגד התורה ומצוותיה) – מתברר שיש לזרוק את כל גילויי ה'מגיד', וכולו שייך לסטרא- אחרא.
זוהי מדתו של רבי ברוך – מדה של צדיק גמור, שאפילו כשהכל טוב, אם יש טיפת רע הוא כבר לא צריך זאת בכלל.
