שיעור מאסתר המלכה: מה הערך שלי בין מיליארדי אנשים? • צפו

כנראה שעוד לא נולד האדם שלא חווה או יחווה אי פעם דבר-מה שיעורר בו תמיהה וטרוניה – "למה זה מגיע לי?" או, "ריבונו של עולם, למה זה צריך להיות ככה?" החיים מזמנים לנו לא פעם מצבים הנראים בעינינו לא הגיוניים, מיותרים ובלתי צודקים. זה יכול להיות בעבודה, בחברה, במשפחה ובכל מישור וקבוצת התייחסות שהם.

וזה טורד אותנו ומערער את שלוותנו. מטבענו, אנו רוצים להתהלך בעולם מובן שחוויותיו נהירות לנו ומבקשים פשר לתהליכים המתרחשים סביבנו או מתקיימים בתוך תוכנו. וכשזה נבצר מאיתנו, עלול להתפתח לו תסכול מהחיים ומעצמנו.

והאמת היא, שרוב מוחלט של ההוויה נסתר מעמנו ונשגב מבינתנו. המתהלך בתחושה שבסך הכול הוא מבין את העולם ואת ההוויה, אינו אלא שוגה באשליה. במציאות, רב הנסתר על הנגלה וכל צעד מדעי לפתרונה של תעלומה – יוצר כבדרך אגב כמה שאלות חדשות…

מסופר שבחתונה בה השתתף בעל התניא, כיבדו כמיטב המסורת בדחן שיבדח וישמח את החתן-כלה ושאר המשתתפים, וזה פנה אל בעל התניא ברוח טובה ובזהירות הדרושה ואמר: "רבי, 'העולם' מתפעל מחוכמתך הרבה ומידיעותיך המופלגות. וכשלעצמי אני תמה – וכי מה ההבדל הגדול ביני לבין הרבי; הלוא מה שאני יודע – גם הרבי בוודאי יודע. ומה שהרבי לא יודע – גם אני כמוהו איני יודע. אם כן, כל ההבדל ביננו מסתכם בכך שיש דברים שהרבי יודע ואני איני יודע. נו, מזה עושים עניין?"

על פי המסופר, שמע בעל התניא את דבריו השנונים של הבדחן ונכנס לדבקות גדולה.

יש צדק רב ברעיון אותו ביטא הבדחן. את חלק הארי שבעולם הגדול ובעולמנו הפרטי והאישי איננו מבינים כלל, או שהבנתנו אותו חלקית בלבד. אם כן, המשותף לאיש הפשוט ולחכם המופלג, גדול מהמבדיל ביניהם. את רוב הדברים, גם זה וגם זה אינם מבינים!

וכעת ננסה להבין מדוע זה ככה. למה הקב"ה לא עושה קצת יותר השתדלות שנבין אותו ואת עולמו? מדוע גם הכלי הנעלה ביותר שניתן בידי המין האנושי – השכל, אף הוא איננו מאפשר לנו לפתור את תעלומות חיינו? מי שיעזור לנו לענות על כך (ויסייע לצמצם במשהו את השאלות שמתעוררות אצלינו) – הוא חג הפורים.

ממתי 'לדפוק ראש' זה ערך?

אחת מ'מצוות היום' בחג הפורים היא – 'משתה ושמחה'. ולא סתם משתה, אלא כזה שבו מצווה עלינו לומר לחיים' ו'לבסומי' – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

אמנם יש שפירשו את הוראת חז"ל להשתכר "עד דלא ידע" כגבול העליון ולא כיעד, דהיינו שהמצווה היא לשתות יין ומשקה עד שכבר נתקרב לשלב שבו אנו עלולים לאבד ראש ולשכוח מיהו ה"ארור" ומיהו ה"ברוך" אך בשום אופן לא לחצות אותו ("עד ולא עד בכלל"), אך רוב ככל המפרשים – וכך גם אנו נוקטים למעשה – מבינים את דברי חז"ל כמצווים על שתייה לשוכרה עד לאיבוד ראש ובלבול כזה שבו "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

והשאלה שעולה מאליה היא: מה קורה כאן?! איך ייתכן שביום שבו אנו חוגגים את מפלת המן שמזרע עמלק, יש מטרה בלשכוח את היותו ארור ואת חובת מחייתו? ובכלל, אחת הדרישות הכי בסיסיות של היהדות היא שליטה עצמית, כיצד אפוא לפתע אנו מצווים, לכאורה, דווקא על שחרור ושכרות? היהדות גם בדרך קבע מרוממת ומנשאה את המוח שבראש, אז מהיכן צץ לו חיוב 'לדפוק ראש'?

ועוד שאלה או שתיים: ידוע מה שמובא בכתבי הקבלה שיום הכפורים הוא רק 'כפורים' ומעלתו איננה גבוהה כשל חג הפורים עצמו. כיוון שאין זה סתם 'ווארט' לא מחייב של דרשן אלא דברים שאמר האר"י ז"ל ומובאים בחסידות, יש להבין כיצד ייתכן שחג הפורים נעלה מיום הכיפורים שבו הכהן גדול נכנס לפני ולפנים, ישראל כולם נדמים למלאכים וגם חטאים כשנים כשלג מלבינים?

בדומה לכך יש לשאול על דברי הגמרא במגילה ולפיהם חג הפורים "לא יעבור" ולא יתבטל גם לעתיד לבוא, שלא כרוב החגים שעתידים להתבטל. גם כאן אנו מוצאים ביטוי לכך שלפורים יש יתרון ומעלה על שאר החגים, אף שבמבט שיטחי נראה כי אינו אלא חג קליל של יין, תחפושת, משלוחי מנות עמוסים במתוקים, ליצנים ואווירה טובה – אז מהי מעלתו?

ג'נוסייד אמיתי…

המגילה מתחילה בסיפור המשתאות שערך אחשוורוש בשנת שלוש למולכו. תחילה ערך אחשוורוש משתה מפואר שמוזמניו היו האליטה של הימים ההם – שרים, דוכסים ומקורבים נוספים למלכות, משתה שאולי ראוי להיכנס ל'ספר השיאים של גינס' כמשתה הארוך בהיסטוריה שכן הוא נמשך לא פחות ממאה ושמונים יום! ועם סיומו קיים אחשוורוש משתה נוסף עם הזמנה פתוחה "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה", כשהפעם המשתה נמשך "רק" שבוע ימים.

ביום השביעי והאחרון למשתה השני, "כטוב לב המלך ביין", נכנסה בו רוח עוועים והוא ציווה להביא את ושתי המלכה אל המשתה ולהציג את יפיה בפני השרים והעמים כשהיא במערומיה… ושתי ממאנת לקחת חלק בביזיון הזה ולאחרי התייעצות קצרה "כדת מה לעשות", מקבל אחשוורוש את עצת ממוכן (הוא המן) להרוג את ושתי על מרידתה בו ולמצוא מלכה ראויה וטובה ממנה.

ארבע שנים חיפש אחשוורוש אישה כלבבו ולא מצא, עד אשר נמצאה אסתר שנשאה חן וחסד לפניו והוא המליכה תחת ושתי. אסתר לא הייתה בחירה טבעית ומתבקשת. על פי דברי חז"ל היא הייתה באותו הזמן כבר די מבוגרת (כבת 75) ולפחות לדעה אחת גם לא הייתה יפה במיוחד ("ירקרוקת הייתה").

כחמש שנים מאוחר יותר המן הרשע מבקש להשמיד את העם היהודי מעל פני האדמה, וכשהוא מציג את בקשתו לפני אחשוורוש מתברר שהוא 'התפרץ לדלת פתוחה'. המן מקבל אור ירוק מאחשוורוש לבצע את זממו, הוא מפיל גורל על היום המדויק שבו הרצח עם שתכנן יתבצע ה"י, ואז מריץ שליחים לכל מדינות המלך אחשוורוש ש'מלך בכיפה': שביום שלושה לחודש אדר יש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודי מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד".

מאותו רגע ואילך ריחפה על עם ישראל סכנת כליה ממשית שדוגמתה לא היה עוד בהיסטוריה. אמנם גם להיטלר ימ"ש הייתה תוכנית כזו ובידיו היו רשימות של יהודים בכל מקום, כולל מקום שבו היה יהודי אחד בלבד, אך כאן המן תכנן להרוג את כל עם ישראל ביום אחד(!), מה שיימנע אפשרות של בריחה ממקום סכנה למקום מבטחים שכן באותו היום – כל מקום יהיה עבור ישראל מקום סכנה.

ידע מה וידע גם למה

ממשיכה המגילה ומספרת ש"מרדכי ידע את כל אשר נעשה" ומיד קרע את בגדיו, לבש שק ואפר ויצא אל תוך העיר לזעוק זעקה גדולה ומרה. וכשאומרת המגילה שהוא "ידע את כל אשר נעשה", אין הכוונה (רק) שידע על הגזרה ותוכנה, שכן בזה אין כל רבותא שהרי כולם כבר ידעו בשלב זה על הגזרה. כוונת הדברים בעומקם היא שמרדכי ידע בסיבת מה התרגשה על עמו הגזרה. הוא הכיר במקור הבעיה ועמד על החטא שבעטיו היא ניחתה על ישראל.

"בני עמי", הרהר מרדכי, "חטאו בהשתתפותם בסעודתו של אחשוורוש ובעיקר בחדווה וההנאה שהיא הסבה להם. הרי היה בה בסעודה זו שמץ עבודה זרה, והיה בה גם יותר משמץ של התרסה כלפי שמיא בהשתמשות אחשוורוש בכלי המקדש. טעה אחשוורוש בחושבו שכבר כלו השבעים שנה שלאחריהם הבטיח הקב"ה לפקוד אותנו ולגואלנו, אך כיצד זה ההינו בני ישראל ליהנות בסעודה שכל כולה כפירה בהבטחת ה' אלינו כי יגאלנו? איך אפשר ליהנות מכלים שאבותינו נהרגו ומסרו נפשם למען שמירתם"?

"ומרדכי ידע" – הוא הבין שבחטא נעוצה הגזרה. לכן הוא ראשית פעל לעורר את בני ישראל לעשיית תשובה ולתיקון החטא, ורק אחר כך פנה גם לאפיקים דיפלומטיים-ארציים. מרדכי הבין היטב שכל עוד לא יטפל בשורש וסיבת הגזרה, אין טעם לנסות ולפעול את ביטולה.

אף אחד לא יפתח את הדלת…

מסופר על יהודי שהבחין בחברו מכה על חזהו באמירת 'על חטא', אך הכיר בו ש"אין פיו וליבו שווים" ושהוא אמנם מכה "על חטא", אבל מחשבתו נמצאת במחוזות אחרים לגמרי. אמר היהודי לחברו המתוודה: כשיהודי מכה על חטא הוא דומה לנוקש על הדלת ומבקש: "פתחי לי אחותי רעייתי". אבל כשהוא מכה 'על חטא' ואין בן אדם העומד מאחורי ההכאה, אף אחד לא יפתח את הדלת…

או במילים פשוטות: הכאה צריכה להיות סימפטום בלבד לטיפול שורש ובתשובה על החטא. אך אם כל מה שיש זה רק אקט חיצוני המדמה תשובה, אין לו כל משמעות. מרדכי הבין היטב את העיקרון הזה שלפיו המיקוד צריך להיות בשורש הבעיה ובסיבת הגזרה ולא בתוצאותיהם, על כן לבש הצעד הראשון שלו היה ללבוש שק ואפר ולעורר את העם לתשובה. מרדכי הצליח במשימתו למעלה מהמשוער ו"בכל מדינה ומדינה אבל גדול ליהודים – צום ובכי ומספד". ישראל הבינו כי צרה זו לא "נקרה נקרית", אלא באה בסיבת חטאיהם ושבו בתשובה שלמה.

"ובכן אבוא אל המלך"

כשאסתר שומעת על שקו ואפרו של מרדכי, היא קוראת "להתך מסריסי המלך ותצווהו על מרדכי לאמור: 'לך אל מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה'". מרדכי מספר להתך את כל שידע על גזרת המן, מראה לו את נוסח הגזרה שיצאה מבית המלכות ומבקש ממנו לצוות את אסתר בשמו "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". עם ישראל כבר עשה תשובה, בשורש הרוחני לגזרה כבר טיפלנו, עכשיו מגיע החלק שלך בסיפור. לכי והתחנני אצל המלך על עמך!

התך חוזר אל אסתר ומוסר לה את דברי מרדכי, ואסתר מבקשת שישוב אל מרדכי וישתף אותו בדילמה הקשה שלה: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים – אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא – אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". "ואני", ממשיכה אסתר, "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". אינני יודעת האם הוא עוד רוחש לי חיבה ושמורה לי אצלו אהבה, כשכבר חודש ימים אני יושבת כמנודה. מי יודע אם יושיט לי את שרביטו בכניסה ללא הזמנה, או שמא גורלי למיתה יחרץ…

"ויאמר מרדכי: אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך כי אם החרש תחרישי בעת הזאת" ותנסי להשתמט מהתפקיד החשוב שמוטל על כתפייך, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". את דבריו הנחרצים לאסתר חתם מרדכי במשפט אותו הוסיף כמציע: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

הדברים שנאמרו מעומק פנימיות לבבו של מרדכי, חדרו אל ליבה של אסתר והביאוה לידי החלטה ברורה: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי, אבדתי". אני אנסה, גם אם ניסיוני זה עוד עלול לעלות לי בחיי…

אולי כדאי לחכות…

המפרשים מסבירים שכשבתחילה שלחה אסתר להגיד למרדכי שהיא לא נקראה אל המלך "זה שלושים יום" וכניסה אליו בעת ההיא תהווה סכנה, היא לא התכוונה לחמוק משליחותה החשובה והקריטית לפעול לביטול הגזרה, אלא הציגה טענה הגיונית שלפיה כדאי לדחות את כניסתה אל אחשוורוש למועד מאוחר יותר.

אנחנו עכשיו בחודש ניסן, טענה אסתר, ואילו הפור נפל על י"ג אדר של השנה הבאה. אם כן, יש לנו כמעט שנה לפעול לביטול הגזרה. בכל זמן אחר, אמרה אסתר, לא הייתי מתעכבת אפילו רגע אחד מיותר עם הניסיון להניא את אחשוורוש מגזרת המן, אלא שהיחסים ביני לאחשוורוש לעת הזו אינם בשיאם – בלשון המעטה – וכבר חודש ימים שהוא לא התעניין בי…

אולי, המשיכה אסתר, אולי כדאי לחכות עד שאצליח לפייסו ולעורר שוב את חיבתו כלפיי ולהמתין לשעת כושר ולא לפעול בפזיזות. ואין זה צחוק; אם אכשל בהזדמנות הזו, לא תהיה לי הזדמנות נוספת שהרי "אחת דתו להמית!"

מחיר קשה מנשוא

והיה לאסתר גם קושי רוחני-רגשי עצום בכניסה אל אחשוורוש, קושי אותו היא רמזה באומרה: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".

נקל לשער כיצד הרגישה אסתר הצדקת כאשר בעל כורחה נאלצה לחיות כאשתו של מלך נוכרי ועוד רשע כאחשוורוש. היא עשתה והתפללה רבות בשביל שלא להגיע לזה, אך כשפקידי המלך גילו אותה במקום המסתור בה שהתה ולקחוה אל המלך אחשוורוש שבראותו אותה חפץ בה לאישה, אנוסה הייתה להינשא לו.

לפחות, ניחמה עצמה אסתר כל הזמן, אני אינני עושה דבר למען הקשר שלנו מיוזמתי והחלק שלי בקשר עם אחשוורוש פאסיבי לחלוטין. חז"ל ניסחו זאת בתמציתיות ואמרו: "אסתר קרקע עולם". אנוסה הייתה ואך הגיבה בפאסיביות כמי שכפאה שד.

ועכשיו, אמרה אסתר למרדכי, עכשיו אתה מבקש ממני לבוא אל המלך מיוזמתי המלאה ולנסות לנצל את נישואיי לאחשוורוש. כביכול תהיה זו הסכמה ואשרור מצדי לנישואיי למלך נוכרי! ביאתי זו אל המלך תהיה כנגד מצפוני וכנגד מצוות דתי, אך אף על פי כן אני נכונה למסור נפשי עבור עם ישראל ולבוא אל המלך ש"לא כדת"!

עוד אמרה אסתר: "וכאשר אבדתי, אבדתי". תהיה זו אבדה קשה עבורי, משום שנישואיי לך מרדכי (לדעות שאסתר הייתה נשואה למרדכי בן דודה) ייאסרו עתה כשאגיע לאחשוורוש מרצוני, כדין אשת איש שזינתה. ואכן, כשהתבטלה הגזרה והיהודים נחו מאויביהם, אומרת המגילה ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה", ומובא על כך שאסתר עצמה לא לקחה חלק מלא בשמחה, משום שהגעתה אל אחשוורוש גבתה ממנה מחיר קשה מנשוא – את נישואיה למרדכי…

דומה שעכשיו אין אפשרות שלא להבין את טענת אסתר באומרה "ואני לא נקראתי", ואי אפשר שלא להזדהות עם מצוקתה הגדולה באותה שעה או שלא להתפעל ממסירות נפשה כאשר למרות הכול, היא שמה את כל השיקולים בצד והלכה במצוות מרדכי אל אחשוורוש.

לא בכדי זכתה אסתר שהמגילה תיקרא על שמה.

ככה מעודדים?

היה זה מרדכי שנסך בה במילותיו את העידוד והכוח להם היא נזקקה בכדי ללכת על זה עד הסוף. אם נתבונן בדבריו אל אסתר נראה שיש בהם שלושה חלקים:

א. "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים", שכן אם לא תיכנסי אל המלך, סוף דבר "את ובית אביך תאבדו". עוד תתגלה האמת לפיה את יהודייה בתחפושת ואחשוורוש שכבר הרג בהפכפכותו את ושתי, יהרוג גם אותך.

ב. "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר": עם ישראל הוא 'עם הנצח' ש"לא אעשה עמו כלה" והוא בכל מקרה יינצל. הישועה בוא תבוא בדרך זו או בדרך אחרת. כל שאני אומר, מסר לה מרדכי, זה שכדאי שאת תיקחי חלק בהצלתו.

ג. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות": יכול להיות שהרגע הזה, הצומת הגורלי אליו הגענו, הוא-הוא הסיבה לתסריט המשונה והלא צפוי הזה שבו את נעשית למלכה תחת ושתי.

דבריו אלה של מרדכי נראים בחלקם כהיפוכם של דברי דרבון ודחיפה: כאשר אדם מתבקש למסור נפש, עידודו יהיה בכיוון וסגנון של: בך הדבר תלוי! זקוקים לך! "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". אבל מרדכי, הוא אומר לה לכאורה שהיא לא מאוד משמעותית, כיוון שאם לא היא – "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אנחנו נסתדר איתך ובלעדייך… הלזה עידוד ייקרא? גם חתימת דבריו: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" איננה שיא הדרבון; האם בשביל ה"מי יודע" הזה עליי להקריב הכול? "אין לדעת", זה מה שיש לומר לך מרדכי לומר לי ברגע הזה?

למה 'נזרקנו' לכאן?

לפני שנגיע לביאורו הנפלא של הרבי מליובאוויטש זי"ע בעניין, נקדים כמה נקודות: כל אחד מאיתנו מרגיש בהרגשה חזקה וברורה שהוא קיים. עד כדי כך תחושת ה'קיימות' שלנו חזקה, שהרגש מתקשה לקבל את העובדה הפשוטה שהיה זמן שעוד לא היינו ושביום כלשהו בעתיד כבר לא נהיה…

האם יש לנו חלק בקיום שלנו? האם מישהו נועץ בנו לפני שהתחלנו להתקיים? התשובה שלילית. עד כמה שזה נשמע כהזוי ומופרך, בשנת 2019 תבע הודי בשם רפאל סמואל את הוריו על שהביאוהו לעולם מבלי שנועצו בו. לא ייתכן טען שבגלל מאוויים אישיים שלכם, אני צריך להתמודד עם כל קשיי הקיום שבחיים עלי אדמות…

אגב, ההורים שזוכו מהתביעה המקורית של בנם טענו להגנתם ש"דווקא ניסינו". שוב ושוב, לטענת ההורים הם ניסו לשאול לדעתו אך הוא פשוט מיאן להשיב במה שהתפרש מצידם כ"הסכמה שבשתיקה" או "שתיקה כהודאה".

לא רק לגבי עצם קיומנו לא שאלו לדעתנו, אלא גם בשאלת אופן הקיום שלנו התעלמו מאיתנו כליל. לא נשאלנו האם להיוולד כבנים או כבנות, גבוהים או נמוכים, חכמים או 'חכמים פחות', חזקים או חלשים וכו'. אנו חיים מבלי שיש לרובנו ידיעה אודות האנטומיה הפנימית שלנו או כיצד מערכות גופנו פועלות. אנו פשוט קיימים. גם המורכבות של החיים וקשייהם היו כנראה מצטמצמים או נעלמים כליל לו רק שאלו אותנו, אבל לא עשו זאת. למה? למה הקב"ה 'זרק' אותנו לכאן?

למה הבורא כל כך "השקיע"?

כל אחד מאיתנו הוא בעל מערכות גופניות מתוחכמות ומורכבות ביותר שהמדע עם כל התקדמותו לא מבין אלא את קצה-קצם ועומד נפעם מהחכמה והדיוק שמאחוריהם. כמה מספרים שילמדו את העיקרון: אין זה נתפס אבל יש לנו בגופנו כ160 אלף קילומטרים של ורידים, גידים ונימים! בכדי לסבר את האוזן – שני אנשים יכולים להגיע עם אורך גידיהם וורידיהם לירח…

בדם שלנו ישנן אינספור כדוריות אדומות כשכל כדורית היא בעלת תוחלת חיים של מאה ועשרים יום בלבד. בכל שנייה נהרסות 15 מיליון כדוריות דם אדומות בגופנו ונולדות אחרות כמספר הזה! לפני שייהרסו, יעברו הכדוריות מסע של 12 מיליון קילומטרים ברחבי הגוף. כדורית הדם האדומה נעה במהירות ומבצעת הקפה אחת ברחבי גוף האדם בתוך 20 שניות. אם בזה לא די, הרי שבכל כדורית אדומה יש שלוש מאות מיליון מולקולות של המוגלובין!

בורא העולם ויוצר האדם "השקיע" השקעה עצומה בגוף שלנו והשקעה צריכה להצדיק את עצמה. אז למה הקב"ה כל כך "השקיע" בנו? איזו תועלת הוא ביקש להשיג עמנו? כשהאסימון נופל היהודי תופס שאם הקב"ה השקיע בו כל כך, אז הוא (כביכול) צריך אותו! בעצם יצירתך אומר הקב"ה: עולמי לא יכול להיות מושלם בלעדיך. הפנמה של זה נופחת בנו משמעות, חיות ושמחה. כשחיים עם זה אפשר לומר 'שלום' לדיכאון. מי שהפנים זאת חי בתודעה שאני כאן בשביל למלא את רצון קוני – לעשות לו דירה ומשכן בעולם.

אבל אם הוא ברא אותנו לשם מילוי שליחותו, מדוע כל כך הרבה פעמים נדמה שאנו תקועים ומנועים מלממש את יכולתנו ואיכויותינו? מדוע כל כך שכיח שאנו לא מבינים את הבורא?

'סיבה ומסובב' – רק בבית ספרנו

תשובת הדבר היא שעם כל הכבוד לשכלנו, הקב"ה איננו מחויב לא להיגיון שלנו ולא לדרך החשיבה שלנו. "לא מחשבותיי מחשבותיכם". הקב"ה הוא יוצר החכמה, הבינה והדעת והוא שקבע בעולמו כלל היקש ולוגיקה. אם כן, הם אמנם מחייבים אותנו, אך ממש לא את מי שיצר אותם.

'סיבה ומסובב' זהו צורך אנושי – לא צורך אלוקי. כך גם הכנסת דברים לתוך תבניות חשיבה שונות. בהקדמת התיקוני זוהר מובא ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ובתרגום מילולי: אין מחשבה 'תופסת' בו (בקב"ה) כלל. ההבנה הפשוטה היא שהמחשבה שלנו איננה מסוגלת בשל יכולת השגתה המוגבלת מאוד להבין את הקב"ה שמחשבתו 'עמוקה מי ימצאנה'. אך כוונת הדברים היא שאין המחשבה מסוגלת לתפוס בקב"ה משום שהוא כלל לא מוגדר בשכל!

אפשר לומר במשפט שלשאול שאלה רציונלית על דרכיו של הקב"ה זהו מעשה לא רציונלי…

אז מדוע איננו מבינים את הבורא? כי מעשיו אינם תוצאה של היגיון אנושי (או היגיון כלשהו) ואינם אלא כתוצאה מכך "שעלה ברצונו" ללא כל סיבה למה ומדוע. אז אין לנו יכולת להבין סוד מסעה של הנשמה, אך זה נובע דווקא משום שהוא נובע מרצונו של הקב"ה שלמעלה משכל. זו אינה 'גריעותא' וחסרון אלא 'טיבותא' ויתרון!

בעיצומו של החטא הקב"ה כבר מתכנן לנו גאולה…

ועכשיו אנו מתקרבים להבנת הדין ודברים בין מרדכי לאסתר כמו גם להבנת המהות והמוטו של חג הפורים: כל הקורא את המגילה עומד נפעם מרצף 'צירופי המקרים' שנתפר ביד אמן – החל מסעודת אחשוורוש ועד הישועה הגדולה – ב'מעשה חושב' של ממש. ומדהים לראות איך שבסעודה שבעטיה נגזרה על ישראל גזרת המן, בה עצמה כבר החלה הישועה כאשר אחשוורוש בשיגעון רגעי מצווה להביא את אשתו באופן מבזה עבורה ולא פחות – עבורו הוא. זה הרי סלל את דרכה של אסתר אל בית המלוכה והוביל בהמשך ל"ונהפוך הוא".

נמצאנו למדים מכך שגם בזמן של ירידה רוחנית שלנו, גם כשהקשר שלנו עם הקב"ה נמצא בעיצומה של 'צניחה חופשית' וישראל משתתפים בסעודה שיש בה שמץ עבודה זרה והתרסה בוטה כנגד אביהם שבשמיים – גם ברגע זה הקב"ה דואג להם כאב אוהב ומקדים רפואה למכה.

כשאסתר אומרת "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך", היא בעצם מייצגת את העם כולו ואומרת ש"מזה תקופה אנו לא נקראנו לבוא אל מלכו של עולם ונדמה שאהבתו אלינו תמה". מרדכי, אמרה אסתר, הלוא חטאנו, עווינו פשענו ואיך זה ניכנס לכלות את פני המלך שלא כדת? ומרדכי דוחק בה להיכנס. הוא יודע שאהבת הקב"ה שמורה לעמו גם ברגעי שפל ומשבר. הוכחה טובה לכך משמשת אותה סעודה שבה חטאו ישראל ובה עצמה הקב"ה כבר החל רוקם את נס הפורים.

"מי יודע"…

וממשיך מרדכי ואומר לאסתר: דעי כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים" בכל אופן, בשל אותה אהבה נצחית ובלתי ניתנת לביטול וקלקול. ואם את תמהה – אם הכול פה זה רק חסד ואהבה, מדוע הכול חייב להיות באופן כזה נסתר ולמה גילויה של אותה אהבה דורש ממך מסירות נפש והקרבה; תשובתי היא ש"מי יודע (אם לעת כעת הגעת למלכות)".

"מי יודע" מתפרש בחסידות כבחינה גבוהה מאוד שלמעלה מכל שכל והבנה – דרגת ה'עתיק' שבכתר, הנעתקת מכל היגיון והסברה. "מי" גם בגימטרייה 50 כנגד 'שער הנו"ן' שבחמישים שערי בינה, אותה בחינה שחסרה אף למשה.

דרכיו של הקב"ה עמנו הן מבחינת "מי" שמעבר לשכל, אז חבל על מאמץ חסר תוחלת בניסיון להבינן. עלינו למסור את הנפש ובכך להתחבר ולהתקשר לקב"ה בקשר שלמעלה משכל. אסתר, יש לך כאן הזדמנות להתקשר בקשר הגבוה והנעלה ביותר ל"מי שאמר והיה העולם".

'זמר אתה לא'

הבדיחה מספרת על יהודי פשוט שניגש אל הרב והציע בפניו את הספק שלו לגבי המקצוע ממנו יתפרנס: 'כבוד הרב, כפי שאני רואה את זה יש לי רק שתי אופציות: להיות זמר או לשמש כרקדן. יוכל נא הרב לעזור לי לבחור אחת מהן?'

'אני חושב שתהיה רקדן' השיב הרב על אתר. 'הרב פעם ראה אותי רוקד?' שאל האיש תמה על ההכרעה המהירה. 'לא', השיב הרב, 'אבל שמעתי אותך פעם שר וזמר אתה לא'…

כשמזדמנת לנו שליחות כלשהי וכשנקרה בפנינו אתגר מסוים, אות הוא שזו השליחות שלנו. והדבר השני, ההוא שנדמה לנו כמתאים יותר עבורנו, הוא לא שייך אלינו. אם מזדמן לנו 'לרקוד', כנראה ש'זמרים אנחנו לא' כפרפרזה לתשובת הרב, ולפחות לעת עתה זה לא תפקידנו. איי זה לא נראה לנו הגיוני? אז מה! "מי יודע"…

"ארור המן" – לא מצד הידיעה

חג הפורים אם כן, הוא החג של ההתקשרות שלנו עם הקב"ה ושל הקב"ה עם ישראל שלמעלה מטעם ודעת. חג זה, עוד יותר מיום הכיפורים, מבטא את ההתקשרות העצמית שלנו לאבינו שבשמיים כמו גם את אהבת ה' לעמו גם בעיצומו של מעשה החטא שלהם כלפיו (כבסעודת אחשוורוש).

וזהו גם ההסבר לציווי הייחודי והחריג של חג זה – "לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שאלנו כיצד זה מצווים עלינו חז"ל לשכוח שהמן שמזרע עמלק הוא ארור, בשעה שמצווה עלינו לזכור זאת כחלק ממצוות מחיית עמלק! והתשובה היא שבחג הפורים, החג שבו אנו מתחברים עם 'העתיק' שלמעלה מטעם ודעת, עלינו להגיע לכך ששנאתנו להמן ולעמלק לא תהיה מצד הידיעה וההבנה שלנו גרידא, כלומר, מצד שעמלק נלחם בישראל ראשון ו"הקרה את האמבטי הרותחת בפני האחרים" וכו', אלא משום שהקב"ה שונא את עמלק! מדוע? ככה!

'מצוות היום' איננה שנחשוב חלילה ש"ברוך המן", אלא שנשנא אותו כשנאת הקב"ה שאיננה מתחילה בהיגיון וידיעה. המצווה היא שלא נדע בלבד שארור שהמן, אלא שנשא אותו ממקום שלמעלה מידיעה. כל עוד השנאה היא בשל מלחמתו בישראל וכן הלאה, הרי שהיא שנאה למעשיו ולא לעצם מציאותו. אך כשאנו שונאים אותו לא מפאת הסברה שכלית, אלא כי ה' שונא אותו – זוהי שנאה עצמית לעמלק. וכך גם בכיוון החיובי: בפורים עלינו להתרומם למדרגה כזו שבה האהבה שלנו למרדכי היהודי ולכל מה שמייצג, איננה משום או בגלל, אלא רק כי דרך זו היא הדרך שהקב"ה אוהב! מדוע? זה לא מעניין.

ויהי רצון שנגלה את אותו קשר עצמי שלנו לקב"ה והקב"ה מצדו יגלה במהרה את אהבתו הגדולה לעמו ויגאלנו, ונזכה לחוג את חג הפורים בגאולה השלמה שהרי "חג הפורים לא יבטל"!