מעט אחרי מלחמת יום הכיפורים נכנס הרב ישראל מאיר לאו שליט"א ל'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי ביקש לשמוע ממנו על התחושות והלך הרוח של העם בארץ הקודש. "התחושות הן קשות והאבל נרגש בכל מקום", אמר הרב לאו. "אנשים שואלים מה יהיה" הוסיף כעבור רגע.
שמע הרבי את דבריו ומיד אמר: יהודים לא שואלים 'מה יהיה' אלא 'מה נעשה'…
זמן הגלות הוא זמן שבו עם ישראל סבל אין ספור צרות מידי מבקשי רעתו ועבר פרעות, פוגרומים ואפילו שואה (היל"ת), אשר נטלו ממנו באכזריות את מיטב בניו ובנותיו. גם כהיום הזה, למרבה הצער, עם ישראל פוגש שוב ושוב בשכול כאשר מפגעים צמאי דם יוצאים לקחת חיים בלא הבחנה, מכל יהודי שנקרה בדרכם. ולא רק במישור הלאומי אלא גם במישור הפרטי-אישי, כל זמן שעוד לא זכינו לקיום הייעוד "ובלע המוות לנצח", האדם פוגש למגינת הלב באבדן ובאבל על מות מכר או בן משפחה (ל"ע) ונדרש להתמודד עמם.
איך עושים את זה נכון? איך ניתן לנתב גם מפגש עם אבדן ומוות ליצירת חיים ועשיית טוב? מי שתעזור לנו בפיצוח האתגר הזה היא מצוות פרה אדומה אותה נקרא בשבת זו (השלישית בארבע הפרשות הנקראות בתקופה זו לאחר קריאת פרשת השבוע).
'אבי אבות הטומאה'
בין הגורמים השונים לטומאה (כשרצים, זיבה, נידות ועוד), המת הוא גורם הטומאה החמור ביותר והוא מכונה בלשון חז"ל – 'אבי אבות הטומאה'. אדם הנוגע במת נחשב ל'אב הטומאה' שטומאתו חמורה והוא מטמא גם אדם וכלים בהם ייגע.
הליך טהרתו של הנטמא במת נעשה על ידי לקיחת פרה אדומה לחלוטין שלא עלה עליה עול (ואף לא נעזרו בה להשתמשות קלה כהישענות עליה), שחיטתה, שריפתה וההזאה מאפרה לאחר שעורב במים חיים על הטמא. דינים רבים נאמרו בפרה (וכגון שעליה להיות לפחות בת שלוש שנים; שריפתה נעשית יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת; עליה להיות נקייה מכל מום הפוסל בקודשים ועוד) ומכל מקום, זהו בכללות אופן טהרת הנטמא במת.
ממדרש מעניין ניתן ללמוד עד כמה מחודשת היא הטהרה מטומאת המת, וכה נאמר בו: "אמר רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה, אמר לו [אופן] טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' [בה נזכרת טומאתו החמורה של המת], אמר לו משה – 'ריבונו של עולם, אם נטמא זה, במה תהא טהרתו?' ולא השיבו. באותה שעה השתנו והתכרכמו פניו של משה" [בצערו על שלא קיבל מהקב"ה דרך טהרה לנטמא במת ובחששו שמא חמורה היא כל כך, עד שאין טהרה גמורה ממנה]. המדרש ממשיך ומתאר שכשהגיעו משה והקב"ה בלימודם יחד אל פרשת פרה אדומה, הזכיר הקב"ה למשה את שאלתו לגבי הטהרה מטומאת מת, שאלה שבשעתה לא זכתה למענה, ואמר לו: "זו טהרתו – 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת'".
האם אין דרך תשובה?!
בחסידות מוסבר המושג 'טומאה' כמתייחס (מעבר למשמעות ההלכתית שלו, גם) למצב של אטימות לקדושה ולאור הנשמה. לפיכך, הטמא הוא כביכול אחד שעטה על עצמו שכבות רבות של 'חומר מבודד', המונע חדירה של קרני אור טהור אל תוכו. טומאתו ואטימותו שואבות ממנו את השמחה וההתלהבות בעשיית מצווה ומעקרות את חיותו באופן כללי. הוא מרגיש כלוא בתוך עצמו מבלי לראות שביב של תקווה ואור בקצה המנהרה.
וזה היה עומק שאלתו של משה לקב"ה – 'במה תהא טהרתו': משה התקשה להבין כיצד גם הטמא בטומאת מת, כלומר יהודי שאיבד את חיותו כליל ונאטם לחלוטין כלפי כל דבר שריח יהדות וקדושה עולה ממנו, כיצד גם הוא יכול להיטהר? איך אפשר להתיר אותו מכבלים כ'עבותות העגלה' בהם הוא קשר את עצמו?
והקב"ה בתחילה שתק.
שתיקתו של הקב"ה ייסרה את משה וטרדה אותו, עד אשר התכרכמו פניו. "האם אין דרך תשובה גם לנטמא במת?" תהה משה, "וכי מי שירד עד לדיוטה התחתונה ונאטם ליבו לאביו שבשמיים, כבר לא יוכל לעלות ממנה?" פני משה שדרך קבע קרנו באור שמנע מישראל להביט בהם, נראו עתה מיוסרות ומכורכמות. זוהרם הועם.
כיוון שהגיעו לפרשת פרה אמר הקב"ה למשה – אתה זוכר ששאלתני במה תהא טהרתו של הנטמא במת ולא אמרתי לך דבר? הנה לך תשובתי: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת".
"במה תהא טהרתו?!"
בהתרגשות רבה דיבר הרבי מליובאוויטש פעם על הלימוד הגדול שמלמד אותנו משה רבנו בשאלתו – "במה תהא טהרתו" ועוד יותר מכך – בהתכרכמותו כשלא נענה: כשמשה רבנו שמע מהקב"ה על דין הנטמא במת שכאמור, מהווה גם משל לנאטם כליל כלפי כל גילוי והופעה של קדושה, הוא מיד ביקש לשמוע מהקב"ה איך ניתן לעזור לו ו"במה תהא טהרתו". משה לא יכול היה להישאר אדיש למצב שבו יהודי מצוי במצב אנוש רוחנית וחיזר אחר הדרך לסייע לו ולהשיב לו את חיותו ונשמתו.
וכשהקב"ה השאירו עם שאלתו מבלי לתת לו 'קצה חוט' לאיזשהו טיפול מציל חיים עבור החולה המצוי במצב קריטי, משה מתייסר ופניו מתכרכמות ממש. הוא לא היה מסוגל להכיל מציאות שבה יהודי טמא עד כדי ניתוק מהמקדש, ממחנה שכינה ומשליחותו לעשות לקב"ה דירה פה בעולם הזה.
וכך, אמר הרבי, צריך כל אחד מ'אנשי משה' להזדעזע בפנימיות לבבו למראה יהודי המתהלך כזר ומנוכר לאידישקייט. אסור לנו לקבל בהשלמה מציאות מעוותת שבה יהודי נאטם כלפי התורה ומצוותיה. חובה עלינו לחפש כאן ולחפש שם 'במה תהא טהרתו', עד אשר נמצא את ה'מים חיים' שאיתם נוכל לטהרו מטומאתו ולחברו שוב אל מעיין נשמתו.
אפר ומים – חיים ומוות
איך באמת קורה הפלא הזה? מה הופך את השילוב שבין מים חיים לאפר הפרה, לכזה המסוגל לטהר גם טמא מת שנאטם ונסתם לגמרי לאור הקדושה? באדר תשמ"ט האריך הרבי מליובאוויטש לבאר זאת באופן פנימי ועמוק, אך להלן נתמקד בנקודה אחת בדבריו הקדושים שתיתן לנו בעז"ה הבנה נפלאה במהות 'מי החטאת' המטהרים והמסר שלהם אלינו:
'אפר' הוא דבר יבש ומת ומסמל את הקץ והסוף. בית נאה שהיה למאכולת אש וכל שנותר ממנו הוא אפר, הוא בית שהיה ואיננו. האפר שנשאר ממנו אינו מהווה אף לא שמץ נחמה, שכן הוא חסר כל חשיבות ותועלת.
ההפך הגמור של האפר המת הם המים – 'נוזל החיים', וכפי שמובא באבות דרבי נתן ש'מים נקראו חיים'. לא בכדי רוב רובו של העולם מלא במינרל הזה וכך גם רוב רובו של ה'עולם קטן – זה האדם' הוא מים. כל תא ותא מתאי גופנו מורכב מ75 אחוז מים ובתאי מוחנו הנתון מרשים עוד יותר – שמונים וחמישה אחוזים! כשסוכנויות חלל בינלאומיות מבקשות להתחקות אחר חיים על גבי כוכב כלשהו, הם ראשית מנסות לאתר מקורות מים, מתוך הכרה ברורה שבלעדיהם – לא ייתכנו חיים.
אם כן, הסינתזה הזו שבין 'מים חיים' לאפר הפרה שבכוחה להחיות את מי שנטמא ונאטם, היא למעשה חיבור בין ניגודים מוחלטים – בין מוות לחיים. מה הרעיון מאחורי זה?
'טוב מאוד' זה מלאך המוות?!
לאחר שהקב"ה השלים את 'מעשה בראשית' וסיים לברוא את עולמו נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". המדרש נעמד על המילים "טוב מאוד" שבפסוק ומבארם באופן הנראה מפתיע (שלא לומר מוזר) ואומר: "'טוב' – זה מלאך החיים, 'טוב מאוד' – זה מלאך המוות". כלומר, מלאך החיים שתקוותנו ותפילתנו שנפגוש רק בו, מסתפק בתואר 'טוב' ואילו מלאך המוות שכבר למשמע שמו אנו מתכווצים, הוא על פי המדרש בבחינת 'טוב מאוד'! כיצד אפשר להסביר את זה? איך מלאך המוות בכלל מתחבר לדבר חיובי ועוד ל'טוב מאוד'? וכשחושבים על כך, זה די דומה לשאלה לעיל מה מחבר בין אפר מת, לבין מים חיים המטהרים.
אלא שלאמיתו של דבר מלאך המוות יכול לתרום ולהועיל לנו רבות ולהוביל את חיינו למקום 'טוב מאוד', לו רק נשכיל ללמוד ממנו משהו בהווה ולא רק לחשוש ממנו בעתיד, בבחינת – "והחי ייתן אל ליבו".
להכניס דברים בפרופורציה
כל אדם עם יושרה בוודאי יודה שהמבט שלו על המציאות, לא פעם מתברר כרחוק מלהיות מדויק. שוב ושוב האדם מעוות את הפרופורציות הנכונות לדברים – מגדיל את הקטן ומקטין את הגדול. האדם מסוגל לראות 'צל הרים כהרים' מחד, ולפספס את הרי ההימלאיה מאידך. גם ריבים, אינטריגות וסכסוכים שנראו לו כהרי גורל בשעתם, מתבררים במרחק השנים כמשחקי כבוד קטנים וילדותיים. יחסינו לדברים תדיר איננו מידתי, הגיוני ומוצדק. מיחוש קל מסוגל לעתים להשבית אותנו, פרצוף חמוץ של מישהו יכול להעכיר את יומנו, ורכב של החבר מדגם קצת יותר מעודכן משלנו, עלול לטרוד את שלוותנו…
מי שיכול למסגר דברים בצורה נכונה ולהכניס אותם בפרופורציה נכונה הוא… המוות. אמר פעם יהודי שהגיע לזקנה מופלגת למכריו: "ממרומי גילי אני יכול לומר לכם שדברים שנראו לי בשעתם גדולים וחשובים עד מאוד, נראים לי היום בדיוק כפי שנראים בתים גדולים ממטוס"…
החכמה היא לא לחכות ל'מאה ועשרים' בשביל להתחיל לראות נכון את הדברים, ולא להמתין ל'דקה התשעים' בכדי לתפוס סוף-סוף מה עיקר ומה טפל בחיים. על האדם לזכור גם כשהוא בשיא כוחו ואונו, שלכל אדם מתי שהוא 'יבוא יומו'. גם אצל 'בן עשרים לרדוף' ו'בן שלושים לכוח', ה'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' צריך להיות תמיד במוח. ואם 'מלאך המוות' יהיה בתודעתו והוא יכיר ש"אין אדם יודע עתו וזמנו", ממילא לא יתרשם מכל דבר פעוט וישקיע את מרצו במה שחשוב באמת, לא בחשוב פחות…
בלי זכירה כלשהי שימיו של האדם 'קצובים', יגיע היהודי מקסימום ל'טוב'. 'טוב מאוד'? זה רק כשבמשוואה נמצא גם 'מלאך המוות'. או אז תהיה בו תחושת דחיפות, רק כך הוא יתמקד בעיקר ויעשהו כמו שצריך וללא השתהות.
"דוקטור, כמה ימים עוד יש לי?"
לאחר שעומר חש כאבים גדולים ברגלו, הוא ערך בדיקות רפואיות שונות והאבחנה הייתה חד משמעית – מדובר בגידול המצריך ניתוח דחוף להוצאתו. כמה שעות אחר כך עומר כבר היה על שולחן הניתוחים לקראת הרדמה וניתוח ממושך. כשהוא כבר מטושטש, שניות לפני שהחומר המרדים הרדימו לחלוטין, שמע עומר את הרופאים מדברים ביניהם ש"לבחור הזה יש עוד חודש לחיות… חבל עליו. בחור צעיר בסך הכול".
כשהתעורר מהניתוח, מיד עלתה בראשו האמירה המפחידה הזו ששמע רגע לפני הניתוח על קיצו הקרב. עומר לא ביקש מהרופאים הסברים ולא שאל שאלות, ומיד כשאפשרו לו להשתחרר הוא מיהר לביתו כשבליבו גמלה החלטה: "אני לא הולך להעביר את החודש הזה בבכי ונהי על מר גורלי! את החודש שנותר לי לחיות אני אמלא בהמון משפחה, המון חסד והרבה שמחה, כמה שאצליח".
עם כל שבוע שעבר, גברה תחושת הדחיפות אצל עומר שידע ששעון החול שלו הולך ואוזל במהירות. "יש לי עוד כשלושה שבועות, לא אבזבז אותם על שטויות" חשב לעצמו. "יש לי שבועיים, אני חייב לנצלם כמו שצריך".
כשעבר החודש, הלך עומר להיבדק שוב כשתחושת מחנק בגרונו והוא מוכן לגרוע מכל. לאחר רצף בדיקות אמר לו הדוקטור בפנים קורנות ש"זהו זה, אתה בריא ושלם". עומר לא מיהר להאמין ואמר: "דוקטור, אני ממש לא בעניין של לחיות בהכחשה. אמור לי דברים כהווייתם, כמה ימים עוד יש לי?" הדוקטור הסתכל על עומר בפנים תמהות וניסה להבין מה הסיפור של הבחור הזה שעד לרגע זה היה נראה די נורמלי…
"לא הבנתי, מה כמה ימים?" תהה הדוקטור, "אני אומר לך שאתה בסדר גמור!"
"דוקטור, באוזניי שמעתי אתכם רגע לפני שהתחיל הניתוח מדברים על זה שיש לי חודש לחיות", הסביר את עצמו עומר. לאחר רגע שבו ניסה הדוקטור לרענן את זיכרונו, הוא תפס את ראשו בידיו ואמר ברחמים: "ואיי, אני לא מאמין! דיברנו על בחור צעיר שטיפלנו בו לפניך ולמרבה הצער האבחנה הייתה מדויקת מאוד… אתמול הוא סיים", הוסיף הדוקטור בעצב. "אתה רוצה להגיד לי שכבר חודש שאתה מסתובב בידיעה שגמרת?"
אבן של כמה טונות נגולה מעל ליבו של עומר באותו רגע והוא החל לרקוד. עומר הסביר אחר כך שהריקוד שלו היה הבשורה שהוא בריא ושלם, אך גם על הטעות האומללה הזו שבה הוא סבר שחייו עומדים להסתיים. "הטעות הזו", אמר עומר, "נתנה לי להבין – כמו ששום דבר אחר לא יכול היה לגרום לי להבין – כמה כל יום בחיים הוא יקר מכל יקר! בזכות הטעות הזו היחס שלי לחיים ישתנה לנצח. היום אני יודע שכל יום צריך להיות מנוצל! כל יום צריך להיות מואר, שמח ומלא בטוב לסביבה!"
האוטוביוגרפיה שלנו
וזהו סוד אפר הפרה: האפר הוא אמנם סמל למוות ולסופיות, אך דווקא בשל כך הוא מסוגל להוסיף לנו חיים אמיתיים! כשאדם נטמא במת, מאבד את חיותו הרוחנית ונאטם לאור נשמתו, מי שיכול לטהרו ולהחזיר אותו לתלם זה דווקא האפר והזכירה של קיצו. כשהוא קצת יתבונן במצב של היפך החיים ויבין ש"אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותיי ועד שאצווה לביתי", פתאום הוא יתעשת ויחשוב כיצד בזמן חיים חיותו בעלמא דין הוא יכול לחיות באמת! כיצד הוא יכול להיטהר מטומאת מת ולהוסיף טהרה וחיים!
בכל יום בחייו האדם כותב במעשיו עמוד נוסף בספרו האוטוביוגרפי וכמאמר: "זה ספר תולדות אדם". ביכולתו להכניס שינויים בגוף הספר ובסיפור העלילה, רק כל עוד הוא חי כאן, 'נשמה בגוף'. מי שחי בתודעה זו וזוכר שבכל יום הוא כותב עמוד נוסף או פרק נוסף בספר שישאיר 'לדורות' ושיום יבוא והוא כבר לא יוכל לערוך בו שינויים ותיקונים, מן הסתם יימנע מפעולות שונות שממש לא מתאים לו שייכנסו כחלק מסיפור חייו ומורשתו לבניו אחריו וישתדל למלא את חייו במעשים בעלי משמעות וחשיבות…
אם אתה רואה ספר 'טוב מאוד', כנראה שהייתה למחבר זכירה מסוימת של 'מלאך המוות'.
"אבקש מילדיי שיקברו אותי עם הפתק"
מעשה בילד יהודי יתום מאבא שנולד למשפחה שלא שמרה תורה ומצוות, אך לאימו היה חשוב מאוד שהוא יחגוג בר מצווה כמו שצריך וכבר תקופה לפני שמלאו לו שלוש עשרה שנים, היא פנתה לשליח חב"ד שיכין אותו ליום הגדול. השליח לימדו את הקריאה בתורה של שבוע הבר מצווה שלו, הראה לו כיצד להניח את התפילין ועבר עמו על הלכותיהן, אך גם דיבר עמו על השקפת היהדות ועל עיקרי האמונה.
מהר מאוד עמד השליח על כך שלנער הצעיר יש נשמה גדולה שכמהה וצמאה לקצת 'אידישקייט'. הוא שתה בצמא את דבריו, ביקש לשמוע עוד ועוד, שאל לעניין וחש חיבור חזק למורשת ולדרך התורה.
לאחר שהנער חגג את בר המצווה באירוע שמח וגם קרא בתורה לנחת רוח אמו, האם ובנה חזרו לבית ואז הוא הפתיע את אימו בבקשתו לעבור ללמוד בבית ספר דתי. האם ניסתה להניאו מכך ואמרה לו ש"אנחנו לא דתיים וגם אבא לא היה דתי", אך הוא בשלו. בהכירה את אופיו ואת עקשנותו, הבינה האם שאין מנוס מלנסות להכניסו למוסד דתי וכך היא מצאה את עצמה מטלטלת עמו ממוסד דתי אחד למשנהו, אלא שבכולם חזר על עצמו פחות או יותר אותו הדבר: המנהל שראה את מראה האם ובנה והכיר שאין מדובר במשפחה דתית, החל שואל את הילד על ידיעותיו התורניות ("גמרא למדת?" "ומה לגבי משנה? יצא לך קצת ללמוד?" וכן הלאה), ולאחר שהבין שמדובר בילד עם פערי ידע תורני עצומים ביחס לבני גילו במוסד, אפילו אם שלא באשמתו, מצא איזשהו תירוץ מדוע בלתי אפשרי לקבלו "בשלב זה".
מנהל אחד היה יחסית כן ואמר מפורשות שיש פער לימודי שקשה לראות איך מתגברים עליו, שני אמר שיש פשוט בעיה של מקום גם בכיתה הגבוהה וגם בזו שתחתיה "ועל פי חוק אסור לנו לקבל תלמיד נוסף" ושלישי המליץ בחום במוסד אחר שנראה לו מתאים יותר…
כך או כך, האמא התעייפה מהמסע המתיש הזה והחלה לאבד סבלנות. "אנחנו מנסים עוד מוסד אחד בלבד" אמרה לבנה, "ואם זה לא הולך אנחנו מוותרים". למרות רצונו הגדול ללמוד תורה במוסד דתי, הוא היה רגיש מספיק בשביל לראות שכל העסק הזה סוחט מאימו כוחות ובריאות והוא קיבל את התנאי.
אי אלו רגעים היה נראה שאולי הפעם, אולי הפעם זה ילך, אבל אז הגיע ה"תראו" מלא המשמעות של המנהל שבישר להם שגם ניסיון זה נכשל. ואז, רגע לפני שעזבו את חדר המנהל, הוציא הנער הצעיר והעקשן עט ונייר מכיסו וביקש מהמנהל: "אשמח אם תכתוב בבקשה את שמי ותוסיף שסירבת לקבל אותי למוסד שלך מסיבות שונות".
"מה תעשה עם הפתק הזה?" שאל המנהל שפניו הסגירו היטב את הפתעתו מהסיטואציה, והילד השיב ש"לפני שאמות, אבקש מילדיי שיקברו אותי עם הפתק הזה ואז, כשאגיע לשמיים ובטח ישאלו אותי למה לא קיימתי תורה ומצוות, אני אישיר מבט ואגיש להם את הפתק הזה שבו אתה מעיד שניסיתי להתקבל למוסד שלך אך לא קיבלת אותי. ניסיתי, אגיד להם. רציתי, מאוד! אבל לא ממש עזרו לי…"
המנהל הצטמרר מהדברים ואמר בדמעות: "אני לוקח אותך הבייתה, אני אלמד אתך באופן אישי. אם אמא תסכים, אני אשמח ממש ללמד אותך תורה ולהדריך אותך בקיום מצוות. אבא שלך מתפלל עליך בשמיים ואני אשתדל לעזור לך כאן בארץ". סוף דבר הנער העקשן גדל לתפארת ונעשה לרב ומורה הוראה בארץ ישראל.
הסיפור המרגש הזה ממחיש גם הוא איך שהמחשבה על מה שיהיה אחרי ה'מאה ועשרים' ועל הדין וחשבון שאנו עתידים לתת אז על האופן בו חיינו את חיינו, הוא 'גיים צ'יינגר' שמסוגל לחולל תפנית חדה ולהכווין אותנו אל הדרך הנכונה וההחלטה הנכונה.
הגוף זמני, המעשה נצחי!
בכל פעם שאתה או את עומדים בפני צומת דרכים ונדרשים לקבל החלטה משמעותית, היוועצו ב'יועץ' האולטימטיבי וחשבו על החיים מנקודת מבט של מי שסוקר אותם לקראת המעבר לעולם שכולו טוב. סיכוי טוב שההחלטה הנכונה תתחוור במהרה ותהיה פתאום מובנת מאליה.
אנחנו עושים הרבה דברים ביום-יום שלנו מסיבות חיצוניות. "ככה מקובל"/"כך פלוני עשה"/"זה ייראה בעיני החברה הרבה יותר מרשים" וכגון דא. לעתים אנו מרגישים בעצמנו שזה לא מתאים למי שאנחנו בהווה ולא תואם את מי שאנחנו רוצים להיות, אבל אין בנו די אומץ להניח לשיקולים הצדדיים ולעשות את מה שנכון לנו. מי שיכול לעזור בעניין, הוא שוב ה'יועץ' סתרים שלנו – המוות… אם רק נעיף לעברו מבט, מיד יחזרו כל השיקולים הזרים לגודלם הראוי וייראו כשוליים וחסרי משמעות. אם אתה רוצה להתחבר שוב אל מעיין החיים ולמלא את ימיך בתוכן ובמשמעות, הזה על עצמך קצת מהאפר המת כשהוא מעורב במים חיים.
אחד מ'עשרת הרוגי מלכות' היה רבי חנניא בן תרדיון שנשרף יחד עם ספר תורה. בעת שהאש אחזה בו ובספר התורה שעמו והחלה לשורפו חי, ראוהו תלמידיו הכואבים שקצרה ידם מלהושיע כשהוא מביט בעיניו הצופיות אל משהו בלתי נראה ושאלוהו: רבנו, על מה תביט? השיב להם רבי חנניא: רואה אני "גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר". "הגוויל" – הוא גופנו, יכול 'נשרף' ומתכלה בבוא יומו של אדם, אך "האותיות" הקדושות – המצוות והמעשים הטובים שעשינו בימי חלדנו, הן "פורחות באוויר" ומתקיימות לעד!
ברור אם כן שמבטנו ומעינינו צריכים להיות נתונים לכתיבת עוד כמה "אותיות" ולא חלילה לטיפוח הנאות הגוף ההווה ונפסד.
על המים להיות מעל האפר!
כשהרמב"ם מתאר בהלכות פרה את סדר הכנת מי החטאת הוא כותב שאת אפר הפרה נותנים על המים, אלא שכפי שרש"י כותב – אחרי נתינת האפר על המים צריך היה לערבבם יחד עד שהמים יהיו מעל לאפר.
גם בזה טמון מסר חשוב: מים הם שמחה והתלהבות קדושה, "אין מים אלא תורה". האפר, לעומת זאת, הוא סמל למוות ודברים שליליים כאמור. מלמדת אותנו התורה שאמנם לעתים האפר נמצא מעל המים ומונע מאתנו את התלהבות טהורה ושמחה של מצווה, אך באפשרותנו "לערבב" אותם עד אשר המים ישובו ויעלו מעלה ויהיו על גבי האפר, כלומר, יצמחו ממנו! אין להיכנס לתבהלה מהחושך ואדרבה, בכוחנו להביא ל"יתרון האור מן (ועל ידי) החושך".
"אינו מתפעל כי אם מהפכו"
ולסיום, הנה רעיון מקורי ומלמד של בעל 'הכלי יקר' על אודות החוקיות המפורסמת של הפרה אדומה (המכונה "חוקת התורה") שהייתה "מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים":
הן העולם המטאפיזי והן העולם הפיזי, שניהם בנויים על כוחות מנוגדים הנמשכים זה לזה ויוצרים התפתחויות ותהליכים שונים. בחשמל זה חיובי ושלילי; במשפחה – איש ואישה; תנועת הגלגלים המניעה את הכוכבים ושאר גרמי השמיים היא באמצעות שני כוחות מנוגדים של משיכה; אוכל ערב לחך נעשה לרוב באמצעות מרכיבים מנוגדים – מלח וסוכר, מתוק וחמוץ. רגע לפני האור זה הרגע שבו שיא החשכה וכן רבות.
כך גם, מסביר 'הכלי יקר', לגבי כוח הטומאה הנמשך דווקא אל הטהרה.
מים כידוע הם מטהרים (מקווה, מעיין), אך דווקא מים הם אלה שמכשירים אוכל לקבל טומאה! הכיצד זה אפשרי? אלא שהיא הנותנת! בגלל שמים הם מקור לטהרה, לכן הטומאה דבקה בהם ונכנסת באוכל שנגע במים. ובלשון 'הכלי יקר': "כך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא ממינו, כדרך שהיצר הרע מתגרה בישראל [הקדושים] יותר מבאומות העולם ובתלמידי החכמים יותר מכולם".
ומכאן נובע הדין שמי חטאת שנזרקים על הטמא מטהרים אותו, אך הם עצמם יטמאו את הטהור: 'מי הנדה' (או 'מי החטאת') היו מעורבים ממים ש"כולם טהרה" ומאפר פרה "שכולו טומאה" (כלשון 'הכלי יקר). על כן, כאשר הם הוזו על טהור, הוא לא 'התפעל' מהמים הטהורים שכן גם הוא עצמו טהור והמים הם "ממינו", אלא הושפע דווקא מאפר הפרה הטמא שהיה "הפכו" ועל כן הוא נטמא. ובדיוק הפוך מכך היה בשעה שהוזו 'מי החטאת' על הטמא; הוא לא התרשם ולא הושפע מחלק הטומאה שבהם, שהרי הוא עצמו טמא היה. עליו השפיעו דווקא המים הטהורים ועל כן הוא נטהר!
אז כאשר יהודי חש שהוא נמשך לדבר מה שלילי, אל לו להלקות את עצמו ולראות בזה הוכחה ש"זה מי שאני". אדרבה, מכך שאתה נמשך לדבר שלילי יש להוכיח שאתה עצמך טהור! אין זאת אלא שמטבע העולם שכל דבר נמשך אל הפכו…
ויהי רצון שכנשמע את פרשת פרה, נשמע גם את המסרים הגדולים שלה אלינו ונזכור שראשית, אין לקבל בשוויון נפש מצב של טומאה אצל יהודי, לא משנה עד כמה רחוק ונמוך הוא התדרדר (כפי שלמדנו משאלת/תביעת משה – "במה תהא טהרתו ומהתכרכמות פניו). שנית, כדאי לעשות שימוש נכון (ומאוזן) בזכירה של ה"אפר" ויום המוות. שלישית, 'המים חיים' יכולים להתעלות ולצמוח מהאפר עצמו! ורביעית, משיכה שלילית איננה מוכיחה שאנו עצמנו שליליים אלא את ההיפך הגמור (כפי שלימדנו 'הכלי יקר').
ולוואי שכל אחד מאיתנו ימצא את הכוחות להשתחרר מהטומאה והאטימות שלו, ונזכה במהרה שה' ישפיע עלינו ועל העולם כולו רוח טהרה – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
