אוֹצְרוֹת הַחֵן • פרשת בהעלותך • מתורת רנ”ג ויינטראוב זצ”ל

מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ”ל על פרשיות השבוע
מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו”ר מכון באהלי צדיקים

פרשת בהעלותך תשפג

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

הרה”ק רבי אהרן צבי מביאלא זי״ע אמר: כתיב (ח, ב) ״בהעלותך את הנרות״, ופירש״י: ״לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם״, כלומר ״שלך״, חלישות הדעת שלך, הרוח נשברה שלך, זה גדול אצלי מכל קורבנותיהם, כי ״זבחי אלוקים רוח נשברה״ (תהלים נא, יט).

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

לכאורה הוי ליה למימר “יאירו ששת הנרות”, ואמר הרה”ק רבי שמחה בונם מווארקי זי”ע [מנוחתו כבוד בטבריה] בשם אביו הרה”ק מווארקי זי”ע שאמר, ששלוש דפנות של הסוכה הן כנגד אברהם יצחק יעקב, והרביעית היא (‘שפיגל’) כמו מראה. וזהו הכוונה, כי כל ששת הנרות מקבלים את האור מהנר האמצעי והם מרכינים את עצמם אל הנר האמצעי, נמצא שכולם מאירים בשווה, לכן אמר “יאירו שבעת הנרות”.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

“בהעלותך את הנרות” – עליות הצדיק הן דווקא עם הנרות, כלומר על ידי החסידים, כמו ששמעתי בשם הרה”ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי”ע שאמר: “הגם שאני רודף את החסידים, אבל אם נוסעים ממני אני נשאר כעץ יבש”. ואמר הפסוק – “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” – היינו שכיון שהחסידים נותנים כוח בצדיק והחסידים מסתכלים אל מול פני המנורה מול הצדיק, על ידי זה “יאירו שבעת הנרות” – מאירים גם החסידים, כי ראיית פני הצדיק מביאה קדושה ויראת ד’ עליהם.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

“בהעלותך” – אם אתה רוצה להתעלות בדרכי ד’ יתעלה, אזי העצה היא – “את הנרות”, תכלול את עצמך עם הנרות, עם יראי ה’ המאירים במנורה הטהורה. אכן אם אתה נמצא חלילה במצב של – “אל מול פני המנורה”, כנגד פני המנורה, כנגד הצדיק שהוא ראש יראי ד’, שתחלוק עליו, אזי “יאירו שבעת הנרות” – אפילו אם לא יישאר לו רק שבעת הנרות ג”כ תאיר המנורה, ואילו הנרות הנשארים יאירו מכבוד המנורה באור חוזר.

עוד אמר הכתוב – “אל מול פני המנורה” – דע לך אשר אם הקימו ישרים את אחד מן החבורה לראש ומנהיג ורבי עליהם, ובכל זאת הינך – “מול פני המנורה” – אתה חולק עליו, ידוע תדע שאתה לא תוכל להשפילו עוד, כי מן השמים העמידוהו לראש ואתה במחלוקתך עושה ש”יאירו שבעת הנרות”, שגם אתה מסייע שהאנשים שהעמידוהו יהיו מאירים, כי זה האור שהוא מחלק לחבורה גדולה מתחלק על ידו לחבורה הזו הקטנה.

וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’  אֶת-מֹשֶׁה (ח, ג)

שמעתי מהרב הגאון ר’ משה פרנקיטאל שליט”א [ט”ז סיון תש”ב] שהקשה, למה הפסיק עם ‘אל מול פני המנורה העלה נרותיה’, והיה צריך לומר  ‘ויעש כן אהרן כאשר צוה ד’ את משה’. והנה רש”י פירש: ויעש כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ולכאורה, איזה שבח הוא לאהרן שלא שינה מצווי המקום.

ונראה עם מה שפירש רש”י ז”ל: חלשה אז דעתו של אהרן שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, ועיין ברמב”ן שפירש דגם בזה הזמן  קאי על חנוכת בית חשמונאי. ועוד יש לאלקי מילין, דהנה אהרן הכהן קודם ששמע את הציווי מפי הגבורה על ידי משה, היה מכוון דעתו הקדוש כפי הציווי, והיה מכין עצמו אשר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זהו שפירש רש”י ז”ל: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והגם שעוד קודם שנצטווה היה מכוון ברוח הקודש שכך יצטווה, מ”מ לא שינה ועשה מחמת הציווי.

וזהו שפירש רש”י ז”ל, חלשה אז דעתו שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, כי הם הנשיאים לא נצטוו על זה, רק כוונו דעתם הקדושה לדעת המקום ב”ה להקריב כל אחד ביום שלו, ואמר הקב”ה למשה קח מאתם (במדבר ז, ה). על זה חלשה דעתו של אהרן שלא היה עימהם בחנוכה, כלומר שלא כוון דעתו כדעתם. ואמר הקב”ה שלך גדולה משלהם, שאתה כוונת דעתך להדלקת ולהטבת הנרות, וזה ענין גבוה יותר.

וזהו שאמר באמצע אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כלומר שהעלה נרותיה עוד מקודם ששמע הציווי, כאשר צוה ד’ את משה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם (ט, ח)

מעשה באחד שבא לפני הרה”ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זי”ע והשיח צערו לפניו. ציוה עליו הרבי שיאמר ״ב׳ פעמים תהלים״. אמר האיש: ״כבר אמרתי!״. החזיר לו הרבי: ״וכי אני אמרתי לך אז שתאמר? עכשיו אני אומר לך להגיד״.

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה (י, כט)

כ״ק אאמו״ר [הרה”ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ”ל אמר בשם אביו הגה”צ החסיד מוה”ר יצחק אייזיק יום טוב מוורשה זצ״ל, שנסיעה אל הצדיק מועילה לטהרת המחשבה.

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה (י, כט)

הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע אמר: מה שקוראים היום ״חסיד״ לאיש שאיננו עוד חסיד, כי הנה, אם אחד רוצה לנסוע לדאנציג, האם תיכף מעירו נוסע הוא לדאנציג? הלא מקודם יש הרבה עיירות שנוסע דרכם, אלא שאומרים עליו ש״נוסע לדאנציג״, מחמת רצונו לנסוע שם, כך גם ״חסיד״, אף שיש דרגות קודמים, אבל בשל הרצון שלו להיות ״חסיד״, יכולים לקראו ״חסיד״. 

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה  ה’ (י, לה)

ב’ נונין הפוכות. על פי מה שכתב בתרגום יונתן, שהיה הענן מתקפל וקאים ולא הוא נטיל עד שמשה הוה קאי בצלו מצלי ובעי רחמין, [ ויהי כאשר היה מבקש [רצה] לִנסוע הארון, היה הענן מִתקפל ועומד ולא היה נוסע עד שמשה היה עומד בתפילה מִתפלל ומבקש רחמים] ולכן ב’ נונין של המילה הענן הפוכות על שם הקיפול וקאים ולא הוא נטיל, ונשאר האות עין שלא נהפך על שם (תהילים לג, יח) “עין ה’ אל יריאיו למיחלים לחסדו” שלא עזב אותם אף לרגע. ולכן ויהי’ בנסוע’ הארון’ סופי תיבות  עין, כי אפילו אם הארון הוא בבחינת בנסוע, וישראל בגלות, עין ה’ עליהם, שלא יכלו אותם הגוים.

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה (יא, ד)

כ”ק אאמו”ר [הרה”ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ”ל סיפר לי מהרבי הזקן הרה”ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע, שאמר בשם הרה”ק הרבי ר’ בונם מפרשיסחא זי״ע: ״הקנאה – הם השנים הראשונות, התאווה – הם השנים האמצעיות והכבוד – הם ימי הזקנה״. ואמר הרה”ק מאלכסנדר בענוות רוחו: “אבל מה נעשה שעד שלא יצאנו מן האחד, כבר באנו אל השני וכשבאים לימי הזקנה, יש את כל השלושה, הקנאה, התאווה והכבוד”.

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם (יא, ה)

צריך להבין, איך יתכן שדור דעה שזכו לעמוד במעמד הנבחר, יתאוו לדברים שפלים ופשוטים כאלו? והנרצה בזה, לפי מה שאמרו חז”ל (יבמות סג:) “אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף”, והנה המה ראו כן תמהו, שלא פרו ורבו במדבר ויצאו ס’ רבוא וגם אח”כ לא היו יותר מס’ רבוא אחר שגדלו הטף שהיו בשעת יציאת מצרים פ’ רבוא וג”כ לא היו יותר מס’ רבוא, ותלו זה במניעת אכילת הדגים ושומים ובשר שמן, שמרבים את הזרע כנודע, ועוד זאת שאכלו “מן לחם אבירים” (תהלים עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלים שלא שייך אצלם פריה ורביה.

על זה היתה בכיית העם למשפחותיו, כלומר על עסקי משפחותיהם שלא נתרבו. ועוד זאת כי במצרים שהיה להם כל זה, נתרבו שלא כדרך הטבע ששה בכרס אחד ובא על ידי זה שעתם להיגאל, ולכן בכו שרצו בזה שיהיה להם התיקון הגמור, וכיון שהייתה כוונתם לטובה בוודאי היה ניתן להם כל זה שלא בזעף, אבל למה באמת ניתן להם בזעף? מחמת שבאה התעוררות זו ממקום לא טהור, מן האספסוף, וכיון שבאה התעוררות זו מן הערב רב, היו צריכים להבין שהדבר נגד הקב”ה.

כך מספרים מעשה שהיה אצל הרה”ק רבי מאיר מפרמישלאן זי”ע, ששמע פעם בשמים שרוצים ליתן טוב לישראל ורוצים את הסכמתו. כאשר נדרש למעלה ממי באה התעוררות זו, ונתוודע לו שהמעורר לזה היה הס”מ בעצמו, התחיל לצעוק שאינו רוצה בשום אופן, כי אם הרע רוצה ליתן טוב, אסור לקבלו, כי מרע לא יצא טוב. לכן היה הכעס על בני ישראל, להראות להם זה שלא יתאוו אפילו לטוב על ידי רשעים, רק יבטחו בד’.

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (יא, יב)

סיפר גיסי הרה”ח רבי אשר יחיאל הכהן קרימלובסקי ע”ה: שמעתי מפי הרה”ק רבי אליעזר דוד מראדושיץ זי״ע, בשעה שעמדתי להתגייס לצבא הפולני וביקשתי שני דברים: א) לא ליפול בידם. ב) פרנסה. פתח ואמר: קודם כתיב (תהלים קלו, כד) ״ויפרקנו מצרינו״, ואחר כך (שם כה) ״נותן לחם לכל בשר״, הקב”ה פורק את האדם תחילה מצרתו ואח”כ נותן לו פרנסה.

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה (יא, יג)

אמר הרה”ק רבי שלמה מזוועהיל זי”ע: כתיב (יא, יג) “מאין לי בשר לתת לכל העם״. משה רבנו תמה ואמר, מנין לי בחינה זו, לתת לישראל ״בשר״ שהוא דבר גשמי, כי הרי יש שני מיני תענוגים. תענוג רוחני ותענוג גשמי. מי שיש לו עוד תענוג גשמי – אין לו תענוג רוחני. וזה שיש לו תענוג רוחני, אין לו עוד תענוג גשמי.

והנה משה רבנו ע״ה לא היה לו עוד תענוג גשמי, על כן אמר לפני הקב”ה ״מאין לי בשר״, כי אין לי עוד שייכות עם העניינים הגשמיים הללו. השיב לו הקב”ה, אעשה שתרגיש עוד תענוג גשמי, אפיל אותך מעט ממדרגתך, וכשתרגיש זאת, תוכל להשפיע להם בשר הגשמי. כיון ששמע זאת משה, אמר – ״אם ככה אתה עושה לי הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי״ (שם טו), כי טוב לי למות מאשר ״אראה ברעתי״, שתפיל אותי חלילה ממדרגתי.

כאשר אמר לו הקב”ה שיתן להם בשר, אמר משה (שם כא) ״שש מאות אלף רגלי העם ואתה אמרת בשר אתן להם וגו׳ הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם את כל דגי הים״ וגו׳. כלומר, אף אם תתן להם צאן ובקר ואת כל דגי הים, האם זה יכול להיות תשלום אחד תמורת תענוג אחד רוחני שכבר הרגישו? ואם תיתן להם זאת, תקלקל את כל אשר קנו כבר מן התענוג הרוחני. על זה אמר לו הקב”ה (שם כג) ״היד ד׳ תקצר”, יכולני לתת להם את שני הטעמים, גם רוחני וגם גשמי.

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג)

פעם איחר הרה״ק רבי מאיר מפרמישלאן זי”ע, לבוא בשבת קודש אל השולחן. אח”כ כשנכנס ל’טיש’ שאלוהו מקורביו למה איחר? השיב להם, כי לא רצה להיכנס אל השולחן עד שיראה בעצמו שהוא הקטן ביותר מכל היושבים בשולחן, אבל נמצא שם איש אחד שעליו לא היה יכול לומר על עצמו שהוא קטן ממנו, עד שהתיישב בדעתו וחשב: “לולי שהייתי בדרגה כזו כאותו איש, בוודאי לא הייתי נוסע למאיר, והנה, האיש הלזה, אף על פי שהוא בדיוטא תחתונה כזו, מכל מקום נוסע למאיר, בוודאי משום זה הוא גדול ממאיר, ויכולתי לבוא אל השולחן”…

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג)

הרה”ק רבי יעקב צבי מפוריסוב זי”ע אמר: כתיב (תהלים כז, ח) ״בקשו פני את פניך ד׳ אבקש״. כלומר, מאלו שעומדים בפני ביראת  הכבוד, שהם מבקשי פני, בזה גופא ״את פניך ד׳ אבקש״.

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג)

הרה”ק רבי שלמה מזוועהיל זי”ע: איתא (סוטה מט:) ״רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא״ [אל תכתבו ענווה כי יש אותי]. הנה אמרו חז״ל (שם ה.) “דל גאה אין הקב”ה סובלו״. ר׳ יוסף היה איש חלש ועני [היה עיוור וסבל ממחלות] , ואם כן, אין רבותא כל כך  שהיה עניו.

וכה אמר ר׳ יוסף – ״לא תיתני ענוה דאיכא אנא״, כלומר, ענוים כמוני יש רבים, כי איך ובמה אתגאה, שהרי חלש ועני אנכי, אבל ״משמת רבי בטלה ענוה״ כלומר, ענוה כרבי ובניו, שהיו בהם כל שבעה  מידות שמנו חכמים, אין. [רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים – נאה לצדיקים ונאה לעולם… רבי שמעון בן מנסיא אומר, אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים – כולם נתקיימו ברבי ובבניו (אבות פרק ו, משנה ח)

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג)

הרה”ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע אמר: איתא (שבת פו:) ״ובחד בשבא לא אמר להם ולא מידי״. תיבת ״לא״ – אמר להו, שתהיו בעצמכם ״ולא מידי״ – היו בעצמכם כלום.

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

אמרו חז”ל (אבות פ”ב מ”י) “הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה”. הנה עד כמה צריכים להיות זהירים בכבוד הצדיקים, כי באמת אם רואים גחלת בוערת באש, מי הוא זה פתי שלא יישמר מפניה. והגם שיכול להיות כוח המדמה אצל מי, שזה הוא צדיק שגחלתו כבר כבתה ואינו ירא ממנו כלל, כי רואה אותו שהוא נע ונד ומחוסר לחם והוא מן המקבלים, ועל כן הוא חושב בדעתו שהלא כתיב (תהלים לז, כה) “ולא ראיתי צדיק נעזב”, ואם הוא נעזב בידוע שאינו צדיק ואינו ירא ממנו.

הנה אילו היה לו שכל לדעת ועיניים לראות, היה רואה שכל זה רק ניסיונות ומוכרח זה הצדיק לסבול כדי לנסות את זה האיש, אם הוא מקיים את המצוה “את ה’ אלוקיך תירא” (עקב ו, יג) שדרשו חז”ל (פסחים כב:) “לרבות תלמידי חכמים”, ולפעמים הוא אשר נתגדל ונעשה עשיר וזחה דעתו עליו ונופל מיראת ד’, וממילא אינו מרבה תלמידי חכמים לירא מפניו, וזה הדבר הוא לו לניסיון קשה.

זה שאמר התנא – “הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה”, כי מה שאתה רואה שתלמיד חכם זה כבר נשכח מלב, דע לך שהקב”ה אינו מואס אותו ואפילו הינך רואה בו דבר שלפי דעתך לא עשה טוב, תשמור עצמך ח”ו לבזותו אפילו בלב, שהרי אמרו חז”ל (חגיגה טו:) “למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז, לומר לך, מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה – אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח – אין תורתו נמאסת”.

מכל שכן אם אינך רואה בו שום פגם, רק כיון שהינך לא טהור, ממילא כל לימודך כאילו לא למדת ולא עשית, ועל פי זה דן אתה את התלמיד-חכם כאילו היה שווה לך ואתה דן אותו לפי מעשיו של עצמו, ולעומת זה הקב”ה דן את זה שדן את הת”ח כמו שהוא דן אותו, נמצא שזה דן את עצמו ר”ל. כמו”כ אם הוא עם הארץ ויכול להיות שהת”ח היתה לו פעם איזה הנאה ממנו, ואז חושב שהת”ח הוא דוגמתו ובדומה לו ופועל לבזות את הת”ח, אז ח”ו אין תרופה למכתו.

לכן כמה צריך אדם לשמור עצמו שלא לבזות לשום איש, ומכל שכן לבזותו ברבים כי גדול עוונו מנשוא, וק”ו בן בנו של ק”ו לבזות תלמיד חכם, ואפילו שמדמה בדעתו שזה הת”ח מדבר שלא כהוגן לת”ח אחר, לא ימהר בעצמו לבזות לזה הת”ח ולא יקפוץ לאמבטיה רותחת כדי לסייע לתלמיד חכם אחד, וישמור עצמו מאוד שלא יכוה בגחלתן. 

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

להרה”ק רבי שמואל מקאריב זי”ע היו רדיפות גדולות בערים קאריב ובסוקולוב, עד שגירשוהו משם, מפני שהיה מוכיח אותם במילי דשמיא. הוא היה הולך לבית הנגידים באמצע הלילה, עומד תחת החלון, דופק וצועק: ״דע שיש אלקים!״. ויהי בימים של צער, כאשר גירשוהו מסוקולוב, גם הילדים ראו מאבותיהם וילמדו ממעשיהם הרעים, והיו רודפים את אותו צדיק.

ילד אחד היה שם, חצוף, שהיתה לו רצועה בידו, הלך והיכה בה את הרבי על ראשו הקדוש, עד שנפל לו הכובע וה’ירמולקע’ מראשו. התכופף הרבי והגביה את כיפתו וכובעו. לימים, גדל הילד, נשא אשה וטפליא תליא ביה, וכל אשר הוא עושה, אינו מצליח, עד שלא נותרה לו ברירה, אלא לקבץ נדבות. הלכו הוא ואשתו מעיר לעיר ומבית לבית, ואף בזה לא הצליחו ונותרו תמיד רעבים ללחם, הם וטפם.

יום אחד נקלעו לעיר בריסק ושמעו מאנשי העיר שמשבחים מאוד את רבם. נכנסו אפוא לרבה של בריסק והשיחו לפניו את רוע מזלם. שאלם הרב: ״מאין אתם?״. אמרו: ״מסוקולוב״. שאל הרב את האיש: ״הגד נא לי, שמא היתה לך מחלוקת עם הצדיק רבי שמואל מקאריב?״. נזכר האיש והודה כי אכן נכווה בגחלתו. מיד כששמע כן, החל הרב לצעוק עליהם: ״מהרו צאו מביתי ולא תדרכו על מפתן ביתי״, וציוה להוציאם מביתו מיד.

ברם, האנשים לא עזבו את הבית, אלא שכבו שם יומם תחת חלונו של הרב ובכו. למחרת נכמרו רחמיו של הרב מבריסק וציוה לקרוא להם, אבל לא הניחם להיכנס לביתו ואמר לאיש: ״שמע, תיקונים אינני יודע לתת, אבל זאת עשה ואולי תרוחם, תתענה בכל שבוע שני וחמישי, ובכל מקום בואך תעלה על הבימה, ברגלים יחפות ותתוודה על מה שעשית, וכשתבוא לווענגרוב, מקום מנוחת הצדיק, תתענה בימי שני וחמישי, וקח עשרה אנשים על קברו ותבקש ממנו מחילה״. וכן עשה האיש. 

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

מעשה בחסידי לעכוויטש שנסעו על אם הדרך בואכה ללובלין ונזדמנו לחצרו של החוזה הק’ זי״ע ושבתו שם שבתם. במוצאי שבת, נכנסו ובאו אל הקודש פנימה להיפרד מאתו, פתח ואמר להם החוזה הק’: ״הלא אמרו חכמינו ז״ל (פסחים ב.) “לעולם ייכנס אדם בכי טוב״. השיבו לו שמוכרחים הם להיות במקום פלוני בשעה זו למחרת בבוקר, ואם יתעכבו עתה לא יגיעו שמה. פטרם הרבי לשלום באמרו: ״אם אתם רוצים דווקא, סעו לשלום״…

כשעזבו את לובלין, החלו לפתע טועים בדרכם ולא ידעו אנה הם באים, עד שנתגלתה לעיניהם אלומת אור היוצאת מתוך בית באמצע היער. נכנסו שמה וראו שמתקיימת במקום ‘חתונה’. איש זקן יושב בראש השולחן ושואל: ״למה אין מזמרים?״ ומשיבים לו כי מחכים על משה’לי מקאנסקי-וואלע. בתוך כך הביאו את משה’לי והחלו לרקוד ולזמר עמו עד עייפות.

לפתע, הגיע אחד מן הכיפה ורומח של אש בידו ותחבו בתוך גופו של משה’ל׳י ולא נראה עוד. כעבור רגעים אחרים תמה שוב הזקן: “למה אין מזמרים?” השיבו לו כמקודם: משה’לי מקאנסקי-וואלע איננו! – וכך שב ונשנה הדבר פעמים מספר. עד שאחד החסידים, אביר לב, קם וניגש אל אותו משה’לי ושאלו פשרו של דבר. השיב לו, כי הוא רדף את הרבי מלובלין, ובכל לילה עושים לו כך ומבקש הוא מאתם שיבקשו את הרבי בעדו…

יצאו חסידי לעכוויטש משם ועוד במוצאי שבת שבו אל הרבי ללובלין. כשנכנסו אליו, אמר להם: ״מדוע לא שמעתם מה שאמרו חז״ל, “לעולם ייכנס אדם בכי טוב”, יש שחושבים שלית דין ולית דיין, אבל ראיתם שיש דין ויש דיין״.

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

בימי קאצק היה אחד החסידים ושמו ‘רבי חיים שוחט’. פעם אחת בא לקאצק אברך עשיר ונגיד, שהיו מונחים בכיסו עשרה רובלים ונתנם ל’רבי חיים שוחט’ על מנת שיטמינם אצלו וישמרם. באחד הימים בא אותו אברך נגיד אל רבי חיים שוחט ויבקש ממנו שיתן לו שתי רובלים. אמר לו רבי חיים: ״יודע אני שאתה רוצה להיכנס עם קויטל ופדיון אל רבי מרדכי יוסף [הרה”ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצה זי”ע בעל ‘מי השילוח’]״. ופיתהו שלא ייכנס אליו. שמע לו האברך ולא נכנס.

והנה, לא חלף זמן רב ואותו ‘רבי חיים שוחט’ החל גופו מרתת ולא יכול היה לשחוט. הוא סיפר כמה תירוצים וללא הועיל. מכיון שחלפו ימים אחדים ועדיין לא שב אל עצמו, ושוב לא יכול היה להסתיר את הדבר, גמר אומר להיכנס אל הרה”ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי”ע. הלך וביקש את הרה”צ רבי הירש מטומשוב זצ״ל שיניח לו להיכנס אל הרבי אודות רתיתתו. שאלו רבי הירש: ״אולי היה לך ‘עסק’ עם מישהו מן החבריא ואתה צריך לפייסו?!״ לא זכר ‘רבי חיים שוחט’ שום דבר מיוחד שאירע לו. אמר רבי הירש: ״חשוב היטב״. אז נזכר מה שעשה עם אותו אברך. אמר לו רבי הירש: ״אכן נודע הדבר, צריך אתה לפייסו ואספר לך כמה גדול הרב מאיזביצה”:

בימים הראשונים, כשהחל ליטול פתקאות, הוכחתי אותו למה עושה כן ליקח פתקאות הרי הרבי [הרה”ק מקאצק] נמצא פה בעיר. הוא השיב לי על זה תירוץ ואני השבתי לו על תירוצו, ובקיצור, היה לנו ויכוח בענין דא, עד שיכולנו לעשות ספר שלם מאותו ויכוח. פעם אחת נענה הרב מאיזביצה ואמר לי: “הלא אתה רואה שלא יכולנו לנצח איש את רעהו, על כן אראה לך דבר מה… הלא תדע, שאני נוהג להיכנס אל הרבי בין תפילת מנחה למעריב, תבוא אז פנימה ותראה אם יכולה להיות לך שום טענה עלי”.

ויהי כאשר פתחתי את הדלת ורציתי להיכנס, נפלתי חלשות. באותה שעה באו אל הרבי הנפטרים עבור תיקונים והרב מאיזביצה היה שם. מני אז לא שאלתי אותו כלום, כי כבר הכרתי מי הוא.  על כן – סיים רבי הירש טומשובער ואמר – לך ופייס את הרב מאיזביצה! מיד הלך השוחט ופייס את הרבי הקדוש בעל ‘מי השילוח’. ביקש ממנו הרה”ק מאיזביצה שימלא לו לולקא עם טבק, וכן עשה. ותיכף שב השוחט לבריאותו כמקודם וחדל מרתיתתו.

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

פעם אחת אחרי נסיעה אל רבו הרה”ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי״ע, כשבא החסיד רבי אברהם פאשקער להפרד מרבו הקדוש, אמר לו הרבי: ״אברהם, ראה שיהיה לך שכל, סע דרך העיירה פראשקע״. כיון ששמע כן, מיד נסע לעיירה פראשקע, אף שלא ידע את מקומה של העיר. כאשר בא שמה נכנס תיכף לבית המדרש והתיישב ללמוד, וכה נהג זמן רב עד שבני העיר החלו לקרבו ולחבבו, והיו קוראים לו לשמחות.

פעם אחת נקרא לסעודת מצוה ועד שלא הספיק ליטול ידיו ולנגבן, שמע את אחד מן המסובים, כשהוא מדבר שלא בכבודו של רש״י הקדוש. מיד חטף פרוסת לחם, בירך המוציא והחל לצעוק: ״שייגעץ, כנגד מי אתה מדבר, כנגד רש”י הקדוש?!״ מיד ראו בני העיר שהצדק עמו עד שהתאספו בסביבתו קבוצת אנשים ונסע עמם לקאצק, ואז השכיל לדעת את דרכו של רבו הקדוש.

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

הרה”ק רבי גרשון חנוך מראדזין זי”ע בעל ‘אורחות חיים’, ביקש לעזוב את ראדזין ולכהן כרבה של אוסטרובה, אולם הרבה אנשים לא הניחו לו ולבסוף לא נעשה שם לרב. ברם, ידוע כי סופם של אנשים אלו היה רע ומר ר”ל.

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

בעיר לינטשיץ התגורר חסיד קאצק זקן שהיה גביר גדול והיה רודף עד חרמה את הרב דמתא הגה״ק רבי מאיר יהודה לייב המלבי״ם זי”ע, עד שקיללו המלבי”ם וירד מנכסיו. נעשה עני מרוד ובעל ייסורים גדול ממש ור״ל ירד לטמיון עם כל בני ביתו. הלך ובא האיש לפני הרה״ק בעל ‘חידושי הרי״ם’ זי”ע מגור זצ״ל וקבל לפניו על אשר נעשה לו. השיב לו ה’חידושי הרי״ם’: ״מה אתה רוצה, מדוע רדפת את המלבי״ם, הלא הוא איש גאון גדול וצדיק, ואתה מבקש עוד שיהיה לך טוב, אלא מפני שסוף סוף הינך ירא שמים משלמים לך זאת בעולם הזה, כדי שלכל הפחות לא תיטרד בעולם הבא…״

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (יב, ח)

בעת כהונתו של הגה”ק רבי אריה לייב מווישניצא זי”ע בעל ‘אריה דבי עילאה’ כאב״ד ווישניצא, היה מנהיג שם את אגודת ה’חברא קדישא’, שהעומדים בראשה היו אנשים פשוטים ורודפי כבוד, ובאחד הימים ביקשו לפטרו מתפקידו. פעם אחת במוצאי חג הסוכות באו שנים מהם אל ה’אריה דבי עילאה’ ואמרו לו: “על הרב לחפש לעצמו מקום פרנסה חדש, כי אצלנו אין לו כבר מקום!” שאל הרב אחד מהם: ״גם אתה אומר כך?” – ״כן!״ השיב בעזות. אמר לו: ״כשם שאתה מתנועע, כך תתנועע תמיד״. את השני שאל: ״וגם אתה אומר כך?״ אמר: “הן!” אמר לו: ״יהיה לך סוף מר״. ואכן, כאשר מת האיש ועמדו לקוברו, באו עכברים גדולים וקרעו את בשרו לגזרים לפני הקבורה.

בסופו של דבר, ה’אריה דבי עילאה’ עזב את ווישניצא והלך לבריגיל, שם נטמן. לימים, פקדה את העיר ווישניצא שריפה גדולה אשר פגעה בכל חלקי העיר.

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש”י)

שאלו פעם חסידים את הרה”ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי״ע, על הא דאמר רבי חנינא בן דוסא (ברכות לד:) ״אם תפילתי שגורה בפי ידעתי שהוא מקובל, ואם לאו ידעתי שהוא מטורף״, א”כ מדוע אצל משה רבנו ע”ה, כשהתפלל על אחותו מרים, נאמר (בהעלותך יב, יג) ״ויצעק משה אל ד׳ לאמור״ ופירש רש״י שביקש מהקב”ה: ״אמור לי אם אתה מרפא אותה אם לאו״ – הלא משה רבנו ע״ה היה יכול לדעת לפי תפילתו, אם שגורה בפיו אם לאו?

השיב הרה”ק מסדיגורא: כתיב (ישעיה נז, יט) ״בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד׳ ורפאתיו״, היינו כשמתפללים על ה’רחוק’, צריכים לדעת מ’ניב שפתים’, כלומר, אם שגורה תפילתו בפיו, אבל ‘ולקרוב’, כאשר מתפללים על קרוב, מרים אחותו, אזי ‘אמר ד׳ ורפאתיו’, צריכים שכביכול הקב”ה בעצמו יאמר ‘ורפאתיו’.

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

מעשה בפלוני שבא לפני הגה”ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי”ע שיבקש רחמים על חולה. אמר לו הרבי: ״בקש אתה רחמים עליו״. אמר לו: ״הרי אמרו (בבא בתרא קטז.) ״ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים״. אמר לו: ״אינך מבין הפשט, כי באמת אם חכם הוא, הלא צריך להבין בעצמו שעליו לבקש רחמים על חברו, אלא זהו ״ילך אצל חכם״, ויבקש, הוא עצמו, רחמים על חברו.

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

הרבי הזקן הרה”ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע אמר: אל יאמר אדם ״אינני בריא״, כי אם ״אני צריך להיות בריא״. [ויש להעיר שעל דרך זה כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש ביקש ודרש מאנשי הרפואה שביקרו אצלו וכן במכתבים שלא יאמרו בית חולים אלא בית הרופאים או בית רפואה כדי להדגיש את המטרה והעיקר שצריכים להיות בריאים]

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

כשנסע הרה”ק רבי ישכר דוב מוואלברוז’ זי”ע לקראת רבו הרה”ק רבי חיים מאיר השרף ממוגלניצא זי”ע כששב מסדיגורא, התאכסן בבית חסיד אחד, בו היתה אכסנייתו הקבועה מדי פעם. לאותו חסיד היתה בת משותקת ר”ל זה שנים אחדות. ביקש אותו אכסנאי את הרה”ק מוואלברוז’ שייטיב עמו ויתפלל על בתו שתתרפא. אמר לו : “תן לי בקבוק יי”ש עם ביצים, וכשאעלה על ה’פראם’ (הספינה הקטנה על נהר הוויסיל) אחלק זאת לחסידים ובעזרת השי״ת תתרפא״.

בינתיים באו חסידים והודיעו על בואו של הרבי. הרה”ק מוואלברוז’ לא הספיק לקחת את הביצים, ולקח את היי״ש בידו ורץ לקראתו. כשבא שמה, נוכח לדעת שהרבי עדיין איננו ושב בחזרה לאכסניה. שאלו הרה”ק רבי אלעזר מקאזניץ זי”ע: ״מדוע אתם חוזרים?” אמר לו, ששכח דבר מה באכסניה. שאלו שוב: ״מה שכחתם, את הספאדיקל?!” (כלומר: צריכים אתם לעשות מופת?!) וכך הווה. חזר ולקח את הביצים וחילקם בין החסידים, והזכיר את החולה. בירכו אותה החבריא קדישא ברפואה שלימה והבריאה.

באדיבות “מכון באהלי צדיקים” להדפסת ספרי וכתבי הרנ”ג ויינטראוב זצ”ל. כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]