הרב הצדיק ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ”ל הידוע כמשגיח ממיר: נולד בשנת תרל”ה בליובאן במחוז באברויסק ברוסיה הלבנה. בשנות ילדותו היה יושב והוגה בתורה בבתי מדרשות בסביבת מגוריו. בבואו בברית השידוכין התנה שינתן לו ללמוד שמונה שנים בפרישות בקלם, ובתום תקופה זו יהיה מוכן לפרנס את ביתו. באותן שנים סיים ש”ס עם ד’ חלקי שו”ע עם פירוש הגר”א.
בשובו לאחר שנים אלו, התכונן לסייע בידי רעייתו הרבנית בניהול החזקת המסעדה שממנ התפרנסו בעירם אוזבנט אך הרבנית, שעמדה על גדולתו של בעלה סירבה ליתן לו זאת. במקום זאת הוא נסע לראדין ללמוד בכולל קדים במחיצת מרן החפץ חיים. שם נתקבל לכהן כמנהל רוחני בישיבת ראדין. תחילה היה ר’ ירוחם נבוך אם להענות למינוי, הוא חשש שלא יהיה לו מה להגיד לפני התלמידים. לאחר תקופה התבטא אודות זאת באומרו: “בואו וראו מה גדולה היא זכות הרבים, ממש קרש כשיעמידוהו בתוך הרבים יתחיל לדבר”.
עד מהרה חיבבוהו תלמידיו. רבים מהתלמידים החלו להתגודד סביבו ולעסוק בתורת המוסר. ר’ ירוחם, שחשש שדבר זה יפגע במעמדו הרם של החפץ חיים, החליט לעקור משם, ומששב לביתו לחג הפסח לא חזר יותר לראדין. שימש כמשגיח בישיבת מיר שבפלך מינסק אשר ברוסיה הלבנה החל משנת תרס”ח אולם עקב מלחמת העולם הראשונה שימש כמשגיח בבית התלמוד בקלם ובפוניב’ז עד שנת תרפ”ג לאחר מכן חזר לשמש כמשגיח בישיבת מיר. מגדולי בעלי המוסר. השפיע רבות על תלמידיו. ביום א’ לפרשת במדבר נפל למשכב ממנו לא קם, ופעמים רבות שמעוהו אומר “תודה לך, אבאל’ה, עבור הייסורים”. נפטר ב-י”ח סיוון תרצ”ו חי כ61 שנים.
אביו: ר’ אברהם. מרבותיו: ר’ צבי פינקל מסלבודקה, ר’ שמחה זיסל, ר’ ישראל מאיר הכהן מראדין(ה’חפץ חיים’). מתלמידיו: ר’ שלמה וולבה זצ”ל. רבי אבא גרוסברד זצ”ל. חברותא: ר’ נפתלי טרופ זצ”ל. מספריו: •דעת חכמה ומוסר •דעת תורה.
השעה כבר היתה מאוד מאוחרת בלילה. במיר שבפולניה של לפני המלחמה, אין מנורות רחוב ואין פנסים. עלטה כבדה שוררת בלילות ואין אפשרות לראות מאומה. קבוצת בחורים, בני הישיבה, צועדים בחבורה בדרכם מבית המדרש אל חדר האכסניה. ביניהם ר’ שלמה שמעון קרליץ, אשר התלווה אליהם לחדרם (הבחורים התחלקו לאכסניות שונות בעיירה הקטנה והוא ישן באכסניה אחרת מזו של חבריו).
לפתע נשמעו קריאות מאחור. מישהו קורא להם, מישהו רץ אחריהם. הם ניסו להביט לאחור, לבדוק את זהותו של הרודף. אך בשל החשכה לא יכלו להבחין במאומה. בהלה גדולה אחזה בהם והם החלו לרוץ כל עוד נפשם בם לכיוון האכסניה. אך ככל שהגבירו את מרוצתם, שמעו גם את קולותיהם של אותם אנשים נושפים בעקבותיהם.
סוף סוף הגיעו לחדרם. הם נכנסו פנימה במהירות ונעלו אחריהם את הדלת על מנעול ובריח, מקווים שאותם אלמונים לא ינקשו בדלתם. עברו דקות ספורות ונקישות עזות נשמעו היטב בדממה ששררה בחדר. הבחורים פחדו, אך שום ברירה לא הייתה להם והם נאלצו לפתוח את הדלת. בפתח עמדו מספר שוטרים מן המשטרה המקומית של העיירה.
“כמעט וירינו בכם”, זעמו השוטרים לעברם, “קראנו לכם ולא עניתם. במקום לענות- ברחתם. כמעט וירינו בכם כדי לעצור אתכם. מדוע לא עניתם? אנחנו רוצים לראות את תעודות הזהות שלכם!”. באנחת רווחה כבושה הוציאו הבחורים את התעודות והראו אותם לשוטרים. כולם, חוץ מר’ שלמה שמעון קרליץ.
“התעודה שלי אינה כאן”, הסביר לשוטרים. “אינני מתגורר פה, חדרי נמצא במרחק מספר רחובות והתעודה נמצאת שם”. השוטרים לא הסתפקו בהתנצלותו של ר’ שלמה, אלא התעקשו ללכת לאכסנייתו ולבדוק את התעודה. “בוא איתנו עכשיו לשם והצג את תעודתך”, פקדו השוטרים, “אבל עכשיו ומיד!”.
ר’ שלמה נפרד מחבריו והלך לאכסיינתו בלווית השוטרים, הציג לפניהם את התעודה ונפטר מהם לשלום. למחרת בבוקר נודע הסיפור למשגיח של הישיבה, הגאון הצדיק ר’ ירוחם ליבוביץ זצ”ל והדבר הסעירו עד מאוד. עוד באותו יום ניצב המשגיח ליד ארון הקודש בבית המדרש ואמר לפני הבחורים שיחת מוסר נוקבת.
“אומר את האמת”, פתח ר’ ירוחם את דבריו, “עקב המקרה החמור שאירע אתמול, חשבתי שצריך אולי לסגור את הישיבה, וכבר שוחחתי על כך עם רבני הישיבה”. הבחורים הוכו בתדהמה והביטו זה בזה. “מה אירע? איזה מקרה חמור? מה הדבר הנורא שאירע וגרם למשגיח לחשוב לסגור את מקום התורה הגדול הזה- ישיבה מיר המעטירה?”.
איש לא הבין את כוונת המשגיח עד פירט את סיפור המעשה, שאירע אתמול לבחורים מהישיבה עם השוטרים. וכשסיים המשגיח את סיפור המעשה, פנה אל הבחורים בתביעה: “כיצד זה ייתכן שהבחורים מן הישיבה שלנו יתנו לחבר ללכת לבדו, בשעת לילה מאוחרת, בלוויית שוטרים גויים, ולא יצטרפו ללוותו? הרי יש סכנה בדבר! ומעבר לכך, כיצד לא הרגישו הבחורים את הפחד והבהלה שהרגיש חברם במצב שכזה, ולא נחלצו לעזרתו? איך הם נשארו באכסניה שקטים ושלווים? איך ייתכן שדבר שכזה קרה בישיבתינו? ואם כבר קרה, ואין מידות טובות, אז אולי צריך לסגור את הישיבה. הרי כל התורה שנלמדת לא שווה מאומה- כשאין מידות טובות!”.
מיהו “חכם לב”?
“וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה’…” שואל הרב לייב חסמן זצ”ל: מהו חכם לב?! הרי כמה שידוע לנו החכמה נמצאת במוח, ומדוע משייכת התורה את החכמה ללב?! והוא מתרץ במתק שפתיו: “חכם מוח” זהו אחד שקנה חכמה – ניתן לומר עליו שהוא חכם אך אין קשר בין חכמתו למעשיו. דוגמת חמור נושא ספרים… נדמיין לעצמנו רופא שיניים האוכל מדי יום ממתקים לרוב… הוא חכם – הוא רופא, אבל מעשיו מעידים שהיא – החכמה, נשארה במוח ולא באה לידי ביטוי במעשה. לעומתו “חכם לב” החכמה מונחת אצלו לא רק בראש אלא גם בלב. היא באה לידי ביטוי במעשים שלו – חכמתו ניכרת. דוגמא אמיתית לחכם לב ניתן לראות אצל רבינו ירוחם ממיר זצ”ל: מסופר שפעם עלה לרכבת ותוך כדי הכניסה לקרון עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה הכפפה מידו. במבט חטוף רגע לפני שהדלתות נסגרו הוא הספיק לראות אותה על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים ושבים. הדלתות נסגרו ובהחלטה של השנייה האחרונה הוא זרק את הכפפה שנותרה לו החוצה – אל הרציף. הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעתה כשבבת חיוך על פניו של הרב. אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל הרב ושאלו: “מדוע הרב זרק את הכפפה השנייה לא די שאחת הלכה לאיבוד”?! השיב הרב: אני כבר לא יוכל להשתמש באחת, לפחות זה שימצא את שתיהן – יהנה מהן… כל אחד יכול היה להגיע למסקנה כזו אבל שעתיים לאחר מכן… ההחלטה הזו של הרגע האחרון, מעידה שהחכמה לחשוב מה יצא לשני מזה… היא חלק ממנו. זו חכמת לב…
“ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה”.
רגילים לפרש לקיים את המצוות היום ראיתי בדעת חכמה ומוסר שפירש זאת על פי הנאמר בתלמוד מסכת שבת דף לא/א “ואפילו הכי אי יראת ה’ היא אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העליתה” והיינו שקיום התורה זה היר”ש וזהו פירוש ולקיים שע”י יראת ה’ תתקיים התורה בידו.
