הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע

הגדול רבנו יהודה אסאד נולד בעיר אסוד שבהונגריה בשנת תקנ"ד.

הוא למד בישיבתו של מהר"ם בנעט, גדול רבני מורביה (צ'כיה), ובהמשך שימש כדיין בעיר סרדהֵל (סערדאהעלי; כיום – דונאיסקה סטרדה, דרום סלובקיה). העיר שכנה במחוז פרשבורג (היום ברטיסלבה), והתקיימה בה קהילה גדולה וחשובה במשך מאות שנים, עד השואה הארורה בה נרצחו כל יהודיה שהיוו כמחצית מתושבי העיר. מאוחר יותר שימש רבנו במשך כמה שנים כרב בכמה עיירות, ובשנת תרי"ד שב לסרדהל ושימש כרבהּ במשך כשתים עשרה שנה, עד לפטירתו בשנת תרכ"ו, לפני קנ"א שנים. הוא הקים בה ישיבה גדולה והפך את העיר לתל תלפיות, עד שסרדהל נחשבה מהקהילות החשובות בהונגריה.

בין השאר היה רבנו מגדולי המשיבים בדורו, והשיב אלפי תשובות גדושות חריפות ובקיאות יוצאות-מהכלל לשואלים מקרוב ומרחוק. רבנו שמר העתקים של חלק מתשובותיו, ומהם הכין לדפוס בנו וממלא מקומו, רבי אהרן שמואל אסאד (תק"ץ-תרס"ה), ששימש כרב העיר במשך ל"ט שנים, את שו"ת מהרי"א 'יהודה יעלה'.

רבינו נתבקש לישיבה של מעלה ביום כ"ג סיון תרכ"ו.

טעימה מכוס הדמעות

סיפר מרן [רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף] ז"ל דבר נפלא, כי בעת שבא על כור הבחינה בימי בחרותו נסע להגאון הצדיק רבי יודא אסאד ז"ל לקבל ברכתו. ופתח הגאון את הארגז ונטל מתוכה כוס מלא, וממנו נתן לטעום לו, ומי שטעם מכוס זה ניצל מידם.

ואמר מרן ז"ל שהכוס היה מלא דמעות של בכי, אשר שפך הצדיק עת אמירת תיקון חצות, ונתן אז הכוס על הארץ והדמעות נשפכו לתוכה, ומדמעות כשרות אלו עמד רווח והצלה ליהודים.

[תולדות שמואל עמ' מג]

סיפור התמונה של הרב

היה זה בעיצומו של לילה קייצי, ליל כ"ג בסיון תרכ"ו, לאחר חצות. רבי יהודה אסאד היה עסוק בכתיבת איגרת לרבי זוסמאן סופר, לפתע פסק מכתיבתו ואמר: "ליבי – – -". הוא העיר את זוגתו הצדקנית הרבנית ע"ה, ואמר: "הלב עמד ופסק ממהלכו, השמים התקדרו עבים, ה' אמר לי, עלה אלי בין להקת אראלים שם אושיבך". הוא זצוק"ל נשכב על מיטתו ולאחר זמן קצר השיב את נשמתו הטהורה לבוראה (כך, עפ"י ספר עיירת סרדהעלי). יהדות הונגריה איבדה את עטרת ראשה.

רגעים ספורים אח"כ הוזעקו ראשי הקהל לביתו. ההלם היה פתאומי, קשה ועמוק. ראשי הקהל נחפזו לראות את הנולד, לדאוג לעניני הפטירה: הודעה על הסתלקות רבם בתפוצות הונגריה, סדרי ההלוויה בפרוטרוט, מקום קבורה וכו'. אנשים ניעורו משנתם בבלבול חושים, כשהם מנסים להבין את משמעות האסון, לעכל את גודל האבידה. ביתו המיותם של הגה"ק מסרדהעלי היה מואר בנרות שעוה בודדים. גופו הק' לא הורד עדיין על הארץ.

לא חלפה שעה, וחרדה חדשה נפלה על ראשי הקהל: מפה לאוזן התגלגלה ידיעה דחופה, כי אחד מראשי הקהל החליט וקיבל את אישורם של שניים נוספים מראשי הקהל לעשות מעשה נועז שלא נשמע דוגמתו. פרטי ההחלטה נפלו ביום בהיר. ההחלטה הפכה את הלילה הקייצי לליל סערה וסופה… 

בינתיים ניעורו משנתם עשרות בחורים מהישיבה והתגודדו סביב הבית בעינים מעורפלות. הם נעמדו לומר פרקי תהלים בבכי חרישי. הרחוב היה שרוי בעלטה. בכיות החלו להשמע מסביב לבית, היה גם מי שהתייפח בזעקה. ובבית פנימה, ליד מיטתו של רבי יהודה אסאד, היו טרודים באותה הצעה נועזת, שהתגלגלה במהירות ולא היה מי שימנע בעדה:

"לצלם את רבי יהודה אסאד", זה תורף ההצעה.

כידוע, קלסתר פניו של הגאון מסרדהעלי היה אפוף הוד. כך גם לאחר הסתלקותו. כיון שבחייו נמנעו מלצלמו, החליט אותו עסקן, כי כעת השעה לצלם את הקדוש. הפיתוי להצעה רעה זו נבע מסיבה מיוחדת: הדחקות והעוני היו מנת חלקו של רבי יהודה אסאד כל ימי חייו, בביתו המיותם נותרו אחריו בנות שעדיין לא נישאו, ובידי הקהילה היהודית לא היה כסף להשיאן. "ודאי אלפים ירכשו את תמונת פניו, והכסף יאסף בקפידה כדי להשיא את בנותיו", אמרו האומרים. זו היתה ה"מצוה" שהיתה הבסיס לפיתוי.

את המתח יכלו לחתוך שם בסכין. הכל פחדו לעשות מעשה. גופו הטהור נח על המיטה בשלווה, וסביביו נרעשה מאד – גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. היתה תחושה טבעית, שהנה עוד מעט חלילה יעשה מעשה שלא נעשה מעולם. דבר מוזר, שלא היה ולא יהיה. אך קלסתר פניו המאירים של רבי יהודה אסאד, בנוסף ללחצים כבדים – כי "ההחלטה חייבת להיות מהירה, וכל רגע שחולף עלול לאבד את המטרה" הם שהכריעו את הכף לרעה:

כשהלבישוהו בבגדי השבת שלו, בחוץ, ליד חלונות הבית נשמעו זעקות שבר מהנאספים שבאו לבכות על רבם. לאחר שהלבישוהו, הושיבוהו על כסאו וצילמוהו כשבידו גמרא. יש אומרים, כי ציירוהו ולא צילמוהו. כך או כך, בסיום המלאכה השיבו את גופו הטהור למיטה. פתחו את החדר. בכ"ג סיון לעת בוקר משעה עשר עד שמונה בערב ספדו לו עשרים רבנים מפורסמים וכבוד גדול עשו לו במותו.

העוסקים בדבר לא סיימו את שנתם. באותה שנה מתו כולם.

נכדו של רבי יהודה התייחס למעשה, וזה לשונו: "הנה אבי זקני מעולם לא הניח עצמו לצייר תמונתו ופאטאגרפירן'. אמנם הרבה מתלמידיו רצו את תמונתו, ועל כן גמרו בליבם איזה מתלמידיו אחר פטירת רבם והלבישו אותו בבגדי שבת על כסאו, וכך ציירו את צורתו הקדושה אשר נמצאת בכמה בתים מאחב"י. אמנם כל אלו אשר לקחו חלק בזה הרע להם מאד, ולימים לא כבירים, זה אחר זה הלכו לעולמם, ונענשו עבור כי הטריחו את גוף קדשו אחרי פטירתו לטלטלו לצורך זה".

אחת מבנותיו של רבי יהודה אסאד (שם משפחתה היה בישיץ) התגוררה בקהילת ב'יארמוט, עיירת הולדתו של איש הצדקה והחסד ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל, היא האריכה ימים, חיה יותר ממאה שנה. בימים האחרונים לחייה, והיא זקנה מופלגת, הסתובבה ברחובות העיר בכוונה תחילה להפרד בשלום מכל מכריה. למחרת, כשסיימה את הכנותיה, פנתה בקריאה מיוחדת לרבי אשר שווארץ, אביו של ר' דוד לייב, איש המשניות, בבקשה שטוחה שילמד משניות לעילוי נשמתה (כי לא היו לה צאצאים ההולכים בדרך הישר).

"ולאות הוקרה ולשם תשלום", אמרה, "אני מעבירה לך את הריהוט (ה'מעבל') שיש בביתי מהבית של אבא – רבי יהודה אסאד". היתה זו אותה מיטה שממנה הגביהו את גופו הטהור לאחר הסתלקותו…

אותה מיטה מחדרו של רבי יהודה אסאד עברה לבית משפחת שוורץ, עליה ישן דוד לייב, מיטת צדיקים… (על גלגולי הדברים והמסתעף שמענו מפי ר' מאיר שווארץ): "אתה יכול להבין איזה ריהוט 'חדיש' היה לנו בבית" אומר ר' מאיר, אחיו של איש החסד והצדקה הרה"ח ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל ומוסיף: "באחד הימים שמעתי את אמא אומרת לאבא זצ"ל 'המיטות בבית רעועות מאד, הן מתנודדות, הן שוקעות, העץ מקולף מכל צדדיו. השינה עליהן כשינה בספינה מטורפת. צריכים להזמין מהנגר מיטות חדשות'. אבא השיב לה ואמר: 'את יודעת שאני נח על המיטה בלילה רק כשעה וחצי בלבד. שעה אחת אני מעיין בספר, ובחצי שעה הנותרת אני ישן. האם את רוצה, שגם באותה מחצית השעה לא אעצום עין?! הרי אהיה טרוד במחשבות איך לשלם את החוב של רכישת המיטות…' אמא הבינה לליבו". הישרות בכסף היתה מוטבעת בקירות הבית. הרהיטים הישנים מהעיירה סרדהעלי מביתו של הר"י אסאד נותרו בבית משפחת שוורץ עד שנת תש"ד.

(ספר 'בחוזק יד' על רבי דוד לייב שווארץ זצ"ל ע' 251)

האם מותר להדפיס תלמוד בבלי בלשון העמים

בשו"ת "יהודה יעלה" (ח"א או"ח סי' ד') נשאל, אם מותר להדפיס תלמוד בבלי בלשון עמים, וכותב שאסור שהרי אמרו חז"ל (חגיגה יג.) אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר (תהלים קמז, כ) "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

בענין זה ישנו דבר פלא, שבימי מרן ה"חתם סופר" זי"ע ביקש אחד להדפיס את הש"ס בתרגום שפת מדינת אשכנז, ומעיקרא נתן לו החת"ס הסכמה לכך, כי הלה אמר שגדול אחד יעבור על התרגום ויראה שהכל מדוקדק וראוי להפצה בישראל, אבל אח"כ התחיל להשתמט בתואנות שונות, והחת"ס ביקש ממנו את המכתב שיחזירנו לו, אך הלה סירב בכל תוקף להחזיר המכתב, ובלית ברירה פירסם החת"ס קול קורא, בו כתב בשפלות גדולה איך שהוא מתחרט בשברון לבב על הסכמתו לתרגום הש"ס. המכתב נפתח בתיבות "חנוני, חנוני, שמעוני, שמעוני, רבותי גאוני זמן, כבר פרסמתי חטא מפורסם, במכשלה אשר תחת ידי, אשר נתתי מכתב הסכמה לד"ר רבינר להעתקת הש"ס בלשון אשכנז, והמכתב נדפס בהמבורג, שם הודיתי ולא בושתי לומר בוש אני על כי בעונותי טחו עיני מראות ושכחתי מעיקרי מכשלות הרבים", והוא מבקש בכל לשון של בקשה ותחנונים שיסייעו לו לחזור בו מהסכמתו.

לפי חשבון השנים החת"ס היה כבר זקן ויושב בישיבה בן ע"ב שנים, ואעפ"כ לא התבייש לפרסם ולהודות על חטאו הגדול. שמעתי שתלמידו המובהק הגה"ק מהר"ם שיק זי"ע, כתב ברבות הימים לכמה רבנים שנכשלו בשיקול הדעת, שלא יבושו להודות על כשלונם בשער בת רבים ובפרהסיא, שהרי מי לנו גדול יותר מרבו החת"ס שבערוב ימיו הודה על חטאו בפרסום גדול ללא מורא וללא בושה. [מכתב זה שכתב החת"ס, ראיתי פעם בהיותי בעיר סערדאהעלי, שאחרי המלחמה הייתי שם איזה ימים, ונכנסתי לבית המדרש שם, וראיתי גמרא מונחת על השולחן ועליה היה מודבק על הכריכה בפנים תוכן המכתב, ובשעת מעשה לא עמדתי על חשיבות המכתב, ורק כעבור זמן נזכרתי שבעצם היה זה מכתב ההודאה של החת"ס]. למעשה, אותו איש שקיבל הסכמה מהחת"ס על התרגום, הספיק להדפיס רק גמרא מסכת ברכות עם התרגום, ויותר לא עלתה בידו להמשיך בהדפסה, ופעם ראיתי גמרא ברכות עם תרגום זה.

[שיחות מלוה מלכה – להגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל]

חלק מהדברים באדיבות מכון "אור לישרים"