חשיבות רבה מייחס הרב חזן לדרשה זו, שכן חלק גדול מהמתפללים שיבואו לבית הכנסת ביום הקדוש, לא דרכו בבית כנסת מאז יום הכיפורים דאשתקד אם בכלל, כך שעומדת בפניו הזדמנות חד פעמית לגעת גם בהם ולעורר את נשמתם ואת רגש יהדותם. צריך סיפור מרגש, מסר מחודד, פתיחה מושכת וסיום מוגדר ומדויק, כשכל אלה דורשים עבודת הכנה רצינית וממושכת.
בעודו עמל על הכנתה, נפלה במוחו לפתע מחשבה – אמנם כחלק מתפקידי כרב בית הכנסת אני צריך לדרוש, אבל ערב יום כיפור עכשיו! האם את כל זמני עליי להקדיש לדרשות? צריך לעשות משהו! כחסיד של הרבי אני אמון על המוטו – "המעשה הוא העיקר". עת לעשות!
ממחשבה למעשה, קם הרב חזן ממקום מושבו, לקח לידיו רשימת שמות ומספרים של אנשים עמם היה בקשר מסוים, והחל עובר על השמות בניסיון למצוא מישהו שאפשר וזקוק לעזרה. לאחר כמה רגעים נפלו עיניו על שמו של אדם זקן אתו היה בידידות לפני שנים, והוא תפס שמזה זמן רב הם לא נפגשו ולא היו בקשר.
מיהר הרב חזן להתקשר למספרו של הזקן ומי שענה לו היה בן משפחה של הזקן שסיפר כי הוא נמצא כבר תקופה בבית אבות. וכך, במקום להכין את דרשתו הוא מצא את עצמו במכוניתו בדרך לאותו בית אבות…
כשהגיע, בירר הרב חזן בקבלה היכן חדרו של הזקן והזדרז לסור לשם. הוא דופק בדלת ואז נשמע קולו של הזקן השואל "מי זה?". "הרב חזן", השיב וכעבור רגע שמע מן החדר בכי תמרורים…
כעבור דקה-שתיים נפתחה הדלת, הזקן עמד בפתח כשעיניו אדומות מבכי ואמר בקול נרגש: "הרב חזן, היכנס". הזקן צעד אל תוך חדרו כשהוא נתמך בשולחן וכיסא שעמדו שם וכשהתיישב, סיפר לרב חזן כך:
"אני נמצא כאן כבר תקופה ממושכת לבדי. המשפחה אמנם באה לבקר אותי מפעם לפעם ומשמחת אותי, אך בין ביקור לביקור אני סובל מבדידות איומה. גם את ראייתי איבדתי 'ועולמי חשך בעדי', במובן הכי פשוט ומילולי. אני שרוי בדכדוך עמוק. עצוב. כשאני מתעורר בכל בוקר, אני יודע ששום דבר בעל עניין אינו מצפה לי ביום שלפניי… אין לי שום תקוות וציפיות ממנו. אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על הטעם בחיים שכאלה. בשביל מה אני צריך לחיות? מה יש לי מהחיים האומללים האלה?
"והיום… היום חשתי שהגיעו מים עד נפש ואיני יכול עוד. התפללתי לקב"ה שייקח אותי! איבדתי כליל את הרצון לחיות.
"אבל אז חשבתי לעצמי – רגע, אולי אלוקים רוצה שאחיה? אולי, למרות הכל, זה פשע לאבד את עצמי לדעת? אז פשוט דיברתי אתו ואמרתי כך: אלוקיי, אם אני וחיי העלובים חשובים לך, תן לי אות, שלח לי סימן. אם אני חשוב לך ואתה עוד רואה בחיי איזו שליחות ומטרה, שלח לי את הרב חזן! והנה, לא הרבה זמן אחר כך, דופק מישהו על דלת חדרי ומזדהה כרב חזן! האם יכול להיות סימן גדול ומובהק מזה?! אני כולי התרגשות!" סיים הזקן.
כעת הבכי לא היה נחלתו של הזקן בלבד… ישבו הרב חזן והזקן ושוחחו ביניהם משך זמן נוסף וניכר היה שנפשו של הזקן שבה אליו ויצר החיים ניעור בתוכו.
הרב חזן חזר לביתו מאושר מהזכות שנפלה בחלקו להחיות את נפשו של הזקן, וידע שבאמתחתו נמצאות גם מצווה גדולה וגם דרשה יפה.
ואכן, דרשתו באותו יום כיפור הותירה רושם עז על המתפללים הרבים ועין לא נותרה יבשה. גם המסר הכפול של הסיפור הדהד: ראשית, עלינו לעשות מעשה ולא להסתפק בדרשות ורעיונות יפים… שנית, לכל אחד מאתנו שליחות וחייו בעלי ערך אינסופי, לא משנה כמה מצבו 'מזהיר', מה גילו ומהן מגבלותיו.
בעומדנו אף אנו בערב יום הכיפורים, מן הסתם מתרוצצות במוחנו מחשבות דוגמת: איך נוכל ליצור שינוי בחיינו, כך שליום-כיפור הבא נגיע עם מאזן חיובי יותר? כיצד נצליח למלא את אותה שליחות אלוקית שהוטלה על כתפינו השחות, ולהימנע מנפילות ומעידות חוזרות ונשנות? איך נשכיל לקלוט אל תוכנו את אורו הגדול של יום הכיפורים ש'עיצומו של יום מכפר', ולתרגם אותו לתשובה אמיתית וכנה לה'? ובכלל, האם יש טעם לנסות שוב ושוב להשתנות, כאשר הקרב ביצרנו ובחולשות נראה קצת קרב אבוד מראש? הבה נצא למסע בעקבות יונה ובריחתו ממסירת הנבואה, ונלמד ממנו יסוד מוסד לעבודת התשובה.
'סיפור מההפטרה'
סיפור נבואתו של יונה בן אמתי על "נינווה העיר הגדולה", אותו אנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים במנחה, הוא בקיצור נמרץ זה:
אנשי נינווה חטאו לה' ורבתה רעתם, עד כי נתמלאה סאתם וה' חשב לאבדם. הוא מצווה על יונה נביאו להוכיחם ולהזהירם פן ימשיכו לדבוק בדרכם, אך יונה משומה מבקש לחמוק ממילוי מצוותו ולהימנע מהעברת נבואתו. יונה מגיע אל יפו ומוצא אונייה שבדרך ניסית הגיעה לשם במהרה, אף שזמן קצר קודם לכן עוד הייתה במרחק דרך שלושת ימים מחופה, ועולה עליה בדרכו לתרשיש, לא לפני ששלשל איזה בקשיש…
מיד "ה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול… והאונייה חשבה להישבר". כשהמלחים המבוהלים ניסו לייצב את האונייה והסתכלו סביב, הם הבחינו בדבר פלא; בזמן שאונייתם היטלטלה בין גלי הים הסוערים וכמעט שנשברה, האוניות האחרות המשיכו ושטו להן בשלווה. רק אונייתם הוטחה וטולטלה בעוצמה, כאילו יש לים משהו אישי נגדה…
המלחים ושאר נוסעי האונייה החלו קוראים לאליליהם ומבקשים ישועה, אך הים ממש התרשם ולא חשב להירגע… ובינתיים, יונה יורד אל ירכתי האונייה, נשכב ושקע בשינה, עד אשר רב החובל הקיצו בצעקה: 'היי, מה לך נרדם בן אדם; קום קרא לאלוקיך בטרם נאבד כולנו במימי הים'.
ואז עלתה ההצעה להפיל גורל ולראות בשל מי הסער ובעטיו של מי באה עליהם הרעה, והפור נפל, איך לא, על יונה. "ויאמרו אליו" בטון חרד ובהול ומתוך מצוקה: "הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו. מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה?".
"ויאמר אליהם: עברי אנוכי, ואת ה' אלוקי השמיים אני ירא – אשר עשה את הים ואת היבשה". או אז הוסיף יונה וסיפר על בריחתו מקיום מצוות ה', וידעו כולם כי הוא-הוא האשם בסכנה המיידית שהתרגשה עליהם. "ויאמרו אליו: מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו, כי הים הולך וסוער! ויאמר אליהם: שאוני והטילוני על הים וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם". המלחים לא הזדרזו לעשות כעצתו והתחננו אל ה' לבל ייאלצו לאבד "נפש האיש הזה". הסערה נמשכה במלוא עוצמתה ובאין ברירה הם השליכו אל הים הסוער את יונה. והנה, בו ברגע שיונה הושלך אל הים בגפו, "הים נרגע מזעפו".
בשלב זה זימן ה' דג גדול "לבלוע את יונה", וכעבור שלושה ימים הוא נפלט חי אל היבשה. כעת כבר ידע יונה שמלפניו "אין עצה ואין תבונה", ועל כורחו הוא הלך ואמר לאנשי נינווה את הנבואה. ההפטרה ממשיכה בתשובת אנשי נינווה שהתקבלה ובמשל הקיקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד", אך לענייננו נסתפק בדברים האלה בלבד.
מה הוא חשב?!
בריחתו של יונה מהשמעת דבר ה' לאנשי נינווה מעוררת כמה שאלות: 1. מדוע ניסה לחמוק ממסירת הנבואה לבני נינווה? 2. כיצד יכול היה יונה 'לכבוש את נבואתו', דבר שעונשו מיתה בידי שמיים ? 3. אפילו ילד יודע ש"מלוא כל הארץ כבודו" ואי אפשר להימלט מפניו, לא באונייה, לא בסוס ורכב ולא בשום דבר. בהקשר זה מסופר שבהיותו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ילד צעיר, הציע לו מישהו מטבע זהב אם יראה לו היכן הקב"ה נמצא. השיב הילד מיניה וביה בחריפות ואמר: "ואני אתן לך שני מטבעות אם תראה היכן הוא איננו נמצא!". כיצד, אפוא, סבר יונה הנביא לברוח תרשישה?
על שאלת הסיבה לאי רצונו של יונה למסור את דבר ה' ותוכחתו לבני נינווה יש שמבארים כך: יונה היה בעל אהבת ישראל גדולה וחשש שמא בני נינווה (שהיו נוכרים) ישמעו את דבר ה' וישובו מדרכם הרעה, דבר שעלול לגרום לקטרוג על ישראל, שכמה נביאים קמו להם והוכיחום על עוונותיהם, אך הם לא שעו לאזהרותיהם החוזרות ונשנות והמשיכו לאחוז בדרכיהם הנלוזות. וכך, יבוא השטן וכת דיליה ויאמרו לפני הקב"ה: ראה מה בין אומות העולם לבני ישראל; בני נינווה מיד כששמעו את דברך אשר דיברת ביד נביאך, שבו מדרכם הרעה והיכו על חטא. ובני ישראל, לעומת זאת, שומעים את נבואותיך ומשליכים אותן אחר גוום כאילו היה חרשים. אוזניהם ערלות!
אלא שעדיין יש לבאר כיצד ההין יונה לעבור על מצוות ה' ולכבוש את נבואתו, כמו גם מה סבר כשניסה 'לברוח' מאלוקיו.
זה כבר היה מאוחר…
בהתבסס על הגמרא במועד קטן ש"אין נבואה שורה בחוץ לארץ", מבארים רש"י, רד"ק ועוד, שכוונת יונה בבריחתו לתרשיש שבחו"ל הייתה להתפטר מעולה של הנבואה. כלומר, בריחתו לא הייתה מ"הא-ל המנבא", אלא מהנבואה עצמה. על כן הוא חפץ לצאת את גבולות הארץ מהר ככל האפשר ולחדול מלתפקד עוד כנביא. כך, סבר יונה, לא אצטרך עוד להינבא על נינווה ולא איחשב כ"נביא הכובש את נבואתו". כיוצא בזה אומר המלבי"ם שבאונייה עליה עלה יונה היו עובדי אלילים רבים, ומשום כך חשב יונה שביושבו בחברתם, לא תשרה עליו רוח נבואה.
גם הצער מהימצאות יחד עמם בצוותא אמור למנוע ממנו אפשרות להתנבא, שכן "אין הנבואה שורה… אלא מתוך שמחה".
אלא שיש לשאול על ביאוריהם שאלה בסיסית ופשוטה – 'קלאץ קשיא': הרי הגמרא במועד קטן אומרת שנביא שכבר החל להתנבא בארץ, יכול להמשיך להתנבא אף מחוצה לו, וכיחזקאל בשעתו. אם כן, כיצד תעזור ליונה הבריחה לחו"ל, מאחר שכבר שרתה עליו רוח נבואה בעודו בארץ? וגם לביאור המלבי"ם שהצער והימצאותו בכפיפה אחת עם עובדי אלילים תיטול ממנו את הנבואה, הרי עד ליפו שבה עלה לאונייה, הייתה לפניו דרך ארוכה. אם כן, כבר קיבל את הנבואה ושומה עליו למוסרה!
"אכפת לך הכוונה"
לגבי שיוכו הדיני-גיאוגרפי של נהר הירדן לארץ ישראל קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לרשב"י. רבי יהודה לומד מהנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען", שהירדן אמנם מוביל לארץ כנען (ארץ ישראל), אך איננו נחשב חלק ממנה. רשב"י לעומתו, לומד מהאמור "מעבר לירדן יריחו", שישנה גזרה שווה (או מדויק יותר – 'היקש') בין יריחו לירדן – "מה יריחו ארץ כנען, אף הירדן ארץ כנען".
ומה ישיב רשב"י על ראיית רבי יהודה לכך שאין הירדן מהווה חלק מהארץ, אלא רק מוביל אליה ("כי אתם עוברים את הירדן", על מנת שתגיעו אחר כך "ארצה כנען")? רשב"י משיב בשאננות ובקצרה: "אכפת לך הכוונה".
מה הפירוש? מהי אותה כוונה שממנה אכפת לנו ואיך היא שייכת לנידון?
מסביר בעל ה'צפנת פענח' ('הרוגוטשובר') כך: הן במקום והן בזמן יש דברים המהווים את נקודת החיבור והמפגש בין שניים שונים. במקום – גבול בין מדינות שונות. בזמן – בין השמשות הוא המחבר בין היום והלילה. ועולה מאליה שאלת הגדרתם של הגבול ובין השמשות; על זה שיום הוא יום, אין חולק. זה שלילה הוא לילה, מוסכם. אך מהו בין השמשות – יום או לילה? והגבול – מה הוא? למי הוא שייך?
יש אפשרות להגיד שהם משהו ניטרלי או 'חצי-חצי', אך יש גם אפשרות לומר שהם 'גם וגם'. ובזה מצדד רשב"י באומרו: "אכפת לך הכוונה".
לדעתו, מה שקובע האם נהר הירדן שבגבול ארץ ישראל הוא חלק ממנה או נחשב מחוצה לו, זו הכוונה. כאשר בכוונתך להיכנס לארץ, הרי שכבר בשעה שהגעת לירדן אתה בעצם שרוי בארץ. אך אם פניך לכיוון ההפוך, לרדת מהארץ, הרי שכבר בירדן כאילו יצאת את גבולות ארץ הקודש.
עיקרון דומה אומרת הגמרא לגבי עץ העומד בגבולותיה של עיר מקלט. אם "נופו" כלפי פנים – נחשב הוא כעומד בעיר מקלט, אך כש"נופו" לחוץ, הרי הוא "כלחוץ". הכיוון – הוא הקובע את השיוך.
ובחזרה ליונה הנביא: יונה, מוכיח ה'צפנת פענח', היה בצידון שבגבול ארץ ישראל בעת הנבואה. אשר לכן, ברגע שקיבל החלטה לצאת מהארץ ולברוח תרשישה, מיד, 'ברגע כמימריה', נחשב יונה כעומד בחוץ לארץ, כדין העומד בגבול שבו "אכפת לך הכוונה". וכך ביקש יונה לפטור עצמו ממסירת הנבואה ליעדה, שכן תוך כדי קבלתה הוא כבר העמיד עצמו, כביכול, בחו"ל.
חיים בין קודש לחול
הרעיון המהפכני הזה ולפיו – בכוחו של הכיוון אליו מועדות פניך להגדיר היכן ובאיזה תחום אתה נמצא, מהווה מסר משנה חיים לכל אחד מאתנו וחשוב במיוחד בערבו של יום הכיפורים.
כולנו נמצאים 'בגבול' וחיים בין קודש לחול, מטיילים בגבול שבין האמת לשקר, בין הקדושה והקליפה, בין הטוב לרע, בין האושר לדכדוך ובין החיבור לניתוק. לא פלא שאנחנו מתקשים תדיר להגדיר מי אנחנו…
ומלמד רשב"י שאבן הבוחן לקביעת זהותנו היא כוונתנו! יש לך טוב ויש לך רע, יש לך גאות ולא מעט רגעי שפל, פעם מצווה ופעם עבירה, אך איפה אתה? היכן חלומך? למה תשאף ומהו חזונך? אם אתה עם הפנים לארץ הקודש, רצונך בחיים של תורה ויראת שמיים, הרי שגם בעודך 'בגבול' – כבר אתה נחשב כעומד בארץ ישראל! אך חלילה, אם רצונך להגר ו'לרדת' מהארץ, מחשבותיך וליבך נתונים למחוזות בהם יש באוויר את 'טומאת ארץ העמים', הרי שגם כשאתה כביכול ניצב על אדמת ארץ הקודש, עומד במקום טוב, בבחינה מסוימת אתה רחוק-רחוק. ובמילים של הבעל שם טוב הקדוש: "במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא" .
סיפר הרבי הריי"צ מליובאוויטש שכשלמד כילד אצל מורו הגדול – הרשב"ץ, פעם הוא הביט בחלון הפונה אל הרחוב ומורו שראה זאת אמר: "הרבה יותר טוב להיות בחוץ ולהסתכל פנימה, מלהיות בפנים ולהביט החוצה…
כשאדם מתבונן במצבו הרוחני ובוחן את שלל מעידותיו ומסוכותיו, עלול הוא ליפול לייאוש כללי ולהרים ידיים מהניסיון לשנותו. נו באמת, הוא חושב לעצמו, האם אני באמת יכול מיום כיפור והלאה להיעשות לאדם אחר? האם אוכל בבת אחת להיפטר משפע אתגריי וחולשותיי? סביר שממחר אהיה מלאך, אבליג על מידותיי וכל שיחי ושיגי יהיו בתורה? זה הרי נאיבי! אז נניח לזה לגמרי.
מלמד אותנו יונה – לא! אם אתה מאלה שעומדים על הגבול ומזגזגים – פעם בפנים ופעם בחוץ, דע לך שהכיוון, השאיפה, יעשו שינוי דרמטי במצבך ומעמדך. אם רק תחליט שהכיוון שלך הוא התחזקות בשמירת הלשון, הוספה בלימוד התורה, קצת יותר הקפדה על שמירת העיניים ועוד קצת יראת שמיים, אתה שם את עצמך במקום אחר לגמרי! לא, אתה לא תיעשה מחר צדיק גמור וכנראה שגם לא 'בינוני על פי תניא', אבל תחליט בערב יום כיפור זה החלטה נחושה לשאוף לטוב, "ובחרת בחיים". וכמובן, דאג שהחלטה זו תהיה בעלת שיניים ותוודא שמאחוריה כוונה רצינית ונכונות הקרבה …
"מי לדעתכם גבוה יותר?"
בשנת 1960 נכנסה קבוצת סטודנטים לרבי ודיברו על אמונה ומדע, שאלות מחייהם ועוד. אחד מהם פנה אל הרבי ושאל: אני וחבריי לא ממש מחויבים להלכה ולא מנהלים חיים על פי תורה; האם אנחנו עדיין יהודים טובים?
השיב הרבי כך: בוודאי אתם מכירים את 'חלום יעקב', החלום המכונן שבו ראה יעקב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". תארו לעצמכם, המשיך הרבי, שאתם רואים אף אתם את אותו המחזה ומבחינים במלאך אחד העומד בשליבה השנייה מלמעלה ומלאך נוסף העומד על השליבה השנייה מלמטה. מי לדעתכם גבוה יותר?
לאחר רגע קט השיב הרבי עצמו על שאלתו ואמר: אם המלאך העומד למעלה נמצא בדרכו מטה, ואילו המלאך שבשליבה השנייה מלמטה הולך ומטפס מעלה, הרי שבעצם התחתון הוא הגבוה יותר! הוא זה שיגיע "השמיימה" בעוד שעמיתו בדרכו "ארצה". וכך גם לגבי שאלתך עליכם; גם אם מצבכם הרוחני איננו כדבעי ואינכם מנהלים חיים העולים בקנה אחד עם דרישת השולחן ערוך, הרי שאם הכיוון והשאיפה שלכם הם מעלה – להיות יותר קרובים, יותר קשורים ויותר מחויבים לשמירת תורה ומצוות, הרי שאתם, במידה רבה, כבר נמצאים למעלה!
"שלוש פעמים אתה ניסית!"
בחור ממשפחה חרדית שירד מהדרך, עזב את הבית והדרדר לתהומות רוחניים עד כי גמלה בליבו ההחלטה להינשא לגויה, הגיע לבית הוריו לשבת בכדי לשתף אותם בהחלטתו. ההורים היו נרגשים מהחלטתו להגיע לשבת הבייתה לאחר שנים של נתק כמעט מוחלט, וקיוו בכל מאודם שזוהי ראשיתה של חזרה לדרך התורה של בנם אהובם. אלא שבמהלך השבת הם נחלו מפח נפש ושמעו בזעזוע ובכאב על רצונו להתחתן עם גויה. הם ידעו שעזב, אבל לא העלו על דעתם בחלומותיהם השחורים ביותר שהדברים יגיעו עד לשם…
לקראת מנחה אמר האבא לבנו שהוא יוצא מוקדם בשל רצונו להשתתף בשיעורו של הרב שטיינמן זצ"ל, ולמרבה ההפתעה אמר הבן שהוא יתלווה אליו. אחרי השיעור ניגשו האב ובנו אל הרב שטיינמן והאבא אמר בטון שקט שעצר בתוכו ים של כאב: "זה בני… קצת עזב".
הפנה הרב שטיינמן את פניו אל הבן ושאל: "כמה זמן אתה כבר לא שומר תורה ומצוות?" "שנתיים", השיב הבחור. "והיה לך אולי איזשהו הרהור תשובה במהלכן?" שב ושאל הרב שטיינמן. "אני זוכר ארבע פעמים שחשבתי אולי לחזור". "וכמה זמן בערך חשבת ברצינות על הרעיון לחזור לבית ולדרך התורה?" שאל הרב. "משהו כמו עשר דקות בכל פעם".
"דע לך שאני מקנא בך!" אמר הרב שטיינמן לבחור. "לי לא הייתה הזדמנות כזו להיות בעל תשובה, להשתנות ברגע אחד מן הקצה אל הקצה".
הבן יצא נרגש מהמפגש עם הרב והשיחה הקצרה עמו והאבא שאל אותו: תגיד, למה רצית להגיע אתי לשיעור של הרב? והבן סיפר כך:
"בכיתה ג נבחנו אצל הרב שטיינמן. אני, כמו שאתה יודע, לא הייתי תלמיד מצטיין במיוחד ולא ידעתי את החומר הנלמד. אני זוכר", המשיך הבן, "שהרב שטיינמן ממש השתדל לשאול שאלות פשוטות כדי שכולם ידעו להשיב עליהם ויצאו בהרגשה טובה, אך למרות זאת לא ידעתי מה להשיב על שאלתו. רציתי לענות, ניסיתי לשלות מזיכרוני משהו, אך כלום. נאדה. אז הוא שאל אותי שאלה נוספת, קלה מקודמתה כנראה, אך גם עליה לא ידעתי להשיב. הוא לא הרפה ושאל בשלישית, אך שוב נותרתי ללא מענה. פשוט לא ידעתי כלום.
"לקראת יציאתנו, נתן הרב לכל ילד סוכריה, לי הוא נתן שלוש. לא הבנתי מדוע אני ראוי לכל הטוב הזה והחוויתי בידי תנועה שהביעה תמיהה/שאלה. הרב שטיינמן הבחין בה ואמר לי: 'לכולם נתתי על תשובה אחת, לך נתתי על שלושה ניסיונות. שלוש פעמים אתה ניסית!' אמר לי הרב שטיינמן בטון מתפעל. 'על זה מגיע לך'".
רצון כן שלנו, הניסיון, השאיפה להיות טובים ולעשות את הדבר הנכון, הם שקובעים היכן אנחנו ומי אנחנו באמת. 'אין דבר העומד בפני הרצון' אמרו קדמונים. אם רק תרצה, יצאו מההעלם אל הגילוי כל הכוחות הנעלמים שלך ו'השמיים הם הגבול'.
מליסטים מזוין לגיסו של רבי יוחנן
הגמרא בבבא מציעא מספרת את סיפור התקרבותו המופלא של מי שהיה ראש מאפיה והפך אחד מגדולי האמוראים – ריש לקיש. וזה דבר המעשה: רבי יוחנן, מחברו של התלמוד הירושלמי, רחץ לתומו בנהר הירדן ולמקום נזדמן ריש לקיש שהיה באותה העת מראשי השודדים. כשהבחין ריש לקיש ברבי יוחנן, הוא קפץ לכיוונו קפיצה מרשימה במיוחד, אפשר שמגדה לגדה…
אמר לו רבי יוחנן: "חילך לאורייתא!" חבל שכוח כה רב מנותב למעשי שוד וקפיצות אתלטיות, תחת לשמש ככלי "לסבול עול תורה" . הגיב ריש לקיש למחמאה והתוכחה המרומזת שבצדה ואמר באותו המטבע: ""שופרך לנשיי", יופייך ראוי לנשים! ולא הייתה זו אמירה ריקה, שכן רבי יוחנן ידוע היה ביופיו המיוחד והיה "משפירי ירושלים".
המשיך רבי יוחנן ואמר לריש לקיש: אם תחזור בך ותשוב לדרך התורה אותה נטשת לפני שנים רבות, אתן לך את אחותי לאישה. אם התפעלת מיופיי, דע כי היא יפה ממני…
"מקבל עליי", הצהיר ריש לקיש שאצלו "מילה זו מילה" ומיד אחר כך, מספרת הגמרא, רצה ריש לקיש לקפוץ כמקודם בכדי להגיע אל בגדיו, אך כוחו כמו אזל ממנו עם קבלתו עליו עול תורה והדבר נבצר ממנו. בהתאם לסיכומם אילף רבי יוחנן את ריש לקיש תורה וחכמה עד שנעשה ל'גברא רבה' ואף החלק השני בעסקה קוים ואחות רבי יוחנן נישאה לריש לקיש.
הבה וננתח מה היה כאן. מה זיהה רבי יוחנן בקפיצתו של ריש לקיש לעברו, כיצד זה מיהר להבטיח לו את אחותו לאישה, ומה בדבריו גרם לקיש לעשות את השינוי הקיצוני שעשה.
לפעמים זה עניין של החלטה
כשקפץ ריש לקיש מרחק רב לעברו של רבי יוחנן, ראה בזה רבי יוחנן שני דברים: עוצמה פיזית גדולה המשולבת בכמויות של אנרגיה וכוח רצון, כשלצדה קיים איזשהו צימאון ותחושת חסר שהביאו את ריש לקיש לרצות בקשר עם רבי יוחנן. הוא ראה בו גיבור אבל קצת אבוד, אחד שמחפש את עצמו ואת משמעותו.
על כן אמר לו רבי יוחנן: "חילך לאורייתא". אם שילוב של כל כך הרבה כוחות פיזיים ונפשיים, כוח רצון וצורך במשמעות יופנה למאמץ מתמיד להתעלות בתורה, מובטח אני בך שתעלה מחיל אל חיל ותיעשה לגדול בישראל.
ריש לקיש שמע, אך לא מיהר להתרגש. הוא מכיר רבים שאומרים מילים טובות בשביל ה'פאן', בלי כיסוי. לכן הגיב בנפנוף מסוים של דברי רבי יוחנן ואמר: "שופרך לנשיי". רבי יוחנן מבין את חוסר האמון הבסיסי של ראש השודדים בדברי שבח ובכלל, והוא מוסיף: אם תחזור בך ותעמול על לימוד התורה, אשדך את אחותי לך והיא תהיה לך לאישה!
לשמע דבריו ריש לקיש מבין שיש פה משהו רציני. האיש שמולו לא נראה כמהתל בו וגם איננו סתם מפרגן לו על כוחו. הוא באמת מזהה בו משהו. רואה לו פוטנציאל מזהיר. והראיה – הוא גם מוכן לשלם על זה. נכון להקריב עבור כך.
מיד הוא נדבק באמונתו של רבי יוחנן בכוחו, קיבל על עצמו עול תורה והחליט להשקיע את כל כוחו ומרצו בשקידה על תלמודו. בין רגע, כוחו הרב הופנה לנשיאת עולה של תורה, ולא נותרו בו די כוחות לקפוץ את הקפיצה שרק מעט קודם לכן עשה.
ניתן לראות גם כאן כוחה של החלטה – מהו. הוא עוד לא למד משנה אחת, אך כבר נעשה לאדם חדש. הידיעה הברורה שמעתה בתורה חפצו ואליה מגמתו, הפכה באחת את כל אישיותו. כעת כשרצה לחזור ל"בגדיו", שעל פי החסידות ירמזו לכוח מחשבתו, דיבורו ומעשיו, כבר לא יכול. הם השתנו לבלי היכר. מחשבתו איננה כמחשבה שהייתה לו דקות ספורות קודם, כן גם דיבורו ומעשיו.
אין זה מפתיע שריש לקיש הוא בעל המימרא הידועה: "גר שנתגייר – לקטן שנולד הוא דומה". על בשרו הוא ידע מהו שינוי וכיצד הוא משנה את המהות.
אז הבה ניקח השראה מריש לקיש ליכולת להשתנות ולהעמיד עצמנו במקום אחר, ונזכור שגם שינוי גדול מתחיל בצעד קטן. גם אם אינך בשל עדיין להפוך לבעל תשובה במלוא המובן, כוון לשם את פניך וראה בזה שאיפה. כי ברגע שהחלטת לצעוד לארץ ישראל, גם אם עודך בגבול שבינה לארץ נכר, אתה בעצם כבר שרוי בה, היום – לא מחר. זכור מה לימד אותנו יונה – לפעמים זה רק עניין של החלטה!
גמר חתימה טובה!
