הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע

לובאוויטש

האדמו"ר הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל הידוע כ'הרבי מליובאוויטש': נולד ב-י"א ניסן ה'תרס"ב כבן בכור בעיר מיקולאייב, אוקראינה. בגיל שבע עבר עם משפחתו ליקטינוסלב בה שימש אביו כרב. את רוב זמנו העביר בלימוד תורה, קבלה וחסידות.

בשנת ה'תשי"א נפטר חמיו ורבינו החל לשמש כאדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד, עמד בראש חסידות חב"ד משנת תש"א ועד לפטירתו בשנת תשנ"ד הוכתר רק לאחר שנה מפטירת חמיו שעמד בראש חסידות חב"ד. עסק גם בקבלה מנקודת המבט החסידית. בנוסף לעובדת היותו חתנו של האדמו"ר השישי של חב"ד, הוא גם דור חמישי, בן אחרי בן, לרבי מנחם מנדל שניאורסון (ה'צמח צדק'), שהוא השלישי בשושלת רבני חב"ד, והוא הרבי השביעי בשושלת הרבנים שבראש חסידות חב"ד.

השאיר אחריו מורשת של אהבת ישראל והפצת יהדות מתוך מסירות נפש, שממשיכה לתת פירות גם היום. אחת מגולות הכותרת הוא מפעל השליחות של תנועת חב"ד, שמונה למעלה מ- 3.000שליחים בכל רחבי העולם. רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח-הקודש. מלומד בניסים.

נפטר ב-ג' בתמוז תשנ"ד למעלה משנתיים לאחר שלקה באירוע מוחי (כ"ז באדר א' תשנ"ב)ולאחר שהיה שרוי בתרדמת במשך שלושה חודשים. חי כ- 92שנים. נטמן ליד חמיו בניו יורק, בבית הקברות היהודי 'מונטיפיורי' בקווינס.

אביו: הגאון ר' לוי יצחק (הרב הראשי של העיר יקטרינוסלב בשנים תרס"ז-תרצ"ט)

אמו: מרת חנה (בתו של רבה של מיקולאייב, ר' מאיר שלמה ינובסקי). אשתו: מרת חיה מושקא (בת

האדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסון). מרבותיו: אביו, ר' לוי יצחק, ר' שניאור זלמן וילנקין. מספריו: • אוצר הרבי • ועד הנחות בלשון הקודש • שיחות קודש • אגרות קודש • תשובות וביאורים • רשימת המנורה •"שניים אוחזים בטלית" •הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים • ליקוטי שיחות • עניינה של תורת החסידות • תורת מנחם- התוועדויות.

בימי ראשון הרב נהג לקבל אליו המוני מאמינים ושאינם מאמינים מכל קצוות העולם. הרב עמד על רגליו כל היום. לכולם הקשיב בסבלנות וקיבל את בקשותיהם ולסיום אף העניק שטר אחד או יותר של דולר הצדקה המפורסם שלו. הוא כאילו הרגיש את האנשים, ידע בדיוק. לפעמים, כשעמדו מולו נרגשים בלי יכולת לדבר, קיבלו ממנו תשובות לפי סדר השאלות שעמדו להציג לו. הוא ידע מה נפשם מבקשת, והכל בענווה, באהבה גדולה לכלל ישראל ומתוך אמון באדם. ההנחיות שנתן תמיד הסתברו כנכונות, העידוד שנסך היה הבטחה לטוב שקוימה. הוא אהב כל אחד, ופעם, כשנשאל, כיצד הוא לא מתעייף, בגילו המבוגר, לעמוד על הרגליים במשך שעות ולפגוש את כל אלה שעברו לפניו, השיב בפשטות: "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים, וכל יהודי הוא יהלום".

מספרת הגב' ג'ייקובס מברוקלין: "ב"ה, יש לי בלי עין-הרע משפחה מרובת ילדים. כשנולדה בתי השישית היא התפתחה כמו כל ילד. והייתה לנו ממנה הרבה נחת, אך כשהגיעה לגיל שבעה חודשים הבחנתי, שחדלה להתפתח. הדבר הדאיג מאוד אותי ואת בעלי והתחלנו לפנות למומחים ובעיקר לרופאים נירולוגיים, אך כולם לא מצאו בילדה שום דבר מיוחד, שניתן לטפל כדי לחדש את ההתפתחות. נסענו עם הילדה גם לבתי-רפואה מחוץ לעיר בציפייה לקבל ממצאים ברורים, אך גם באלה לא קיבלנו שום אבחנה חד-משמעית באשר למצבה של בתי.

נעשיתי עצבנית ומתוחה. כנראה ראו עליי את המתח, כי באחד מבתי-הרפואה שהגענו אליהם הרופאים אמרו, שחבל להרוס חיי משפחה בגלל ילדה אחת, והציעו לנו להכניס אותה למוסד, ולבוא לבקר אותה אחת לכמה ימים או שבועות, מובן, שדחינו מיד את ההצעה, אך לא התייאשנו. ידידים ובהם גם רופאים אמרו לנו, שבניו-יורק קיימות מרפאות מיוחדות לטיפול בילדים כאלה תוך ניסיון לשקמם, וכיוון שהממשלה עוזרת במימון הטיפולים הללו, כדאי לנסות. פנינו לאחת המרפאות הללו, וכעבור מספר שבועות הסתיימו ההליכים הבירוקרטיים, ונקבע תאריך לקבלת הילדה.

בעלי הוא יהודי חסידי, ובמשך הזמן הלך לבקש את ברכתם של הרבה אדמו"רים וגדולי ישראל. בינתיים החלה בתי לקבל את הטיפול במרפאה בניו-יורק, וראינו אמנם שינוי מסוים בהתנהגותה אבל הבת עדיין הייתה רחוקה מלהיות ילדה רגילה, והרגשנו, שאנחנו מאבדים את הקשר עימה בכל יום שעובר. באחד הביקורים אצל הילדה גיליתי אצלה מיחוש חדש, הקיים רק אצל ילדים אוטיסטיים. הפעם הייתי ממש אובדת עצות.

הבנתי, שאם הילדה אוטיסטית לא עלינו, אין למחלה תרופה דרך הטבע. ובכל-זאת, לא קיבלתי את הדין. צעקתי לבעלי, שחייבים להפוך עולמות ולראות מה נשאר עדיין לעשות, ובעלי אמר, שלא נותרה שום ברירה אחרת אלה ללכת לרבי מליובאוויטש ולבקש ממנו ברכה. דבר שנמנע מלעשותו עד היום, כי היינו משויכים לחסידות אחרת. התברר שהרב לא מקבל אנשים ליחידות כבר שנים, והדבר

היחיד, שניתן לעשות הוא לעמוד בתור לחלוקת הדולרים ולקבל את ברכתו. כבר ביום ראשון הקרוב בעלי הלך ל-  770 ונעמד בתור לחלוקת הדולרים. הדבר היה לפני החגים והיו המון אורחים. אח"כ בעלי סיפר שמראה התור הארוך דכדך אותו.

הוא הבחין, שכל אחד שמגיע לרבי נמצא לידו בערך שנייה אחת, מקבל דולר ועוזב. מובן שהדבר לא עודד את רוחו, אך בעלי החליט ששווה לשמוע מהרבי אפילו את הברכה, שהרבי נותן לכל אחד. כעבור שעות של עמידה בתור בעלי מצא את עצמו עומד ליד הרבי, והנה הרבי שואל אותו: "האם מישהו חולה?". בעלי שהשתומם מרוח הקודש וענה: "ילדה שלי". הרבי נתן לבעלי שני דולרים ואמר לו: "תן לה דולר אחד ביד אחת ודולר ביד השנייה, שתשים בצדקה, ותהיה לה רפואה שלמה". בעלי עשה מיד כהוראת הרבי, ולא ייאמן! תוך שבוע הילדה החלימה וחזרה להיות כאחד הילדים. כיום היא לומדת ב'בית-יעקב' וב"ה מדברת ומשתוללת כמו כל ילדה בגילה.

מתורתו

כשם שאנו מקיימים את מצוות פרה אדומה מתוך התבטלות מוחלטת לקב"ה, מבלי לערב בה שיקולים שכליים ומניעים אחרים, כך עלינו לקיים את כל המצוות.

זאת חקת התורה (במדבר יט,ב)

"זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור"1 – במילים אלה נפתחת פרשת ה'פרה-האדומה' אשר אפרה היה מטהר את מי שנטמא על-ידי מת.

מצווה זו היא סמל למצוות שאינן ניתנות להבנה, והיא גם מכילה בקרבה ניגודים: מצד אחד הפרה האדומה מטהרת את הטמאים, ומצד שני היא מטמאת את הטהורים. משום כך מופיעה בראש הפרשה ההדגשה שזו "חוקה", לאמור: "חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".

שלושה סוגים

כידוע מתחלקות המצוות לשלושה סוגים כלליים:

א) 'משפטים' – מצוות שהשכל האנושי עצמו מחייב לקיימן (כיבוד אב ואם, איסור גזל וגניבה וכדומה).

ב) 'עדות' – מצוות שאולי לא היינו מגיעים אליהן בכוחות עצמנו, אך לאחר שניתנו מאת הקב"ה ביכולתנו להבינן (אכילת מצה בפסח, כזכר ליציאת-מצרים, וכדומה).

ג) 'חוקים' – מצוות שאין להן כל אחיזה בשכל האנושי, כמו מצוות הפרה-האדומה.

אף-על-פי שמטבע הדברים נוטה האדם לקיים ביתר שמחה מצוות שהוא מצליח לרדת למשמעותן ולמטרתן, הרי ל'חוקים' יש מעלה גדולה מכיוון אחר: כשיהודי מקיים מצווה שמוגדרת כ'חוקה' על-שכלית, הוא מקיים אותה רק משום שהקב"ה ציווה לעשותה, והוא חש במלוא העוצמה את הקשר שלו עם הקב"ה.

במצוות אחרות אין הדבר הזה בא לידי ביטוי מובלט. כשיהודי מקיים, למשל, את מצוות כיבוד אב ואם, הוא עלול שלא לחשוב כלל על הקב"ה, אלא על חובתו האישית כלפי הוריו. הואיל ומצווה זו היא שכלית והגיונית, הוא עלול לקיימה ממניעים הומאניים-אנושיים גרידא, והוא מאבד את ההרגשה שזו מצוות ה'. לעומת זאת, במצווה על-שכלית אין לו שום אפשרות לשכוח את הקב"ה, מאחר שאין שום סיבה אחרת לקיים את המצווה.

התבטלות לה'

זהו ההסבר לכך, שכאשר התורה באה לצוותינו על מצוות פרה אדומה, אין היא אומרת "זאת חוקת הפרה", (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בזאת רומזת לנו התורה, שעלינו ללמוד ממצוות הפרה-האדומה כיצד לקיים את כל מצוות התורה: כשם שאנו מקיימים מצווה זו מתוך התבטלות מוחלטת לקב"ה, מבלי לערב בה שיקולים שכליים ומניעים אחרים, כך עלינו לקיים את כל המצוות, גם את אלה המובנות לנו, מתוך הרגשת העובדה שהן מצוות שניתנו לנו על-ידי הקב"ה.3

כתיבה וחקיקה

מוסבר בתורת החסידות, שהביטוי 'חוקה' מתקשר עם 'חקיקה'. יש שתי צורות כלליות של כתיבה: בדיו על הקלף וחקיקה באבן. ההבדל ביניהן הוא, שכאשר אנו כותבים בדיו, יש כאן התחברות של שני דברים זרים – דיו ונייר. לעומת זאת, כשאנו חוקקים אותיות בתוך האבן, אין האותיות דבר זר ונפרד מהאבן, אלא הן חלק ממנה. החקיקה מסמלת אפוא הבעה טהורה ונקייה מכל תוספות ותערובות.

כך המצוות שמוגדרות 'חוקים' מבטאות את הקשר הטהור של יהודי עם הקב"ה, קשר שאינו מבוסס על שכל ורגש או כל מניע אנושי אחר. הקב"ה ציווה – והאדם מקיים בשמחה.

בזאת מוסר היהודי את עצמו ללא תנאי אל הקב"ה, כשהוא מוכן מראש לקיים את כל אשר יצווה. השכל וההבנה באים בשלב שני, ואילו הבסיס הוא הרצון העליון והשמחה על עצם הזכות למלא את רצון ה' ולהתקשר עמו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1056)

———

1) במדבר יט,ב.

2) ראה מפרשי התורה לדברים ו,כ. מפרשי ההגדה בשאלת הבן החכם. ועוד.

3) ראה לקוטי תורה במדבר נו,א. ועיין גם כן במפרשים על התורה.

4) ראה לקוטי תורה שם. וראה גם שם מה,א ואילך

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א