מלחמת העולם השנייה השתוללה במלוא אכזריותה ורוסיה בערה באש. ר' זושא מרגולין מהעיירה באברויסק ברוסיה הלבנה נלקח לצבא האדום, ואשתו הצעירה, נחמה, נאבקה להציל את ילדיה. הקרבות הלכו וגברו והיא החליטה להתרחק מקו האש ולצאת למסע ארוך לכיוון העיר טשקנט באוזבקיסטן. היא נטלה את שתי בנותיה שהיו בערך בגיל 10, מינה וטובה, ותינוק קטן בעריסה. הרעב היה נורא ואת שאריות האוכל שמצאה, העבירה לילדים. היא הלכה ונחלשה עד שערב אחד נפחה את נשמתה. שתי הילדות נותרו עם תינוק בידיהם, עד שגם הוא נפטר מרעב והן נאלצו לקבור אותו בעצמן.
הן הועברו לבית יתומים ממשלתי, במרחק 600 ק"מ מטשקנט ושהו שם כל המלחמה, כשהרוחות נרגעו, ביקש מנהל המוסד לתת לו כתובת של קרוב משפחה אליו יוכל להודיע על קיומן. אם אינן זוכרות הן יישארו להתחנך בין כתלי המוסד הקומוניסטי שינתק אותן לנצח מהעם ממנו באו.
הן היו בסך הכול יתומות קטנות, אחרי שנות מלחמה איומות ומי היה יכול לזכור משהו מהעולם הישן? אולם מינה, שהייתה ילדה בת 12, נזכרה בתקרית מרגיזה שהתרחשה לפני שנות אור: מדי ערב פסח, נהגה אימא לשלוח שומן אווזים (שמאלץ) למשפחת אחותה, דרייזא, אשת הרב יעקב יוסף רסקין, בלנינגרד. היא הייתה עוטפת את השומן בחיתולים ומניחה בארגז עץ לשגר בדואר.
שנה אחת התלוותה מינה לאימא שלה, ואולם הפקיד סירב לשלוח. הוא התעקש שהשומן נוטף מהארגז. האימא התרגזה, אבל דבר לא עזר לה. היא נאלצה לחזור הביתה ולהביא עוד חיתולים וארגז, ובינתיים נותרה הילדה לשמור על הארגז בבית הדואר.
במשך כמה שעות הבחינה שוב ושוב בכתובת הדודים שהייתה משורטטת על הארגז, ועכשיו זה היכה בה בבית יתומים ממשלתי בסוף העולם. המכתב נשלח לבית הדוד והוא אסף אותן ועלה עימן לארץ ישראל, לכפר חב"ד, שם הקימו שני שבטי פאר – מינה ריבקין וטובה אלטהויז.
ההסבר של הרבי
הסיפור המיוחד הזה מוביל אותנו לאחת התמיהות המפורסמות.
בעוד כמה ימים נתכנס להקשיב לקריאת המגילה. זה סיפור ארוך שנמתח על פני עשרה פרקים, ומתאר תקופה סוערת שנמשכה תשע שנים: משנת 3 למלכות אחשוורוש עד שנת 12 למלכותו.
והשאלה הפשוטה שאמורה להטריד כל אחד: לשם מה התכנסנו? כיצד עומדים יהודים יראי שמים ומקשיבים לסיפורים מוזרים כאלו, שאיש לא היה נותן לילד שלו לקרוא כמותם? הרי שני הפרקים הראשונים במגילה הם סיפורי משתאות, הוללות, וחגיגות בית הנשים בדרך לארמון אחשוורוש. וכל אחד עומד נדהם: מה לזה ולנו? איך זה מועיל לסיפור הנס וההצלה?
כבר בגמרא תמהו על העובדה הזו והיו שטענו שבמקרה הצורך, אפשר לקצר את פרקי המגילה. המשנה (מגילה ב,ג) דנה: "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא ידי חובתו? רבי יהודה אומר: מאיש יהודי [פרק ב]. רבי יוסי אומר: מאחר הדברים האלה [פרק ג]. רבי שמעון בר יוחאי אומר מבלילה ההוא [פרק ו]. ורק רבי מאיר אומר: חייב לקרוא את כולה". והפלא העצום הוא שהלכה נקבעה כרבי מאיר, ולא סתם נקבעה כמותו, אלא הגמרא (יט,א) חורגת ממנהגה ומכריזה: "הלכה כרבי מאיר". אף שחכמי הגמרא לא נוהגים בדרך כלל לקבוע הלכה בין חכמי המשנה, כאן חורגת הגמרא ממנהגה וממהרת להכריז שחייב לקרוא את כולה, כאילו כדי למנוע מחשבה שאולי אות אחת מהמגילה היא מיותרת וחסרת משמעות.
בהתוועדות פורים תשד"מ הסביר הרבי הסבר נפלא, ביאור רב עוצמה ומשנה חיים. אין זה וארט או הסבר נאה, אלא תפישה יסודית שמאירה ומדריכה כל חוויה בחיינו.
החיים הם פאזל. החיים בנויים מרצף של רגעים קטנים, שכל אחד מהם חיוני עבור המשחק כולו. החיים לא מורכבים רק מרגעי שיא והישגים מהממים, אלא המון רגעים קטנים ומשעממים שאנו מחכים בקוצר רוח שהם יחלפו – אבל האמת היא שכל רגע כזה הוא חיוני עבור השלב הבא. אי אפשר לוותר על שום חלק ואם הוא יחסר – ההמשך לא יגיע לשיאו.
כל כך הרבה פעמים שואל אדם בתסכול: למה אני כאן? מדוע נתקעתי חצי יום בפקק תנועה, מול פקיד עצבני בבנק או עם פנצ'ר בכביש הערבה? מה אני עושה במקום העבודה הלא מספק הזה, או עם בעיות בריאות חלילה שאינן נותנות מנוחה? הפתרון שאנו מוצאים במקרים הקשים הללו הוא לחכות שזה שיעבור. לקלל, לרטון, ולצפות שייגמר.
המסר המהפכני של מגילת אסתר הוא: כשאנחנו מושכים את הכתף בשעמום, כשאנחנו רוטנים כלפי מעלה – הקב"ה יוצר היסטוריה. הוא מרכיב פרטים קטנים, שכולם יחד מובילים לתוצאה הרצויה.
הנה: המשתה של אחשוורוש היה בשנת שלוש, את אסתר מצאו בשנת שבע, ואילו גזירת המן פרצה חמש שנים אחר כך! בשנת שתים עשרה למלכותו. אבל אז התברר שכבר תשע שנים מרכיב הקב"ה את הפאזל באמצעותו תהיה אסתר במקום הנכון וברגע הנכון ותזיז את לבו של המלך ברגע הקריטי.
נחשוב על הבוקר שאחרי סילוקה של ושתי. יהודי הגיע לבית הכנסת וסיפר בהתרגשות שהלילה היה מאורע דרמטי: המלך השיכור סילק את המלכה מהארמון. נו, יהודים יראי שמים משכו בכתף ואמרו: "לאז מיר אפ מיט די בובקעס…". מה נוגע לנו ההוללות שלהם?. חולפות עוד ארבע שנים שמחפשים מלכה בכל העולם. מביאים נשים ממזרח וממערב, מעבירים אותן מסלול טיפוח ואף אחת לא נבחרת.
בחלוף ארבע שנים, שוב מגיע מיודענו לבית הכנסת ומכריז: "מישהי משלנו". בחרו את אסתר בת אביחיל למלכת פרס. מסתמא פרץ ויכוח האם זה טוב ליהודים או רע… ואז חולפות עוד חמש שנים ופורצת הגזירה החמורה בהיסטוריה שאפילו היטלר ימ"ש לא חשב כמותה – ואז התברר למפרע שכאשר אנחנו קראנו עיתונים – הקב"ה ברא גאולה.
הייחודיות של הגאולה הזו, שהיא בנויה מאלפי פרטים קטנים. ממשתה ראשון ומשתה שני, משכרות כזו והוללות אחרת, עד שהתוכנית האלוקית מתממשת ואסתר מובאת לבית המלכות.
