ועדת הכנסת הכריזה ברוב של שבעה תומכים וללא מתנגדים, על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש מסיעת ימינה. להכרזה על פורש יש משמעויות דרמטיות לגבי עתידו הפוליטי של שיקלי ואם לא יתפטר מהכנסת אחרי ההכרזה, הוא לא יוכל להתמודד בבחירות הבאות במסגרת הליכוד או הציונות הדתית, וגם אם יקים מפלגה עצמאית לא יוכל לרוץ איתן ברשימה משותפת.
יש לכך משמעויות גם בכנסת הנוכחית – ייאסר עליו להיות חלק מסיעה, הוא לא יוכל להציע הצעות אי אמון בממשלה, לא יזכה למימון מפלגות שוטף ויוכל להגיש הצעות חוק פרטיות רק על חשבון מכסה של סיעות אחרות; כך גם אם ירצה לכהן כחבר וועדה – רק אם אחת הסיעות האחרות תקצה לו מקום. בנוסף, אם תוקם ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית, שיקלי לא יוכל לכהן בה כשר או סגן שר, אלא אם כן יתפטר מהכנסת מיד אחרי ההכרזה כפורש, ואז כל הסנקציות וההגבלות יבוטלו.
החוק קובע כי ניתן לערער על החלטת ועדת הכנסת לבית המשפט המחוזי בירושלים, שידון בערעור בשלושה שופטים. ככל הנראה שיקלי יערער לבית המשפט ויתכן כי שופטי בית המשפט המחוזי יורו להוציא צו ביניים או לקבל את ההחלטה, הרי שההחלטה כבדת המשקל עוד עלולה להשפיע על יציבות הממשלה ושמא אף להפלתה תוך זמן קצר.
עו"ד גיא בוסי שייצג את חבר הכנסת עמיחי שיקלי בדיון בוועדת הכנסת אמר כי "הדיון היה חרפה, בהיבט הפרוצדורלי, בהיבט המשפטי ובהיבט המהותי. הדיון מתחילתו התנהל בניגוד מוחלט לחוק, וההחלטה שהתקבלה לא לגיטימית. הדיון אמור להיות מעין שיפוטי, אבל למעשה היה פוליטי לחלוטין. לא לחינם קבע המחוקק ביקורת שיפוטית וזכות ערעור לבית המשפט המחוזי. נערער על ההחלטה השערורייתית – וננצח".
2 פורשים בלבד בהיסטוריה
ההוראות בעניין פרישה מסיעה נחקקו בשנת 1991 במסגרת תיקון מס' 12 לחוק יסוד הכנסת. מאז נרשמו שני מקרים בלבד שבהם החליטה ועדת הכנסת להכריז על ח"כים כפורשים מסיעתם בניגוד לרצונם – החלטה בכנסת ה־18 בעניין ח"כ מיכאל נודלמן והחלטה בכנסת ה־20 בעניין ח"כ אורלי לוי־אבקסיס.
מיכאל נודלמן הוכרז כפורש מסיעת האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו-מולדת-תקומה, שהייתה באופוזיציה וטענה כי נודלמן פעל נגד עמדת הסיעה לאורך תקופה ארוכה, וכי הצביע בניגוד לעמדתה ויחד עם הממשלה בראשות הליכוד ולאחר מכן קדימה. נודלמן טען כי פעל לאורך כל הדרך לפי צו מצפונו, כי סיעתו נתנה לו חופש הצבעה וכי לא קיבל כל תמורה. הוא אף ציין שהוא עומד בראש מפלגה נפרדת בתוך סיעת האיחוד הלאומי, מפלגת עלי"ה, אך ועדת הכנסת הכריזה עליו כח"כ פורש ברוב של שמונה תומכים מול שני מתנגדים.
ההחלטה להכריז על לוי־אבקסיס כפורשת מסיעת ישראל ביתנו לא נסמכה כלל על טענה של קבלת תמורה. סיעת ישראל ביתנו ביססה את בקשתה על התבטאויות של לוי־אבקסיס שהחלו לאחר הצטרפות הסיעה לקואליציה, על שורת הצבעות בניגוד לעמדת הסיעה, על אי־השתתפות בישיבות הסיעה ושיתוף פעולה עם סיעות באופוזיציה בהגשת הצעות חוק.לוי־אבקסיס טענה כי בהצטרפה לקואליציה הסיעה היא זו שזנחה את הבטחות הבחירות, בעוד היא נשארה נאמנה לעקרונותיה ולציבור. לדבריה, לא רק שלא קיבלה כל תמורה, אלא שבעמידה על עקרונותיה ויתרה על תפקידים בכירים שיכלה לקבל כחברת קואליציה. בסופו של הדיון החליטה ועדת הכנסת, ברוב של עשרה תומכים מול שני מתנגדים, לאשר את הבקשה להכריז על לוי־אבקסיס כפורשת. לא הוגש ערעור על החלטה זו.
כלנתריזם
מורן אזולאי מספרת ב'ווינט' כי הסדרים בנוגע לפרישה מסיעה גובשו על רקע "תופעת הכלנתריזם". בשנת 1955 פרשה רשימת "חזית דתית-לאומית" מהקואליציה העירונית בירושלים כשחבר מועצה בשם רחמים כלנתר החליט להמרות את פי סיעתו ולתמוך בקואליציה של ראש העיר. בכך, העניק כלנתר רוב לראש העיר במועצה ובתמורה קיבל את תפקיד סגן ראש העיר. עריקתו הפוליטית של כלנתר הביאה אז לעולם את המונח "כלנתריזם". ביטוי זה משמש מאז ועד היום כתיאור גנאי למצב שבו נבחר ציבור "גונב" את המנדט של סיעתו.
בתחילת שנות התשעים, על רקע "התרגיל המסריח", החליט המחוקק להילחם בתופעת הכלנתריזם תוך גיבוש הסדר המאזן בין היותו של ח"כ שליח של רשימה וחלק מסיעה, לבין היותו נבחר ציבור שרשאי להביע את עמדותיו שלו ולהצביע בהתאם למצפונו והשקפתו. המחוקק קבע איזון העושה הבחנה בין פרישה אסורה לה מתלוות סנקציות להתפלגות מותרת.
חוק-יסוד: הכנסת מגדיר את הפרישה מסיעה באופן הבא: "לרבות הצבעה במליאת הכנסת שלא בהתאם לעמדת הסיעה בעניין הבעת אמון בממשלה, או אי-אמון בה, ואולם הצבעה כאמור לא תיחשב כפרישה אם חבר הכנסת לא קיבל כל תמורה בעד הצבעתו". בנוסף, בעמדות משפטיות שגובשו בהליכים הקודמים של חברי הכנסת נודלמן ולוי-אבקסיס נקבע כי הפרישה יכולה להיות גם בשורה של מעשים והצעות נגד עמדת הסיעה.
מבחן הפרישה הוא שילוב בין איכות לכמות, כלומר צריך להוכיח שורה של פעולות משמעותיות שעשה אותו ח"כ נגד עמדת הסיעה לאורך זמן, תוך ביטוי פומבי והתנגדות לעמדת הסיעה. עוד נקבע כי גם במקרה של פרישה מטעמים מצפוניים-אידיאולוגיים ניתן להכריז על ח"כ כפורש, ואין חובה להוכיח שח"כ קיבל תמורה פוליטית בעד פעולותיו כנגד עמדת סיעתו.
הפרשן המשפטי של 'ווינט' ד"ר מתן גוטמן מסביר כי כאשר ח"כ אינו מעוניין לפרוש מסיעתו ורוב חברי הסיעה מבקשים כי יוכרז כפורש, מתנהל מעין הליך שיפוטי, שבמסגרתו חברי ועדת הכנסת צריכים לשמוע את טענות רוב חברי הסיעה מצד אחד ואת טענות ח"כ עליו מבקשים להכריז כפורש, ולקבל את ההחלטה.
המשמעות היא שחרף העובדה כי מדובר בהליך הנעשה בידי פוליטיקאים, יהיו חייבים חברי ועדת הכנסת לדון בצורה רצינית ועניינית בטענות. ביחס להליך שיפוטי אחר שנעשה בכנסת, הסרת חסינות, קבע בג"ץ שורה של כללי דיון, שרובם נכון גם ביחס להליך הפרישה. כלומר, חברי הכנסת צריכים לקיים את המינימום ההכרחי של דיון הוגן וראוי בשאלת הפרישה, ובכלל זה לשמור על זכות הטיעון שלו; לשמוע את הטענות "בלב פתוח ובנפש חפצה ללא דעה קדומה וסגורה", להחליט על בסיס חומר ראייתי שמוגש כדין, ולהצביע רק אחרי השתתפות בלפחות ממחצית הדיון. כמו כן, הח"כים נדרשים לפי חוק לשקול שיקולים ענייניים בלבד ולא פוליטיים ומתוך עצמאות מחשבתית ולא הוראות של גוף חיצוני. על חברי ועדת הכנסת גם להיזהר מהתבטאויות פומביות שיש בהן כדי להעיד על קביעת דעה מוגמרת טרם הדיון, ובתוך כך לפגוע בהליך ההוגן לח"כ שדנים בפרישתו.
למעשה מדובר בהצגה, אך להצגה זו יש תכלית: אם לא יתנהל דיון הנחזה כהוגן, חשופה הוועדה לעתירה לבג"ץ מצד הצד שיפסיד. לכן הדיונים הללו לרוב מתקיימים ברצינות ועל פי סדרי הדין המקובלים. כך יתקשה המפסיד לטעון שנפל פגם מהותי בסדרי הדיון, המאלץ התערבות של בית המשפט העליון.
