"גיליתי את היד, כדי שנעשה חשבון נפש": 'סבא דב' בשיחה מרגשת • הפקה מיוחדת

בתחילת חודש טבת תש"פ נערך מעמד סיום הש"ס בחצר חסידות מודז'יץ בבני ברק, האורח הבולט באותו מעמד היה ניצול השואה הר"ר דב לנדא שליט"א שברגע של התרגשות פצח בריקוד יחד עם כל הקהל לצלילי השיר "וטהר ליבנו לעבדך באמת". במהלך הריקוד הפשיל ר' דב את שרוול חולצתו וחשף את המספר על ידו באומרו "זה הניצחון שלנו על הנאצים ימ"ש". התיעוד המרגש הכה גלים וזכה לסיקור נרחב שגרם לקידוש ה'.

לרגל היום בו התחילו צרות הגלות לעם היהודי, ביקשנו מר' דב, או כמו שרגילים לכנות אותו 'סבא דב', לתאר לנו את שעוללו לו הנאצים ימ"ש, מה גרם לו להפשיל את שרוול חולצתו במעמד סיום הש"ס ואיך יהודי כמוהו, שראה בעיניו את צרות הגלות בשאול התחתית, רואה את היחס ליהדות בישראל.

דב בן ה-94, ששרד חמישה מחנות עבודה, את שני מחנות המוות אושוויץ ובוכנוולד ואת צעדת המוות, מתגורר בדירתו הצנועה בתל אביב וממנה הוא מקיים מפעל חיים להנצחת השואה, "אין לי מושג מאיפה הכוחות שיש לי, זה לא כוח טבעי, זה כוח נפשי שדוחף אותי לספר לעולם מה עוללו לנו הגרמנים ימ"ש", מספר ר' דב שמתקרב לשנתו ה-95, אך סדר יומו מלא וגדוש כבחור בשיא כוחותיו. יומן הפגישות שלו מלא לחודשים הקרובים, הוא עסוק בלספר את סיפורו האישי, סיפור העם היהודי במאה השנים האחרונות.

עיר יהודית – 'אידישע שטעטל'

את השיחה המיוחדת עם סבא דב אני מבקש לפתוח בימים שלפני המלחמה, שגם אנו נדע מה הם חיי התורה שגדעו הנאצים ימ"ש. "אני נולדתי בעיר בריגעל (בז'סקו בפולנית), בעיר היו 4,500 תושבים, 3,000 מתוכם יהודים, שברובם המוחלט היו שומרי תורה ומצוות בדביקות. הרב של העיירה היה רבי אריה לייב ליפשיץ זצוק"ל מצאצאיו של ה"אריה דבי עילאי" זי"ע".

"היינו ארבעה אחים, בבית קיבלנו חינוך יהודי טוב, אני התחנכתי על ברכי באבוב מפני שאבא היה תלמידו של רבי בן-ציון הלברשטאם האדמו"ר מבאבוב בעל ה"קדושת ציון" הי"ד. שלחו אותי ללמוד ב'חיידר', החיים היו חיים יהודיים – תורה וגמילות חסדים. אם אבא, ר' בנימין לנדאו הי"ד היה חוזר מבית הכנסת בליל שבת בלי אורח זה היה מוזר, אמא, שיינדל לנדאו הי"ד, הייתה שואלת אותו מה קרה שאין אורחים והוא היה משיב 'חיפשתי, אבל לא היה את מי להביא לשולחן שבת, כנראה שתפסו את האורחים לפני'".

הכנסת האורחים המיוחדת של האבא ר' בנימין לנדאו, הביאה למפגש המיוחד של דב, אז ילד בן 7, עם האדמו"ר ה"קדושת ציון" מבאבוב זי"ע, מפגש אותו זוכר דב לפרטי פרטים. "האדמו"ר מבאבוב הגיע מטשיבין להתארח אצלנו בעיר לרגל חתונת אחיינו. אבא נידב מיד את הבית שלנו, הוא ואמא הלכו לגור אצל הסבא והסבתא ואותנו שלחו לישון אצל השכנים. אני זוכר את ההתרגשות המיוחדת שהייתה בעיר כשהאדמו"ר זי"ע ירד מהרכבת. העגלון של המשפחה שלנו היה אמור לקחת את האדמו"ר מבאבוב בביקור בבריגעל, הוא קרא לי להצטרף אליו למסע וכך זכיתי לשבת לידו בזמן שלקח את האדמו"ר באבוב זי"ע".

"אל תחנת הרכבת הגיעו מאות חסידים כדי לקבל את פני האדמו"ר, והמשיכו כולם ללוות אותו בריקודים ובשירים, "קול רינה וישועה…" ועוד, עד שהגיע לכיכר העיר, שם היה הבית שלנו". בימים הקרובים, דב הצטרף לכל מסעותיו של ה"קדושת ציון" זי"ע בעיר. לקראת עזיבתו את העיר ביקש כ"ק האדמו"ר מבאבוב לברך את בניו של המארח. אבא של דב הגיש את ארבעת ילדיו לאדמו"ר שבירך אותם והעניק להם מטבע ז'לוטי לברכה. "אבא שמר את ארבעת המטבעות במגירת התכשיטים, מדי פעם ביקשתי לראות המטבעות ואבא הוציא אותם מהמגירה, נתן לי למשש אותם, והחזיר".

תחילת הפורענות

כשדב היה בן 11, בי"ז אלול תרצ"ט, פלשו הנאצים אל פולין וכעבור שבוע שרפו את בית הכנסת הגדול שהיה ממוקם בסמיכות לבית משפחתו של דב בכיכר המרכזית של בריגעל. "ספרי התורה, ספרי הקודש, הכל העלו הנאצים ימ"ש באש. אלה היו ימים עצובים מאוד. כל העיר הייתה בוכייה ואבלה, אנשים הלכו ברחובות עצובים, שבורים ברוחם. זה היה שבוע לפני ראש השנה, כמובן שהתפילות באותה שנה היו באווירה של האסון הנורא שפקד את העיירה".

עם פלישת הנאצים הם פקדו על הקהילה היהודית למנות 'יודנראט' – מועצת שלטון יהודי שיהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. ר' בנימין לנדאו הי"ד נבחר לכהן כחבר במועצה, מה שאפשר לו בהמשך לדאוג לבנו לעבוד במחנה עבודה קרוב. בשנתיים הבאות חי דב במה שהפך לגטו בז'סקו. החיים בגטו היו בלתי נסבלים, הנאצים ימ"ש היו מתעללים ביהודים ללא רחם. "אם משהו לא היה מוצא חן בעיניהם הם מיד היו יורים והורגים ביהודים", מתאר דב.

דרשה לבר מצוה הוא לא זכה להכין, אך בכל זאת משפחתו ארגנה בר מצוה מצומצמת עם מספר מכרים בה הוא עלה ל'מפטיר' וקרא בתורה. באותה שנה פקדו הנאצים ימ"ש על בני 13 עד 60 להתייצב למחנות עבודה, אביו ניצל את חברותו ב'יודנראט' כדי שדב יעבוד במחנה עבודה קרוב במרחק 2 ק"מ מהעיר, באיזור העיירה בוכניה, שם אולץ לעסוק בעבודות כפייה.

תקופת העבודה במחנה הסמוך לעירו נמשכה שנה, בה היה חוזר דב אל ביתו מדי ערב והיה שב אל המחנה בבוקר. יום אחד אבא אמר לאמא שהוא חושש שהגרמנים עלולים לעשות פוגרום בעיר ושכדאי שהיא תעזוב את העיר לבוכניה שנחשבה לעיר מקלט באותה תקופה ובה התגוררו הוריה. "אמא אמרה לאבא שהיא תשלח את שני הילדים הקטנים ותישאר להכין אוכל וחלות לשבת עבורי ועבור אבא שהיינו צריכים להישאר בבריגעל ולאחר מכן תיסע לבוכניה עם האח הנוסף", משחזר דב את הימים הדרמטיים. "וכך היא עשתה, שני האחים הקטנים נשלחו לסבא וסבתא, ואמא ואחי נפתלי הי"ד נשארו ליום יומיים להכין לנו מה שצריך". בהמשך, שני אחיו הקטנים שהועברו לבוכניה נרצחו יחד עם 300 יהודים ביער סמוך לעיירה.

"הרגשתי שכדור מפלח בין שתי רגליי"

"נשארתי באותו הבוקר בבית ואמא הכינה בצק לחלות. היא ביקשה שאלך למכולת לקנות קילו קמח נוסף עבור העיסה שהכינה. הלכתי למכולת שנמצאת בצד השני של כיכר העיר בו היה ביתנו. כשיצאתי מהחנות ראיתי כעשרים משאיות של הצבא הגרמני עוצרות במרכז הכיכר ומהן קפצו כמו חיות מאות חיילי אס אס עם רובים שלופים". דב לנדאו ממשיך לתאר את הרגעים הדרמטיים משל התרחשו הם אתמול, "נבהלתי מאוד, לא ידעתי מה הולך לקרות. רצתי לכיוון הבית שלנו, הנחתי את שקית הקמח על גרם המדרגות שלפני הבית, לא עליתי לבית להביא את הקמח לאמא, והמשכתי לרוץ דרך החצר האחורית של הבניין. ברחתי כל עוד נשמתי בי. בעודי בורח הנאצים ירו עלי, הרגשתי שכדור עובר בין שתי רגליי".

דב ברח אל מחנה העבודה ממנו נעדר באותו היום, עכשיו המקום הנורא הזה, בו העבידו בכפייה נער בן 13, נראה בטוח יותר מביתו. כשהגיע למחנה שאלו אותו חבריו לפשר קולות הירי שנשמעים מהעיר, "סיפרתי להם רק את מה שראו עייני", תיאר בכאב. באותו ערב החליט דב לחזור לעיר כדי לבדוק מה עלה בגורל משפחתו ובני עירו, "כבר בדרך ראיתי הרבה גוויות בשלוליות דם, הבנתי שהיה הרג בעיר. העיר הייתה כעיר רפאים לא היה דייר אחד בכל הבניין שלנו, גם אמא שלי ואח שלי לא היו שם".

"פתאום מגיע גוי פולני רכוב על אופניים ושאל אותי אם אני הבן של בנימין לנדאו", ממשיך דב לגולל את היום הנורא, "השבתי לו שכן והוא סיפר לי שאבא שלי נמצא בביתו שבכפר הסמוך לעיר והוא שלח אותו לבדוק מי נשאר מהמשפחה". מסתבר שבזמן שהנאצים ביצעו את זממם ביהודי בריגעל, ר' בנימין לנדאו הלך לשלם כופר שביקשו הגרמנים ימ"ש בשליחות היודנרט, כשראה את מה שמתחולל בעיר ברח לכפר הסמוך לבית מכר.

"אחרי חצי שעה אבא הגיע, התנשקנו והתחבקנו". לאחר סקירת הבניין הבינו דב ואביו שכל הדיירים נלקחו. הם עלו לעליית הגג לבדוק אולי אמא והאח נפתלי מתחבאים שם, הם מצאו שם רק את קערת הבצק שהאמא הייתה עסוקה בהכנתו. "מסתבר שאמא ואח שלי עלו להסתתר בעליית הגג, היא לקחה איתה את הבצק, ככל הנראה הנאצים עלו לחפש אותם ותפסו אותם והובילו אותם אל תחנת הרכבת עם כאלף מבני העיר". באותה אקציה תפסו הנאצים ימ"ש כאלף יהודים מבני העיר, ריכזו אותם בתחנת הרכבת ושלחו אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ. ה' יקום דמם.

מדובר היה באקציה הראשונה שנעשתה בעיר בריגעל, תושבי העיר לא הבינו מה עשו עם יקיריהם שנלקחו לתחנת הרכבת. "אבא, שהיה מהיודנראט, שילם 500 זלוטי לאישה פולניה כדי שתתחקה אחר מסלול הרכבת. יום למחרת היא שבה וסיפרה שפגשה את הקטר שסיפר לה שכולם נלקחו למחנה בלז'ץ, מרחק של 300 ק"מ מהעיר". לפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם במחנה ההשמדה בלז'ץ, אך לפי הערכות המספר מגיע לכ-600,000 יהודים הי"ד שהומתו בתאי הגזים. רק שלושה יהודים הצליחו להימלט מהמקום הנורא בו לא הייתה סלקציה וכולם הובלו להריגה עם הגיעם למחנה, רק אחד מהניצולים, רודולף רדר, היה מסוגל לספר מה שקרה שם.

המסע עם אבא הי"ד

לאחר האקציה, הנאצים הכניסו את יתר יהודי העיר לגטו בו התנאים היו לא אנושיים. אבא של דב שילם שוחד לפולני מקומי כדי שיבריח אותם מהגטו לעיר בוכניה הסמוכה, שם עוד ניתן היה לחיות בתנאים קצת יותר נוחים. "אני עבדתי בתפירת חולצות לצבא הגרמני ואבא עבד וסריגת סוודרים.

יום אחד ריכזו את 6,000 יהודי גטו בוכניה ל'כיכר הנאספים', שם בוצעה סלקציה אכזרית. "אבא ואני נבחרנו לצד ימין יחד עם כ1,500 יהודים, ידענו בדיוק מה המשמעות של מי שהלך לצד השני. כל 4,500 הנותרים נלקחו לתחנת הרכבת ונשלחו לאושוויץ, בלז'ץ כבר לא היה קיים אז". 1,500 הנידונים לחיים הועברו למחנה ריכוז אחר.

דב ואביו הצטרפו לעוד 5,000 יהודים שהועבדו בכפיה. במחנה החדש דב עבד בסנדלרייה שתיקנה נעליים עבור הצבא הגרמני. "יום אחד כינסו את כולנו לכיכר, הנאצים העמידו תיבה באמצע וציוו על כולם להשליך אליה את כל התכשיטים והכסף שיש לנו. לאבא היו ארבעה מטבעות זהב איתם הוא תכנן לשחד פולני שיבריח אותם אל הגבול. אבא הביא לי את המטבעות וביקש שאשמור עליהם, הוא אמר 'אצלך לא יחפשו, אתה צעיר'. פחדתי לשמור את המטבעות, אז חפרתי עם הרגל גומה קטנה והשלכתי אותם, כיסיתי את הגומה ושמתי אבן לסימן. בערב, לאחר שכולם התפזרו חזרתי למקום ולקחתי את המטבעות. למחרת חפרתי מתחת לסוליית הנעל חור קטן והכנסתי לשם מטבע, כך גם בנעל השניה. יום למחרת החלפתי נעלים עם אבא ועשיתי את אותה פעולה גם בנעליים שלו. כעם ארבעת המטבעות היו שמורות בתוך הנעליים שלנו".

שבוע לאחר אותו מסדר נקראו שוב היהודים לכיכר. הפעם הגרמנים לקחו 2,000 יהודים והובילו אותם ליער הסמך, שם רצחו אותם בדם קר. ה' יקום דמם. לאחר מכן הנאצים ציוו על הפולנים המקומיים לשרוף את הגופות. "הכרתי אנשים מעירי שנלקחו באותו היום. לאחר שעליתי ארצה פגשתי את בן עירי וסיפרתי לו איך ראיתי שלוקחים את שני ההורים שלו ליער ורוצחים אותם".

הכניסה לגהינום

דב ועוד 4,500 היהודים שנותרו במחנה נשלחו ביום שישי, ז' חשון תש"ג, למחנה ההשמדה הידוע לשמצה אושוויץ – בירקנאו, שם ערכו הנאצים סלקציה וקבעו מי מסוגל לעבוד ומי גורלו למשרפות. מנגלה ימ"ש ערך סלקציה למשלוח החדש, את דב הוא הפנה לצד ימין, את אביו הוא שלח לצד הנידונים למוות. "אבא שם לב שהוא עם החולים, הנשים והזקנים והבין שמנגלה ימ"ש גזר עליו דין מוות. בהחלטה דרמטית ומהירה הוא התגנב לצד ימין ונטמע בתוכנו, אמרתי לאבא שיוריד את הראש כדי שלא ישימו לב. מנגלה הרגיש שמישהו התגנב מאחורי גבו, לאחר שלא מצא את אבא שלי הוא תפס יהודי אחר בשערות ראשו וזרק אותו לנידונים למוות".

דב מתאר את החיים באושוויץ כמקום שלא ניתן לתאר את זוועותיו. כשסיימו את תהליך הקבלה למחנה, בו קיבל דב את המספר 161400, הם ראו את הקבוצה שהגיעה איתם ברכבת ונשלחה לתאי הגזים עומדת בתור למוות האכזרי. בתקופה הראשונה במחנה העבידו אותם מעבודות פרך ללא תועלת, "אמרו לנו להעביר סלעים מצד אחד של המחנה לצד השני, אמרו לנו שזה עבודות לסלילת כביש אבל זה לא היה נכון, הכביש היה סלול, זאת הייתה עבודה רק כדי שנעבוד קשה".

לאחר חודש וחצי במחנה הגרמנים חיפשו עובדים למחנות העבודה שהיו פזורים סביב אושוויץ. "אמרתי לאבא 'מה יש לנו לעשות בגהינום הזה? אם יש לנו אפשרות לצאת מפה זה עדיף". הקביעה הייתה כי יישלחו לעבוד בכפייה במכרות פחם. "היינו הולכים כל בוקר מרחק של 2 ק"מ אל המכרה, שם המעליות הורידו אותנו 360 מטר מתחת לאדמה, היינו עובדים בעבודת פרך שקשה לתאר. אני בן 15, אבא יהודי חסידי, איך אנחנו יכולים לעבוד בעבודה כזאת? הייתי עובד מהבוקר עד הלילה לסחוב את הפחם כשאני כל הזמן על הברכיים. פולני מקומי היה אחראי אליי, הוא היה מפוצץ דינמיט על הקיר, אני הייתי אוסף את הפחם שהצטבר על הקרקע".

דב ואביו עבדו בנפרד, דב היה עובד מהבוקר עד הלילה, אז אבא שלו היה יוצא למשמרת עד הבוקר. "היינו רואים אחד את השני, אך לא היינו מספיקים לדבר". בחסד ה' הפולני שהיה אחראי על דב היה אדיב לנער הצעיר. "כל בוקר אשתו הייתה מכינה לו סנדוויץ', הוא ביקש ממנה שתכין גם עבורי וכך היה, זה מה שהשאיר אותי חזק ובריא".

להציל את אבא

האב, שלא זכה לתנאים בסיסיים, חלה לאחר חצי שנה של עבודת פרך וביקש ללכת לבית החולים. דב, שהבין שצעד כזה יביא את הגרמנים לשלוח את אביו חזרה לאושוויץ שם לא יעבור את הסלקציה, ניסה לשכנע את האבא להישאר. הצעתי לאבא שיאכל את פרוסת הלחם, 250 גרם, שקיבלתי במחנה. הסברתי לו שאני מקבל לחם מהפולני שאחראי עלי, אבל אבא לא הסכים לקחת, 'אתה צריך את זה יותר ממני', אמר". לאחר שכנוע נוסף האב הסכים לקחת חצי פרוסה מהלחם, אך זה כבר לא הועיל ואבא של דב אושפז בבית חולים שהיה סמוך למחנה העבודה.

לאחר כחודש בהן היה מאושפז הגרמנים העלו את אבא של דב למשאית שתיקח אותו חזרה לאושוויץ. דב מתאר את הרגעים הדרמטיים: "אמרתי לאבא 'אני רוצה לעלות איתך למשאית, אני לא יכול להישאר פה לבד'. עליתי למשאית ואז חייל גרמני תפס אותי ואמר: 'אסור לך לעלות למשאית, אתה נשאר פה', הוא טען שלוקחים את אבא ל'בית הבראה', לא האמנתי לו".

"ובלבד שתישאר יהודי"

"אבא הספיק לקפוץ מהמשאית ולקח אותי לפינה ליד צריף שהיה שם ואמר לי: "תשמע בייריש (כינויו של דב), אנחנו כעת נפרדים, אני לא יודע אם אני יראה אותך עוד אי פעם, אני מאמין ומצפה שאתה תעבור את הגהינום הזה. אתה תשתחרר ואתה תשרוד", אני רוצה לברך אותך. אבא שם את ידיו על ראשי ובירך: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". כעת אבא הוסיף ואמר: "יש לי רק עוד בקשה אחת בני – שתישאר יהודי!".

בנקודה הזאת אני עוצר את ר' דב מרצף הסיפור הנורא ומבקש לשמוע מיהודי כמוהו, ששמע מאביו ברגעיי הפרידה מבנו אחרי שנותרו רק שניהם ממשפחתם, מה הוא הבין מבקשתו הקדושה של אביו "ובלבד שתישאר יהודי". ר' דב: "הדור שלנו קצת שונה ממה שהיה לפני המלחמה. כשאבא שלי ביקש שאשאר יהודי הוא ביקש שאני ישאר יהודי בכל מעודי ובכל נפשי. יהודי כמו שחינכו אותי ב'חיידר'. בחור ישיבה צריך להבין היום שהוא נושא על כתפיו את העול להיות יהודי כמו שסבא וסבא רבה שלו היו. הבנתי בדיוק מה אבא מתכוון – להישאר יהודי. יהודי של חסד ורחמים. גם במחנות, בזמנים הקשים ביותר, היינו עושים חסד אחד עם השני".

דב ממשיך לומר בכאב: "היום לא עלינו יש מפלגות שאומרות שצריך לעשות פה דמוקרטיה, אבל הם לא מציינות את המילה הזאת – להיות יהודי. אפילו בן גוריון כשהכריז על הקמת המדינה אמר שפה תוקם מדינה יהודית, הוא לא אמר מדינה ישראלית, הוא אמר יהודית. כששמעתי אותו מכריז את זה זה נתן לי צביטה בלב. אני נזכרתי במה שאבא הי"ד אמר". דב מוסיף: "כל משפחתי הולכת בדרך הזאת, היום אני מרצה לפני חיילים וצעירים ומזכיר להם את הבקשה של אבא שלי, הם שומעים ומקיימים את זה".

צועדים למוות

ר' בנימין לנדאו הוחזר לאושוויץ ונשלח אל תאי הגזים, הי"ד. תקופה קצרה לאחר מכן, כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ, הנאצים סגרו את מחנות העבודה והחזירו את כולם לאושוויץ ומשם הוציאו את כל היהודים לצעדות המוות. "הלכנו מרחק של 63 ק"מ, הטמפרטורה הייתה 6 מעלות מתחת לאפס, בלי אוכל ובלי שתייה, בלי מנוחה, כך ארבעה ימים. חצי ממי שיצא נפל בדרך, מתו מקור, מרעב ומאפיסת כוחות", משחזר דב.

בגבול גרמניה הועלו לולם על רכבות "כמו בהמות". חמישה ימים אחרי שיצאו מאושוויץ הגיעו למחנה ההשמדה בוכנוואלד. "13 שנסעו איתי קפאו בדרך. אני נאלצתי להוריד את הגוויות מהקרון". דב הגיע לבוכנוולד חצי מעולף. חברו הביא לו מעט אוכל שחיזק אותו. במחנה דב עבד במחצבה של חצץ עד יום השחרור. "הילדים היו שבורים מאוד, אבל שמעתי את קולות הקרב וראיתי שהישועה קרובה. עודדתי אותם", משחזר דב.

"זה דור חדש אשר לא ידע את יוסף…

לסיום השיחה המרתקת עם ניצול השואה ר' דב לנדאו אני מבקש ממנו לחזור שנתיים אחורה, למעמד סיום הש"ס שנערך בחצר חסידות מודז'יץ, שם פצח בריקוד מרגש יחד עם כל הקהל. במהלך הריקוד הוא הפשיל את שרוול חולצתו וחשף את המספר על ידו. אני שואל את ר' דב מה גרם לו לחשוף את מספרו במעמד המרגש: "רציתי שכולם ידעו מאיפה אני בא, זה דור חדש אשר לא ידע את יוסף… פתאום אני מגלה להם את היד, הם מתחילים לעשות חשבון נפש".

כשאני שואל את ר' דב מה המסר שהוא רוצה להעביר לקוראים הוא משיב מיד: "77 שנים אחרי השואה אני רוצה לומר למי ששומע שעליהם להיות חזקים ברוחם ולעזור לזולת. לא לחיות בשביל עצמם, למלאות את עצמם בתורה ובהתנהגות טובה שתהיה מלווה בחסד וברחמים. אתם צריכים לדעת שאתם צריכים להיות לעזר למשפחה ולסובבים אותכם, ולגדל את הילדים לתורה ויראת שמים".

למרות שנותר לבדו הצליח ר' דב לשרוד ולעשות את הדרך הארוכה, אך הכל כך מיוחלת, אל ארץ ישראל. עם הגיעו לארץ ישראל התפנה סבא דב להשלים את מה שלא הצליח לעשות בשואה. הוא שובץ על ידי אגודת ישראל לישיבת גור בכפר סבא ולאחר מכן לישיבת 'שפת אמת' בירושלים. בהמשך הלך דב לישיבת פוניבז' בבני ברק. לאחר מכן הוא לקח חלק בפעילות ארגון 'ההגנה'. אלא שמלחמתו של סבא דב לחיים לא הסתיימה כאן. כחלק מפעילותו בארגון לחם בגוש עציון ואזור ירושלים. עם תחילת מלחמת השחרור הוא נשבה ונשלח לכלא ירדני, שם נאלץ לשהות במשך כ-11 חודשים עד אשר שוחרר.

בימיה הראשונים של המדינה הוא עבר לתל אביב, התחתן והחל לבנות מחדש את חייו ואת משפחתו. בתקופת השואה איבד דב את משפחתו, כאשר שני הוריו, סביו, אחיו ומעל 50 בני משפחה נוספים, נרצחו. בישראל הוא בנה את המשפחה מחדש וכיום, כאשר הוא כבר בן 94 היא ענפה ומונה מעל ל-80 נפשות בלעה"ר. גם בגילו המופלג הוא ממשיך לעסוק בהנצחת השואה ונוסע להרצות בכל העולם את סיפורו האישי, סיפור העם היהודי.

החוכמה המשותפת בין יליד מקנס שבמרוקו ליליד בריגעל שבפולין / יעקב בנדה