בשבוע האחרון זכיתי לשוחח שעות ארוכות עם ניצול השואה ר' דב לנדאו בן ה94 מתל אביב, יהודי מיוחד שמסכת חייו מספרת את סיפור העם שלנו במאה השנים האחרונות. השיחות עמו שצללו להבנת החיים כפי שרואה אותם יהודי צלול ומתפקד גם בשנות הזקנה הזכירו לי את שיחותי הארוכות עם קרוב משפחתי, יהודי בין 101 ממקנס שבמרוקו, גם הוא צלול ומתפקד. השניים מספרים על מתכון אחד וברור לחיים בריאים ומאושרים לאורך שנים, ומעניקים לנו הזדמנות לצעוד בדרכם.
***
ספר עב כרס לא יוכל לתאר את סיפור חייו המיוחדים של דב שהתחילו בעיירה בריגעל (בז'סקו בפולנית), אליה הגיעה החיה הנאצית כשהוא בן 11. את השנים הבאות העביר דב בחמישה מחנות עבודה, בשני מחנות מוות ובצעדת מוות. כשעלה לארץ ישראל ונלחם במלחמת השחרור, נפל בשבי הירדני שם שהה 11 חודשים. את כל אלה שרד בחסדי ה' כשהוא בריא בנפשו, בעיקר בשל מידותיו המיוחדות או כפי שהוא מסביר: "בזכות הברכות שקיבל, התורה וגמילות החסדים".
גמילות החסדים אותה מתאר ניצול השואה ניכרת בסדר יומו, ונראית כמקור לאיכות החיים והשמחה שלו. את השיחות הארוכות עמו קיימתי במסגרת 'יום יזכרם' בו אנו מזכירים את צרות הגלות שעבר עמנו. כבר בשיחת הטלפון לתיאום הראיון עם דב ניכר היה שמדובר ביהודי אדיב במיוחד. כשהגעתי לביתו נהיינו תוך דקות בודדות ידידים טובים, הוא תיאר את מעשיו באותו היום וגרם לי לשתף את מעשי עד לבואי אליו. הוא עשה מאמץ להיות 'חבר' ו'זורם', למרות שעד לפני דקות לא הכרנו אחד את השני. שיחה ידידותית ו'זורמת' זאת הזכירה לי מיד את שיחותי עם סב אשתי.
מסכת חייו של היהודי המופלג ממקנס ידעה גם היא תקופות קשות, עזיבתו את חייו הנוחים במקנס שבמרוקו והיציאה אל מסע שארך חודשים עד לבואו אל המעברה בישראל, החיים במעברה בתת תנאים והניסיון לקיים חיים בחברה שהתנהגה שונה ממה שהכיר היו יכולים לספק לו את כל הסיבות למרמור בחיים, אך הוא בחר תמיד לחייך אליהם ולאסוף עוד ועוד ידידים שיעזרו לו לשמוח.
"תראה יעקב", שח לי הסב מלא חוכמת החיים שבגיל 101 צועד כל יום לבית הכנסת השכונתי, "אתה יודע מי החברים שלי? אני יספר לך, הילדים הקטנים שאני פוגש בדרך לבית הכנסת". כשהוא מבחין בתמיהה שבהבעת הפנים שלי הוא ממשיך מיד, "מה אני צריך מחבר שלי? שיחייך אלי ויגיד לי בוקר טוב! בדרך לבית הכנסת יש ילדים שמשחקים בגינה, אני מחייך אליהם ואומר להם שלום, הם משיבים לי באותה צורה. זה כל מה שאנחנו צריכים, לזרום בחיים", המשיך לומר בחוכמתו שניכרת בכל מהלך חייו.
***
הזרימה של דב והזרימה של הישיש ממקנס נותנת לנו שיעור באיכות החיים. שיעור הניתן לנו מבני אדם שהגיעו לגיל מופלג נותן לנו הצצה לחוכמת חיים מזוקקת, כזו שלא מנסה להרשים כלפי חוץ ולא מבקשת להפגין חוכמה, לעיתים על חשבון האמת.
תמיד הפליא אותי הפער ההתנהגותי בין אנשים מבוגרים. ישנם כאלה שככל שהם מתבגרים יותר הופכים להיות למלאכים ביננו, ומנגד רבים הופכים להיות גסים יותר בגיל זקנה.
התבוננות בדבר מראה לנו חסד ה' שהקב"ה טבע באדם, על מנת שנוכל ללמוד את דרך החיים ללא מחסום של "לא הביישן למד", ומאידך עיקר שנות חיינו מלאים בבושה שסגולותיה גורמות לנו לקיים חיים עם הסובבים אותנו.
חוסר בושה בתחילת חייו של האדם מאפשרים לו ללמוד את דרך ההתנהגות בעולם. תינוק שנולד לא מתבייש לעשות כל דבר בציבור, בתקופה זאת הוא לומד את כללי ההתנהגות של החברה אליה הוא הצטרף. בגיל ההתבגרות אנחנו מתעטפים בבושה בריאה שתשמור עלינו מפריצת גבולות, אך יחד איתה מגיעה גם השאיפה להציג לסובבים אותנו את הטוב שבנו ולהסתיר את המידות הרעות.
באופן טבעי, עם השנים הבושה יורדת בהדרגה וככל שאנו מתבגרים אנו פחות עסוקים במה שיגידו עלינו הסובבים. אדם שהיה עסוק כל ימיו בלהסתיר את מידותיו הרעות לא יצליח להסתיר אותם בגילו המתקדם ויהפוך לאדם גס שקשה לחיות בסביבתו. מנגד, אדם שבשנות הבושה המשיך לעבוד על מידותיו באמת ולא רק כלפי חוץ, מתגלה בתפארתו בסוף ימיו.
***
דב, שחי לבדו בדירה צנועה בתל אביב, שגם בגילו המתקדם ממשיכה להיות מוקד עליה לרגל של עשרות מכרים וידידים, וקרוב משפחתי בן ה101, שחי גם הוא בדירה צנועה בבני ברק אליה מגיעים מכרים רבים, כבר לא מנסים להציג לסובבים אותם את חייהם האיכותיים. חייהם איכותיים ללא מסכות וללא מצג, הם איכותיים כי בשנות הבושה הם שברו את מידותיהם הרעות. כעת הם מוקד משיכה לאנשים טובים שנהנים משיחה איתם, שיחה זורמת ומועילה.
מאמר מרתק ומחכים.
הבו לנו עוד כאלה!
העתקתי ושמרתי. חומר טוב לשיעור בהשקפה לחיים…..