ציר נצרים שלא הכרתם: כתב JDN בכתבה מצולמת בשטח הגדול ביותר שנכבש בעזה

מדרום שחור ומפויח לכבישים סלולים ותקווה לעתיד טוב יותר

לא צריך לאמץ מידי הרבה את הזיכרון על מנת להיזכר שפעם, לפני שביפרים ומכשירי קשר התחילו להתפוצץ כאם כדבר שבשגרה, "ציר נצרים" ו"ציר פילדלפי" היו חלק משמעותי בשיח המדיני בישראל.

לחץ כבד הופעל מתוך הממשלה על הקבינט והעומד בראשו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, על מנת שיבהירו כי בכל מקרה ובכל מצב ישראל לא מתכוונת לעזוב את שני הצירים המשמעותיים האלו.

לפני שלושה חודשים ביקרנו ברפיח, סיירנו במעבר רפיח שאך זה נכבש, והתרשמנו מהפעילות המשמעותית של הכוחות בשטח, באותה העת טרם התקבע הטרנד של דובר צה"ל שהכריז אח"כ שוב ושוב שחטיבת רפיח הוכרעה.

על חשיבותו של ציר פילדלפי להגנה הישראלית על יישובי העוטף דומה שאין צורך להכביר מילים, כל בר דעת מבין כי אוטוסטרדת ההברחות מסיני לעזה נעצרה עם טביעת שרשראות הטנקים הראשונים בפאתי רפיח. קו החיץ הזה שמשלים את כיתור הרצועה אסטרטגי ומשמעותי לצה"ל ולמדינת ישראל.

אבל מה בנוגע לציר נצרים, זה שמבתר את הרצועה ומחלק אותה לשני אזורים, צפון ודרום. האם הוא אכן חשוב למלחמה, מה המשמעות של נוכחות הכוחות במרחב ובכלל מה זה "ציר נצרים".

ובכן נתחיל מהסוף, "ציר נצרים" התחיל לפני חודשים רבים ככביש צר שנכבש ונסלל מאזור בארי ועד לחוף הים של עזה. מטרתו של הציר כפולה, פעם אחת לבצע הפרדה פיזית בין המחבלים שברובם ברחו לדרום הרצועה ובין המחבלים שנותרו עם קצת אוכלוסיה בצפונה. ופעם שנייה לסייע בהכנסת הסיוע ההומניטרי והפיקוח עליו.

אלא שלאחר כיבוש הציר, במערכת הביטחון התגבשה התובנה כי לא ניתן להותיר את הציר כמות שהוא במצב סטטי, ראשית כי כוח צבאי בשטח לא יכול להישאר לאורך זמן באותו מקום, הוא יהפוך חלילה ליעד ומטרה לכוחות האויב שיוכלו לתכנן פגיעה בו חלילה ביתר קלות. מלבד זאת הניסיון הוכיח כי לא ניתן למנוע מעבר מחבלים לאורך כל הציר כל עוד הוא בתצורה של כיבש צר, גם אם הוא סלול באספלט.

מכאן החל תהליך של התרחבות של הציר, הגדודים שתופסים קו לאורך הציר פועלים כל הזמן על מנת להרחיב את מרחב הציר לצפון ולדרום. וכך בעוד הבסיסים הקבועים שצה"ל בנה לאורך הציר נותרים במקומם, הכוחות המתמרנים בשטח נעים כל העת לצפון ולדרום.

בכל תנועה שכזו הכוחות מטהרים שטח נוסף, מפרקים תשתיות טרור, הורסים מבנים שמפריעים לקו הראייה של הכוח למרחק של מאות מטרים. הכוחות תופסים מספר בתים מרשתים אותם באמצעי הגנה ותקיפה ומתחילים לפעול לטיהור השטח מסביב.

ובכן, השכמנו קום בבוקר, ושמנו פעמינו לכיוון דרום, לא היה פשוט לפלס את דרכנו בין כל העיניים המופנות כולן צפונה. המתיחות והחשש מפני פעולותיו של רב המרצחים חסן נסראללה טורדות את מנוחת הנפש לרבים מתושבי ישראל, אולם ייתכן כי דווקא משום כך המקום הכי שקט ובטוח בימים אלה הוא אזור הדרום.

את הנסיעה לעבר קיבוץ בארי עשינו ברגשות מעורבים. שנים עשר חודשים תמימים חלפו להם מאז אותו יום קשה. יום בו נהפך לאבל מחולנו ובמקום לשמוח בשמחת התורה במקומות רבים בדרום הארץ התכנסו במקלטים ובמרחבים מוגנים.

ביישובים צמודי הגדר ואף ביישובים ומוצבים נוספים באזור, התרחש טבח. טבח נורא של איש ואישה ילד וילדה. באכזריות בלתי נתפסת בוצעו זוועות שלא עלו על דעת איש ומאות נחטפו לרצועת עזה.

כשבוע לאחר יום שמחת תורה, שעה שכוחות צה"ל פעלו עדיין ולחמו לטיהור המרחב באופן סופי, מחסומים נפרסו בכל צומת ברחבי הדרום והמתיחות הורגשה במלוא עוצמתה, שמנו פעמינו לביקור כואב ומלמד בדרום השרוף.

קשה היה לנתק את חוט המחשבה על השוני הגדול בין הדרום שקיבל את פנינו ימים אחרי הטבח, ובין כבישי הדרום שעליהם נסענו השבוע.

בתחילת המלחמה כבישי הדרום הרוסים היו משרשראות הטנקים ונושאי הגייסות (נגמ"שים) שחרצו בהם תלמים עמוקים. הוסיפו על הרעידות הללו שיבשו את הכבישים הריסות רכבים וזכוכיות מנופצות, מזכירות של ההרג העצום שהביט מכל פינה. בצידי הכבישים בואכה קיבוץ בארי ואזור רעים ובפרט כביש הדמים 232 ניבטו מכל עבר עצים מפויחים, שרידי רכבים וריח מוות עמד באוויר.

השבוע במהלך הנסיעה לנקודת המפגש שנקבעה עם צה"ל, היה ניתן להבחין כי תושבי הדרום התחילו בשיקום. שיקום ארוך עוד יידרש כאן, ראשית יש להשיב את כל החטופים שחמאס מחזיק בהם באכזריות, ולאחר מכן לשקם את האמון בצה"ל ובמדינה שלא ידעה להגן על חייהם של התושבים שאמונם נסדק.

בהמשך עוד ייבנו בתים וכרמים יינטעו. אולם כבר עכשיו ברור מאוד למי שנוסע בכביש בדרום שהחיים מנסים לשוב למסלולם. השדות חרושים לתפארת, הכבישים נסללו מחדש ונצבעו רעננות. הדרכים שהיו אז נטושות וריקות מלאות ואפילו פקוקות (מה שגרם לנו לאיחור משמעותי בדרך), וכל מה שעמד סגור ושומם נפתח מחדש.

תושבים רבים שנמלטו מבתיהם חזרו לגור במקום ומקווים שלא יצטרכו עוד לקום ולנדוד מפני חרב ישמעאל.

נכנסים ל"ציר נצרים"

אם חשבתם שבציר נצרים ניסע ברכבים ממוגנים מחשש לירי של מחבלים, הרי שבתיעוד שצילמנו ניתן לראות כי הנסיעה לאורך הציר ודרומה ממנו נעשית באמצעות האמרים פתוחים. החיילים עמם אנו משוחחים מסבירים כי הסיבה לנסיעה ברכבים פתוחים אינה בהכרח משום העדר סכנה.

"אם פוגע טיל בטנק או ברכב משוריין ומצליח חלילה לחדור את השריון, התוצאה עלולה להיות קשה ביותר, ההדף בתוך הטנק והשריפה שעלולה להתפתח הובילו לא פעם לאבידות קשות מאוד. לעומת זאת, בנסיעה ברכב פתוח סיכויי הפגיעה נמוכים משמעותית. הטיל יכול פשוט לעבור מצד לצד בלי לפגוע בכלל, וגם אם חלילה מתרחשת פגיעה, ההדף קטן בהרבה", מסביר לנו המפקד.

בשונה מרפיח שם ההרס הוא עד לעפר ממש, וקשה היה להבחין בפיסת אספלט לכל אורך הדרך, במרכז הרצועה יש את ציר נצרים עליו נסענו, מדובר בכביש סלול באספלט, אולם גם בנוגע אליו כדאי להבהיר שלא מדובר בכביש 6 מבחינת נוחות הנסיעה. טנקים ורכבים משוריינים נעים על הציר ועל הכבישים היוצאים ממנו כל העת על כל אלה נוספים משאיות כבדות של סיוע הומניטרי ומשאיות המביאות חומרי בנייה לטובת הפעילות ההנדסית של צה"ל וכן כלי צמ"ה כבדים.

לאחר נסיעה קופצנית במידה לא מועטה אנו מגיעים לביתו של המפקד, סא"ל (מיל') יעקב רייס, מג"ד 184 שקיבל את פנינו עם החפ"ק שלו בסבר פנים יפות.

מג"ד 184 סא"ל יעקב רייס מסביר על פעילות הגדוד במרחב

עם רדתנו מהכלים הציעו לנו החיילים לשתות ממגוון האפשרויות העומדות לרשותם במקררים שעובדים בשיטה של פעם. העדר החשמל בשקעים גורם לחיילים להמציא פתרונות שיפחיתו את העומס על הגנרטור שמחזיק את תשתית החשמל החיצונית שהוקמה בבית עם כיבושו. בתוך מקררים שמוצבים בחצר הבית נשפכות מידי יום שקיות ענק של קרח וכך ממש כמו פעם יש לחיילים מקרר מעולה.

מפקד גדוד 184, סא"ל (מיל') יעקב רייס, מסביר לנו במהלך הסקירה הביטחונית כי הגדוד עוסק בפעילות מבצעית שמטרתה הרחבת הציר כל העת לדרום ולצפון תוך טיהור השטח. "מי שמנסה לחצות את מרחב הציר נורה ונהרג". ישנם נקודות מסוימות לאורך הציר שם אזרחים יכולים לעבור, בעיקר מצפון לדרום.

מעבר לציר נצרים עצמו, הכוחות בשטח מרחיבים את פרוזדור נצרים וכיום הוא עומד על רוחב של קרוב לחמישה קילומטרים ונמתח מקיבוץ בארי במזרח ועד לחוף הים במערב. מלבד היותו אזור חיץ בין חלקי הרצועה, המסדרון מסייע לצה"ל בהעברת הסיוע ההומניטרי לאזורים ההומניטריים השונים ולצמצם את הסיכון שחמאס ישתלט על המשאיות.

ראיון בלעדי עם מפקד הגדוד

בשיחה אישית עם המג"ד הוא פורס את מדיניות הפעלת האש בגזרה, לדבריו חמאס הוא ארגון טרור שצריך ואפשר לחסל, "גם אם חמאס זה רעיון אפשר להשמיד אותו".

"אנחנו מסכלים כל מחבל של חמאס וארגוני הטרור, אנחנו לא מונעים מנקמה, אנחנו צריכים לעשות הכל על מנת להבטיח שאירוע כמו שחמאס עשה בשמחת תורה לא יוכל לחזור על עצמו".

המג"ד מתייחס בצניעות להישגים בשטח ומבהיר כי הסכנה לא חלפה: "אם אתה שואל אותי האם גדוד אל בורייג' קיים או לא? אני יוצא מנקודת הנחה שכן, הוא קיים ובועט".

כשאנחנו מנסים להסיט את השיח למחוזות של אסטרטגיה, המפקד מרגיש קצת לא בנוח, "אני עוסק בגזרה שקיבלתי ובמשימות שעלינו לבצע", לכן הוא מסרב להסביר מה ההיגיון בפעילות של צה"ל בהנעת האוכלוסיה הלוך ושוב כאשר חמאס במקביל משקם את כוחו. "יכול להיות שיש לי עמדות ודעות, אבל אני כדרג טקטי ממוקד במשימה שלי לעשות אותה בצורה הטובה ביותר".

כמה נפגעים יש לכם בגדוד?

"יש לי חייל אחד שנפצע אנוש כתוצאה מפגיעת טיל נ"ט בטנק שלו, ברוך השם הוא יצא מזה כבר".

איך אתה מסביר את זה?

המפקד שכיפה מתנוססת על ראשו, מסביר לנו כי לדבר יש שתי סיבות: "דבר ראשון אשתי מתפללת עלינו כל יום כל היום שנחזור בשלום, ושנית יש את החלק של ההשתדלות, כשפועלים בצורה מקצועית וזהירה אפשר לצמצם את אפשרויות הפגיעה באופן משמעותי. אנחנו כל הזמן לומדים ומפיקים לקחים".

רוב המחבלים שפגשתם לבשו מדים של חמאס?

"ממש לא, חיסלנו מאות מחבלים במרחב כאן, רובם המכריע לא לבשו מדים. לכן אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אדם שאנחנו רואים כאן באזור שהעזתים לא אמורים להסתובב בו הוא מחבל. לפעמים אנחנו מעדיפים לא לחסל את המחבל או החשוד אלא לתפוס אותו ולהעביר אותו לחקירות שב"כ ויחידות המודיעין", מסביר המפקד סא"ל (מיל') יעקב רייס.

לסיום נזכיר כי גדוד 184 עליו מפקד סא"ל (מיל') יעקב רייס, הוא גדוד מילואים שפועל תחת חטיבה 14 של אוגדה 252. הלוחמים בגדוד נכנסים כבר בפעם השנייה לתמרן ולהילחם ברצועת עזה, במסגרת התמרון מבצעים הכוחות פעילויות התקפיות ומשימות הגנה על הציר ועל הסיוע ההומניטרי.

באופק, נערכים הלוחמים לקראת סבב שלישי של מילואים שצפוי להם בחודשים הקרובים, ממפקד הגדוד שמענו שרוב מוחלט של הלוחמים מתייצבים למשימות בשמחה ובגבורה. מאחור הם משאירים את האישה והילדים נושאים תפילה לשובם בשלום לביתם.