גבורת נפשם של שלושת הילדים היהודים מול אביהם הערבי

וּתְשׁוּבָה: שרון ואילן, שני אחים שגדלו עם אמם היהודייה בעיר ערבית בתחומי ישראל וחולצו על ידי יד לאחים, נאלצו בצו 'הסדרי ראיה' של בית המשפט להיות בקשר טלפוני של כרבע שעה מידי יום עם אביהם הערבי.

האב הערבי שמח כמובן על ההסדר, ומאז ניתן הצו באחד מימי שני של החודש שעבר הוא התקשר אליהם והסית אותם נגד אמם ונגד היהודים.

כך קרה גם ביום שלישי, רביעי, חמישי ושישי, אולם מה רבה הייתה הפתעתו של הערבי כאשר בשבת היה מכשיר הטלפון הנייד של ילדיו סגור, וניסיונות החיוג הרבים שלו עלו בתוהו.

מלא כעס התקשר הערבי למשטרה ורטן על אי-קיום פסק הדין, אולם כשהשוטרים הגיעו לדירת האם היא הפנתה אותם לילדיה בני ה-12 וה-14, שאמרו: "אנחנו שומרים שבת ולכן סגרנו את מכשיר הטלפון. עם כל הכבוד, אף אחד לא יכול לחייב אותנו לחלל שבת".

מאוחר יותר אמר שרון לחונך יד לאחים שמלווה אותו: "במשך כל החיים שלנו עם האבא הערבי חיללנו את השבת ולא קיימנו אף מצווה. כשיד לאחים הוציא אותנו משם, הכניס אותנו לבתי ספר דתיים ולימד אותנו על היהדות, החלטנו לשנות את מסלול חיינו ולגדול כיהודים. ההתעקשות שלנו על שמירת השבת למרות האיומים של אבא שלנו, היא החזרה בתשובה שלנו על השבתות הרבות שחיללנו"…

וּתְפִלָּה: מספרת רחלי, אישה יהודיה גיבורה שחולצה מקשר אלים ומסוכן עם בעל ערבי. "משך שנים ארוכות הייתי נתונה למסכת של אלימות מצד הבעל הערבי. בתחילה זה היה בסתר אבל בשלב מסוים זה כבר היה לעיני כל. זה היה יכול לקרות באמצע סעודת 'איפטר' בסיום הרמדאן מול כל בני החמולה, וזה היה יכול להיות גם מול הבת שלי שרה.

"לצערי הרב שרה גדלה לתוך המציאות המורכבת הזאת ובתחילה חשבה שמדובר במשהו תקין אבל כשהיא נהיתה בת 8 החלה להבין שזה משהו חריג ולא בסדר.

"בתקופה שלפני כן התחלתי לה לספר לה בסתר, בשעה שהשכבתי אותה לישון שאני – וגם היא – יהודיות. זה היה "הסוד" הקטן שלנו. ביום הולדתה השמיני אמרתי לה שאני רוצה לתת לה מתנה גדולה: תפילה מיוחדת שיהודים אומרים, שמקשרת אותם לאלוקים ושומרת עליהם ולימדתי אותה את הפסוק 'שמע ישראל'.

"מאותו יום, בכל פעם שבעלי היה מכה אותי הייתי רואה את שרה ניגשת לפינת החדר, שמה את ידיה על העיניים ואומרת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אחר כך היא סיפרה לי שבכל פעם גם הוסיפה תפילה משלה, מעומק הלב: "אלוקים בבקשה תשמור על אמא שלי".

"התפילה הזכה והתמימה הזו החזיקה אותי מול האלימות שלו ונתנה לי כוח ליצור קשר עם יד לאחים ולברוח יחד אתה. ידעתי שאם הבת שלי קוראת 'שמע ישראל', הקב"ה ישמע את התפילה שלה, יציל אותנו מהתופת ויעזור לנו לחיות כיהודים".

וּצְדָקָה: לילד הזה קוראים כיום עודד. למרות שיד לאחים חילץ אותו עם אמו ושלשת אחיו באישון לילה מביתם ביישוב ערבי בואדי ערה, בית המשפט חייב את האם להביא את ארבעת ילדיה לביקור אצל אביהם הערבי אחת לחודש.

כל ביקור שכזה הדיר בתחילה שינה מעיני האם היהודייה מחשש שדברי ההסתה של הערבי יחדרו לליבותיהם של הילדים הקטנים, אבל הילדים עצמם לא התבלבלו; הם, שראו כיצד גודלו שם וכיצד הם פורחים כאן, יודעים טוב מאוד להיכן הם רוצים להשתייך.

אחרי הטבח בשמחת תורה החליט עודד ללכת עם כיפה גם מחוץ לבית הספר, וגם בשעה שהוא מגיע לבקר את אביו המוסלמי. הדבר היה לצנינים בעיני האב, אבל עודד היה עקשן. "אני יהודי וככה יהודים מתנהגים" אמר.

בקייטנת הקיץ המושקעת שערך יד לאחים לילדי הניצולות ב'בין הזמנים' האחרון התוודע עודד לציציות ולפאוצ'י הצדקה הייחודים לשמירה והצלה שייצר יד לאחים וחילק לעשרות אלפי חיילים המשרתים בצפון ובגזרת עזה, וביקש גם הוא ציצית ופאוץ' שכזה.

מאז, אחרי שבכל בוקר הוא לובש את הציצית ומניח תפילין , מקפיד עודד לתת מטבע לצדקה בפאוץ' שהוא נושא על מכנסיו. כמו את הכיפה, גם את הציצית והפאוץ' עודד לוקח אתו לכל ביקור בוואדי ערה…

כשהאב ראה את השם של יד לאחים מתנוסס על הפאוץ' הוא רתח מזעם, אבל עודד לא נבהל. "צדקה היא מצווה חשובה שמצילה ממוות" אמר "אני מסתובב עם הקופה הזו ונותן בה מטבע בכל יום. כשמצטבר בה סכום כסף אני מעביר אותו לעניים. אתה צריך לשמוח על המעשים הטובים של הילד שלך"…

בימים אלו יוצא יד לאחים בקמפיין שכותרתו 'מי יחיה' – שקורא לציבור הרחב להשתתף בפעילות ההצלה והשיקום של הנשים והילדים היהודים.

"כולנו רוצים להתברך בשנה טובה ומתוקה, והפעם, בעיצומה של המלחמה עם אויבינו אנו זקוקים לברכה מיוחדת: לשמירה והגנה, לפרנסה טובה, לנחת מהילדים, למנוחת הגוף והנפש, לשלום בית ולזיווגים הגונים. שמותיהם ושמות יקיריהם של  השותפים במצוות פדיון שבויים יועברו למעמדי תפילה מיוחדים לכתיבה וחתימה טובה שיערכו בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים. זה הזמן להרים תרומה להצלת אותם נשים וילדים מהכפרים הערביים".

לתרומה למצוות 'פדיון שבויים' לחצו כאן